הרבי מליובאוויטש מבאר את משמעותה של תקיעת השופר, על פי משלו של הבעל-שם-טוב על בן מלך שגלה לזמן ממושך מארמון המלוכה, וכאשר שב אחרי שנים, פרוע ולבוש קרעים, אין איש מכיר בו את הנסיך האובד. כשרואה הבן את אביו, הוא פורץ בזעקה מעומק ליבו: "אבא, אבא, הצילני!". המלך מזהה את קולו של בנו וזעקתו נוגעת עד עמקי נפשו, והוא ממהר להשיבו אליו.

כך גם נשמות ישראל גלו מעל שולחן אביהן, ירדו מתחת כיסא הכבוד, הוכנסו לגוף גשמי והתגשמו בעוונות. בראש-השנה כמהה הנפש היהודית לשוב אל ה', ואז היא זועקת מעומק הלב, צעקה פנימית: "אבא, אבינו שבשמים, הצילנו!". זו משמעותה של תקיעת השופר - צעקת הלב של הנשמה היהודית.

עצם הצעקה

מוסבר בתורת החסידות, שהעיקר בצעקה זו איננו תוכן הצעקה, אלא עצם הצעקה. כשאדם צועק יש כאן שני דברים: עצם הצעקה והתוכן שהוא מבקש לבטא באמצעותה. וכאן אומרים, שהעיקר איננו התוכן שיהודי מכניס בצעקתו, אלא עצם הצעקה.

מבחינת התוכן - יש הבדלים בין יהודי ליהודי. לכל אחד ואחד מילים שונות, כוונות שונות ומשאלות שונות. אולם מבחינת עצם הצעקה כל ישראל שווים: כל יהודי זועק אל ה' ומשתוקק לשוב אליו, זה זועק בקול שנשמע כלפי חוץ וזה זועק בקול פנימי שאיננו נשמע, אבל הכול צועקים אל ה'.

לא ברכה לבטלה

צעקה זו, שבאה לידי ביטוי על-ידי תקיעת השופר, עולה למעלה-מעלה ומתקבלת אצל הקב"ה. ההוכחה לכך היא הברכה שאנו מברכים בראש-השנה: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". הלוא בברכות יש כלל, שאין מברכים אלא על דבר ודאי, ואילו כשיש ספק, הדין הוא ש"ספק ברכות להקל" ואין מברכים. ומכיוון שאנו מברכים שהקב"ה שומע את תרועת עמו ישראל, מכאן הוודאות שאכן התקיעה נשמעת ומתקבלת אצל הקב"ה.

על כך ממשיל רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב משל מילד שרצה תפוח מאביו והאב לא רצה לתת לו. מה עשה הבן? מיהר לברך "בורא פרי העץ" והאב נאלץ לתת לו את התפוח, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכך, כשישראל מברכים שהקב"ה "שומע תרועת עמו ישראל ברחמים", הקב"ה מוכרח, כביכול, לעשות כן, כדי שהברכה לא תהיה לבטלה...

רוצה לתת

ואם כך נוהג אב בשר-ודם גם כאשר אין הוא רוצה לתת לבנו את התפוח, קל- וחומר כשמדובר על הקב"ה שוודאי רוצה לתת ולהעניק לעם-ישראל מידו המלאה והרחבה, אלא שהוא משתוקק שבני-ישראל יבקשו זאת ממנו.

מכאן הוודאות, שכאשר יהודים תוקעים בשופר בראש-השנה מגיעה התקיעה עד הקב"ה בכבודו ובעצמו ומתקבלת אצלו ברחמים, והוא מעניק לכל אחד ואחד מישראל שנה טובה ומתוקה.

(משיחת הרבי מליובאוויטש, 'לקוטי שיחות' כרך ב, עמ' 405)