שביעי של פסח הוא יום-טוב, אבל הוא שונה מכל חג אחר, בכך שאין מברכים בו את ברכת 'שהחיינו'. את הטעם לכך מבאר הרמב"ם: "בשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך (כלומר, כבר בירכנו) על הזמן בתחילת הפסח".
הרמב"ם היה יכול להסתפק באמירה "שאינו רגל בפני עצמו". אם שביעי של פסח אינו חג לעצמו, ברור שאין מקום לברך בו 'שהחיינו', כשם שאין מברכים 'שהחיינו' בכל יום מימי חול-המועד. אך הרמב"ם מוסיף נימוק נוסף: "וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח". מזה משמע, שהיה מקום לברך 'שהחיינו' בשביעי של פסח, אלא שהוא נפטר בברכה שבירכנו בתחילת החג.
ברכה שפוטרת
ואכן, בשולחן-ערוך של רבנו הזקן הוא מביא רק את הנימוק השני: "אין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות (שביעי של פסח ואחרון של פסח, בחו"ל), כיוון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח".
מדברי הרמב"ם, ובמיוחד מלשונו של רבנו הזקן בשולחן-ערוך, עולה, שבעצם יש חובה לברך 'שהחיינו' גם בשביעי של פסח (אף "שאינו רגל בפני עצמו"), אלא שברכת 'שהחיינו' שבירכנו בתחילת הפסח פוטרת את שביעי של פסח.
חג הגאולה
הסבר העניין קשור למהותו של שביעי של פסח. החג הזה מציין את נס קריעת ים-סוף, שהוא הסיום והשלמות של היציאה ממצרים. אך נס קריעת ים-סוף יש בו היבט נוסף - היותו מעין הגאולה העתידה לבוא (ולכן נכללו בשירת הים הנבואות על בית-המקדש השלישי, "מקדש ה' כוננו ידיך").
החג שביעי של פסח רומז אפוא לגאולה העתידה. ובתורת החסידות מובא הפתגם, שהחג הראשון של פסח מציין את היציאה ממצרים, ואילו החג האחרון של פסח מציין את הגאולה העתידה (ולכן נהג הבעש"ט לאכול ביום זה את 'סעודת המשיח').
עדיין לא בא
לאור זאת היה מקום לומר, שיש לברך 'שהחיינו' בשביעי של פסח, שהרי החג הזה מציין את הגאולה העתידה, שהיא בבחינת חידוש לעומת הגאולה ממצרים. אלא שאי-אפשר לברך 'שהחיינו' על הגאולה העתידה, כי ברכה זו מברכים רק על "שמחת לבב" שכבר יש לאדם בפועל, ואילו הגאולה השלמה עדיין לא באה (ואדרבה, הזכרת הגאולה גורמת צער, שכבר כלו כל הקיצין ועדיין משיח לא בא).
כל עוד לא באה הגאולה, יכולים אנו לחגוג בשביעי של פסח רק על הכוח לגאולה שניתן בגאולת מצרים, בקריעת ים-סוף, ולא על החידוש שיהיה בגאולה העתידה עצמה, ועניין זה כבר כלול בחג הראשון, וממילא הוא נפטר בברכה שבירכנו בחג הראשון.
(לקוטי שיחות כרך לז, עמ' 14) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
