מאמרים נוספים בנושא
	מה קרה לה, לאהבת ארץ-ישראל?
	"שטחים תמורת שלום" - שאלה מגמתית
	הטיעון הצודק והמוסרי כנגד טענת ה"כיבוש"
	התשובה שנתנה התורה לטענות הגויים
	מהו באמת העימות הישראלי-ערבי?
	האם מותר ליטול סיכונים ביטחוניים למען שלום?
	מוטב ללמוד בדרך הקלה; למה להיכוות
	הסמכות שנותנת ההלכה למומחי הביטחון
	שוב 'מגעים', שוב טרור
	למרות הדאגות אנחנו אופטימיים
	גם בעבר היו פיגועים אבל בעבר נלחמו בהם
	הנס הנמשך של קיומנו בארץ
	יש יעד, יש מטרה

מתי מותר ומתי אסור ליטול סיכונים

מזה זמן מחלקים את הציבור הישראלי לשני מחנות: 'מחנה השלום' מזה ו'נאמני ארץ-ישראל' מזה. התמונה שהצטיירה עד לא מכבר היא, שיש כאלה שמוכנים לוותר על חלקים מארץ-ישראל למען השלום, ומולם ניצבים אלה שארץ-ישראל השלמה חשובה בעיניהם יותר מהשלום.

הצגה כזאת של הדברים מעמידה את המתנגדים לוויתורים בעמדה נחותה. מבחינה ציבורית, קשה לקבל עמדה שמצדדת בהמשך המלחמות ושפיכות-הדמים תמורת שטח. גם מבחינה הלכתית- תורנית, השאלה אם יש להחזיק בימינו בחלקי ארץ-ישראל גם במחיר כבד של חיי-אדם, אינה פשוטה כלל וכלל, ובמקרה הטוב יש בזה מחלוקת בין הפוסקים. נמצא אפוא, שאלה שמנופפים כל הזמן בטיעון של אהבת ארץ-ישראל עושים שירות רע לעמדתם. הם נכנסים ללא צורך לשדה מוקשים סבוך ומוקשה.

השאלה הנכונה

האמת היא, שהשאלה אינה ארץ-ישראל או שלום. השאלה האמיתית היא - אם מותר ליטול סיכונים בטחוניים למען תקוות שלום. כל הנושא של קדושת הארץ וכו', נדחה הצידה מפני השאלה הגדולה והמרכזית - שאלת פיקוח-נפש שיש במסירת שטח כלשהו לידי הערבים.

הבה נבחן את יסוד השאלה: מצד אחד, הערבים מצהירים (בחצי-פה...) שאם נמסור לידיהם את השטחים, יכרתו עמנו שלום. מצד שני, קיים חשש, שאחרי שיקבלו את השטחים, שיעניקו להם אפשרות לתקוף אותנו מעמדה עדיפה, יפתחו דווקא אז במלחמה, וזו תגרום לנו אבידות כבדות לאין-ערוך.

איש אינו יכול להתחייב שמסירת השטחים תמנע מלחמות. יש יסוד להאמין, שאיבת הערבים ליהודים לא תיעלם עם מסירת השטחים לידיהם. ואפילו אם נחיה עמם בשלום מלא, וכי כוויית ועיראק לא חיו בשלום - והנה כבשה עיראק את כוויית! השאלה היא, אם מותר ליטול סיכון זה תמורת הסיכוי, שאולי בכל-זאת יהיה שלום.

ההלכה קבעה

נפנה אל התורה. בהלכות שבת (סימן שכט) מתואר מצב שבו צרים גויים על עיירות ישראל, וההלכה מגדירה מהו פיקוח-נפש שמצדיק חילול-שבת. קובעת ההלכה, שכל עוד אין מדובר בערים בעלות ערך בטחוני, כי-אז, אם הגויים באים על עסקי ממון ולא על עסקי נפשות - מוטב להיענות לתביעותיהם ולהימנע ממלחמה. אבל ב"עיר הסמוכה לספר" אין ליטול שום סיכון, וחובה לצאת מיד למלחמה (בשבת!), אפילו אם ברור שהגויים מעוניינים רק ב"תבן וקש". וכל-כך למה? "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם".

כאן מציבה לפנינו ההלכה כלל יסודי בהלכות פיקוח-נפש: בביטחון אין נוטלים שום סיכונים! הואיל וזו עיר בעלת ערך בטחוני, הרי עצם כניסת הגויים לתחומה מהווה כבר פיקוח-נפש, שבעבורו חובה לחלל את השבת ולצאת למלחמה מייד! ההלכה אינה מקבלת את הטיעון, שכדאי לוותר ב"עיר הסמוכה לספר" למען הסיכוי להשיג שלום. להפך, גם בכניסה זמנית של גויים לעיר זו רואה ההלכה מצב של פיקוח-נפש, ולכן היא מורה לחלל את השבת ולצאת למלחמה.

כל מומחה צבאי יאמר ללא היסוס, ששטחי יהודה ושומרון, הגולן וחבל עזה הם בבחינת "עיר הסמוכה לספר"; כלומר, שטחים בעלי ערך בטחוני. אם-כן, הרי ההלכה אוסרת ליטול בשטחים אלה שום סיכונים, גם לא תמורת הסיכוי להשיג 'שלום'.

לצערנו הגדול, פעם אחר פעם נוכחנו, דוקא כאן במדינת ישראל, עד כמה צודקת ההלכה. אחרי מלחמת סיני החזרנו את סיני למצרים, ובאה אלינו מלחמת ששת הימים. לא ניצלנו את הישגי מלחמה זו ובאה עלינו מלחמת יום הכיפורים. ולאחרונה אינתיפאדת "אל-עקצה". כל שטח שנמסר קירב את המחבלים לערי ישראל שבתוך הקו-הירוק (הגם שאין הבדל כלשהו בין ה"קווים", בן מבחינת ההלכה האמורה והן מבחינת שייכותם לארצנו).

ההתנגדות לוויתורים נובעת אפוא דווקא משיקולי פיקוח-נפש, וזה צריך להיות הטיעון המרכזי.