מאמרים נוספים
	סיפור חורבנם של בתי המקדש
	דברים שכדאי לדעת על בית המקדש
	הבדלים בין בתי המקדש במושגי החסידות
	תכנית המקדש השלישי
	כיצד ייבנה בית המקדש השלישי?
	הניסים שארעו בבית המקדש
	הכמיהה לבניין בית-המקדש

המשנה מונה עשרה ניסים שארעו בבית המקדש, ואלו הם:

"לא הפילה אישה מריח בשר קודש"

בחצר המקדש הקריבו את הקרבנות וצלו את בשר קודש. ריח הצלי היה חזק ביותר ועורר תאבון גדול. כידוע, אשה שנתאוותה למאכל מסויים, חייבים לתת לה לאוכלו כדי שלא תפיל עוברה. נעשה נס בבית המקדש, שאשה שהריחה את ריח הצלי, אף שנתאוותה לצלי ולא אכלה ממנו, לא הפילה עוברה.

"ולא הסריח בשר הקודש מעולם"

בשר הקרבנות של ה"קדשים הקלים" היה נאכל לשני ימים ולילה אחד, והגם שמחוץ לבית המקדש היה בשר שנותר משך זמן כזה, בימי הקיץ החמים, מסריח, בבית המקדש לא הסריח בשר הקודש מעולם.

"ולא נראה זבוב בבית המטבחים"

בדרך הטבע, ה'עזרה' בבית המקדש הייווה מקום "מזמין" לזבובים, בשל הבשר הרב והדם שהיה מצוי בו. למרות זאת, לא נראה זבוב בבית המטבחיים. 

"ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים"

דוקא ביום הכיפורים, שהוא הזמן הקדוש ביותר, משתדלות כוחות הטומאה לפסול את הכהן הגדול מעבודתו הקדושה בבית המקדש ובקודש הקדשים, ומכיוון שטומאה זו  יוצאת מגופו, נחשב כדבר מכוער ומגונה יותר משאר טומאות. נעשה נס ולא נטמא הכהן הגדול מעולם ביום הכיפורים בטומאת קרי.

"ולא נמצא פסול בעומר"

הקרבת קרבן ה'עומר' היתה מתירה לעם ישראל לאכול מהתבואה החדשה. קרבן זה הוקרב ביום ט"ז בניסן משעורים שקצרו בלילה הקודם. כמות השעורים היתה מדודה לצורך הקרבן בלבד, ואילו היה הקרבן נפסל, לא היה ניתן להקריב קרבן אחר תחתיו והיתה נאסרת התבואה החדשה. נעשה נס ולא נפסל העומר.

"[ולא נמצא פסול] בשתי הלחם"

את "שתי הלחם", שהיו מקריבים בחג השבועות, מהחיטה החדשה, היו אופים בערב יום-טוב, ואילו היו נפסלים, לא היה ניתן לאפותן ביום-טוב ובמילא לא היה ניתן להקריבן בחג עצמו. קרבן זה היה מתיר את החיטה החדשה להקריב ממנה מנחות, ואילמלא הקרבת הקרבן, לא היה ניתן להקריב מנחות מהחיטה החדשה. נעשה נס ושתי הלחם לא נפסלו.

"[ולא נמצא פסול] בלחם הפנים"

פעם בשבוע, בערב שבת, היו אופים את שנים עשר לחם הפנים וביום השבת היו עורכים אותם על גבי השלחן. הם היו מונחים ועומדים עד השבת הבאה. מאחר והיו אופים אותם רק בערב שבת, אם היו נפסלים במהלך השבוע, היה נותר השלחן ריק, ללא הלחם. נעשה נס שלא נפל פסול בלחם הפנים והוא היה תמיד על השלחן.

 "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"

כאשר בני ישראל היו עולים ובאים לבית המקדש בשלושת הרגלים, היתה בו צפיפות כה גדולה, עד שהיו נדחקים זה בזה ורגלי האנשים היו נטולות מן הארץ ונותרות באויר. כלומר, הדוחק היה כה רב שאם מישהו היה נאחז בחבריו שמצידיו ומתרומם, הוא היה נשאר מנותק מן הרצפה ונותר באויר, דחוס בין חבריו. למרות זאת, כשהגיעה העת להשתחוות לה', נעשה נס והיה כל אחד יכול להשתחוות ללא כל דוחק, והיה נוצר רווח של ארבע אמות (כשני מטר) בין כל אחד ואחד, כדי שלא יהיה אדם אחד שומע את דברי הוידוי של חברו ויתבייש.

"ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים"

למרות שנחשים ועקרבים היו מצויים בירושלים, הם לא הכישו ועקצו את בני האדם.

"ולא אמר אדם לחברו, צר לי המקום שאלין בירושלים"

בדרך הטבע, בכל מקום קיימת אבטלה מסויימת ואנשים מחפשים את פרנסתם במקום אחר. זכו תושבי ירושלים שהקב"ה היה מפרנסם ולא היה צריך אף אחד מהם לטלטל עצמו מחוץ לעיר. ואפילו בשלושת הרגלים, כשהיו המוני עם ישראל עולים לרגל לירושלים, לא היה אדם שמתלונן כי לא מצא מקום לינה בירושלים.

פתח במקדש, וסיים בירושלים?

שואלת הגמרא במסכת יומא (דף כא), הלוא שני הניסים האחרונים התרחשו בירושלים רבתי ולא בבית המקדש עצמו? לפיכך מונה המשנה (במסכת אבות פרק ה' משנה ה') שני ניסים נוספים שהתרחשו בבית המקדש (ואילו שלושת ניסי ה"פסולים" – שלא נפסלו העומר, שתי הלחם ולחם הפנים, היא מונה כנס אחד):

"ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה"

למרות שהמזבח החיצון עמד תחת כיפת השמים, הגשמים מעולם לא כיבו את האש שדלקה על גביו תמיד, כמו שכתוב: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא, ו', ה').

"ולא נצחה הרוח את עמוד העשן"

העשן שעלה משריפת הקורבנות על המזבח, היתמר השמימה בקו ישר, כעמוד, ואפילו הרוחות החזקות ביותר לא הצליחו לפזר את העשן לצדדים.

ניסים נוספים שהיו בבית המקדש:

 הגמרת במסכת יומא (דף כא) מספרת על ניסים נוספים שהתרחשו בבית המקדש:

 שברי כלי חרס נבלעו באדמה

כלים שבישלו בהם קרבות שהם קדשי קדשים, בליעתן בכלים היה אוסרת את הכלים, וכדי להתירם היה צורך להגעילם (כדי להכשירם לשימוש מחדש). אבל כלי חרס אינם ניתנים להגעלה, ושבירתם היא תקנתם. לפיכך היה לשבור אותם לאחר השימוש בהם, כפי שציוותה התורה: "וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר; וְאִם-בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ויקרא, ו', כ"א). אי לכך, שברו את קדרות החרס בעזרה שבבית המקדש ובדרך הטבע היתה העזרה אמורה להתמלא שברי חרס. נעשה נס והאדמה בלעה אותם.

מוראה ונוצה (פסולת עולת העוף) נבלעה באדמה

ליד המזבח החיצון נמצא "בית הדשן" מקום שבו היו הכהנים מרכזים את חלקי עולת העוף (זפק, קורקבן, מעיים ונוצות) שלא הוקרבו על המזבח) והיו מפנים לשם גם את האפר שהצטבר על המזבח הפנימי, האפר מגביעי מנורת הזהב ואת תרומת הדשן של המזבח החיצון. ובמקום להצטבר לתילי תילים, היתה הפסולת נבלעת באדמה.

 לחם הפנים שמר על טריותו

אחת ממצוות עבודת בית המקדש היתה "לחם הפנים". בכל ערב שבת היו אופים שני עשר ככרות לחם ובשבת היו מניחים אותם על גבי שולחן מיוחד. שנים עשר ככרות הלחם היו מונחים בשני טורים של ששה ככרות בכל טור, והם היו מונחים כך בכל ימות השבוע, משבת עד שבת, כאשר היו מסירים את ככרות השבוע שחלף ומניחים על גבי השלחן את הככרות הטריות. למעלה מדרך הטבע, היו הככרות שנאפו תשעה ימים קודם לכן, טריות וחמות כאילו יצא מהתנור באותו יום, והיו מחלקים אותם לכהנים.

מקום ארון אינו מן המידה

ארון (לוחות) הברית היה 2.5 אמה על 1.5 אמה. הארון הונח בתוך קודש הקודשים, אולם כשמדדו את מדפנותיו לקיר הסתבר שהארון אינו תופס מקום פיזי, וזה היה נס גלוי ומוחשי.

 כרובים - בנס הם עומדים

מעל הארון שבקודש הקדשים בנה שלמה המלך והציב שני כרובים שהיו עשויים עץ ומצופים זהב. גובה הכרובים היה עשר אמות ורוחב הגוף של כל כרוב היה אמה אחת. לכל כרוב חוברו, משני צידיו, שני כנפים באורך חמש אמות כל אחת. הכרובים היו מוצבים כך שכאשר כנפי הכרובים היו פרושים, הכנף של כרוב אחד נגע בצד אחד של קיר קודש הקדשים והכנף השני של אותו כרוב נגד בכנף הפרוש של הכרוב השני, והכנף השני של הכרוב השני נגע בקיר האחר של קודש הקודשים (כמו שני ילדים שפורסים את ידיהם, יד ימין של אחד נוגעת בקיר ויש שמאל שלו נוגעת ביד ימין של חברו ויד שמאל של החבר נוגעת בקיר השני). בהתאם לכך, המידה המצטברת של אורך מוטות הכנפים של שני הכרובים ביחד היה עשרים אמות (כרוחבו של כל קודש הקודשים). נשאלת השאלה - להיכן נעלמה מידת רוחב גופם של שני הכרובים, בסך שתי אמות (אמה של כל כרוב)? אלא בנס היו עומדים, שמידת הגוף לא תפסה מקום.

 עצי פירות מזהב

כששלמה המלך בנה את בית המקדש, הוא הכניס בתוכו עצי פירות עשויים מזהב. כשהכניסו את ארון הברית למקדש, העצים הושפעו מקדושתו "והיו מוציאים פירותיהם בזמנם"  (בעונתם). כלומר, כאשר העצים שמחוץ למקדש הניבו פירות, היו עצי הזהב שבתוך המקדש מניבים פירות של זהב והכהנים היו מלקטים את פירות הזהב שנשרו המעצים ומתפרנסים מהם. שנים לאחר מכן, כאשר נכנסו נכרים להיכל יבש העץ והפסיק לתת את פירות הזהב.