מאמרים נוספים בנושא
	האם אפשר להתווכח על אמונה?
	האם האמונה היא מפלט מקשיי החיים?
	להאמין פירושו להכיר במגבלות האדם
	האמונה אינה זקוקה להוכחות
	אל תביאנו לידי ניסיון
	להיות יהודי מאמין בשנות האלפיים
	לאמונה היגיון משלה

היהדות משופעת איסורים רבים, שאינם אלא 'הרחקות' גרידא. כלומר, דברים שכשלעצמם אינם אסורים - נאסרו על-ידי התורה כאמצעי-זהירות שמטרתם למנוע את האדם מלהתקרב אל מה שאסור באמת. יש הרואים בכך סימן לחוסר-אמון מסויים. "וכי עד-כדי-כך אינכם בוטחים בעצמכם, עד שאתם זקוקים לאין-סוף 'גזירות', 'סייגים' ו'הרחקות', כדי להיות מוגנים מהשפעותיו של העולם?!" - מתריסים אותם אנשים כלפי היהודי שומר-המצוות.

ואמנם, לכאורה מגזימה התורה בהרחקותיה ובסייגיה. כל דיני 'מוקצה' בשבת מטרתם להרחיק את היהודי מהדברים שעלולים לגרום חילול-שבת. איסור 'ייחוד' ודיני הצניעות נועדו למנוע את היהודי מהתמודדות עם פיתויי היצר. התורה אוסרת על אדם מישראל (חוץ מיוצאים מן הכלל) ללמוד דתות אחרות, או תורות הסותרות את תורת-ישראל. אפשר למנות כך שורה ארוכה של 'הרחקות' ו'סייגים', שכל מטרתם לשמש אמצעי-זהירות שירחיקו את האדם מן החטא. האם אין בכך סימן לחולשה, לחוסר-ביטחון בכוחו של האדם?

לשמור מרחק

אנו מנסים לדון במסגרת זו בגופם של דברים, אך אין להתעלם מהצביעות שמלווה טענה זו, כשהיא משמשת לניגוח היהדות. "למה אתם חוששים לשלוח את בנותיכם לשרת בצבא?", טוענים פולמסנים שונים, "האם אינכם מאמינים בכוחו של החינוך שהענקתם להן?". והנה הפלא ופלא, אותם אנשים עצמם נלחמו בחירוף-נפש כדי למנוע את כניסתם של רבנים למחנות צה"ל ואת ביקוריהם של חיילים בישיבות. אתם מבינים? את הבת הדתית צריך לשלוח לשהות במשך שנתיים במסגרת חילונית, ומובן-מאליו שעליה להיות 'חזקה' ולעמוד בכך; אך אסור חס-וחלילה לאפשר לחייל להיפגש למשך שעתיים עם היהדות, שמא 'ייפגע'....

אכן, חולשה יש כאן. אך אין זו חולשתה של התורה, אלא חולשתו של האדם. רבים לא יעמדו בפיתוי אם יארוב להם על סף ביתם. כל התמודדות חזיתית מול יצר-הרע מסוכנת. לעולם אין אדם יכול להיות בטוח בעצמו שלא ייכשל (חז"ל אמרו: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"!). בגלל חולשה בסיסית זו של האדם מורה לו התורה: שמור מרחק! אל תתקרב יתר על המידה למצבים שבהם אתה עלול למצוא את עצמך במלחמה ישירה נגד פיתויי העולם.

צריך לדעת לעקוף

עיקרון יסודי זה מיושם, למעשה, לא רק בחיי היהדות, אלא בכל תחומי חיינו. כל אמצעי- הבטיחות בעבודה ובדרכים, הסטריליזאציה ברפואה, אמצעי-הזהירות המופלגים בשימוש בחומרים מסוכנים, וכדומה - כל אלה מטרתם ליצור מרחק מירבי מהסכנה עצמה. וככל שהסכנה גדולה יותר, כן מפליגים יותר אמצעי-הזהירות (האיסור לעשן במרחק עשרות מטרים ממחסני-תחמושת הוא אחת הדוגמאות לזהירות מופלגת מעין זו). מה שנכון לגבי שמירת החיים הגשמיים, אינו נכון פחות כשמדובר בשלומם של החיים הרוחניים.

נכון, ההתגרות בסכנות וההתגברות עליהן הרבה יותר מעניינות. אך האם אנו עוסקים כאן בסיפורי-מתח ובעלילות-גבורה? וכי החיים הם קרקס שמטרתו להציג תעלולים ו'קונצים' שונים?! מדי בוקר מתפלל כל יהודי: "ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" (לעיתים קרובות למדי כרוך הניסיון בביזיון...). הסכנה שאחד מאלף ייפגע ויאבד מכלל- ישראל מצדיקה להגביל את הציבור כולו מהתקרבות למצבים מסוכנים.

מי שירצה, יראה בזה חולשה; אך לאמיתו של דבר, גבורה היא, לפעמים, היכולת לדעת מתי לעקוף, להתחמק, ואולי אף לסגת!