מאמרים נוספים בנושא
	מה קרה לה, לאהבת ארץ-ישראל?
	"שטחים תמורת שלום" - שאלה מגמתית
	הטיעון הצודק והמוסרי כנגד טענת ה"כיבוש"
	התשובה שנתנה התורה לטענות הגויים
	מהו באמת העימות הישראלי-ערבי?
	האם מותר ליטול סיכונים ביטחוניים למען שלום?
	מוטב ללמוד בדרך הקלה; למה להיכוות
	הסמכות שנותנת ההלכה למומחי הביטחון
	שוב 'מגעים', שוב טרור
	למרות הדאגות אנחנו אופטימיים
	גם בעבר היו פיגועים אבל בעבר נלחמו בהם
	הנס הנמשך של קיומנו בארץ
	יש יעד, יש מטרה

מוטב ללמוד בדרך הקלה; לא מוכרחים להיכוות ממש

אב שרואה את בנו הקטן משחק באש, נוהג להזהירו מהסכנה הכרוכה בכך. הוא מנסה להסביר לילד שאש אינה משחק, שהיא עלולה לגרום כוויות, להכאיב מאוד, ואף לשרוף את כל הבית. ילד נבון קולט את האזהרה ומפסיק. ילד נבון פחות, חושב שאביו סתם מתנכל לו. במקרה כזה אין לאב ברירה אלא ללמד את בנו בדרך הקשה. בפעם הבאה שהילד משחק באש, מניח האב לילד להיכוות מעט, לזעוק מכאב, ואז כבר ילמד שמסוכן לשחק באש.

מבחינה מסויימת, הדרך השנייה מעניקה לקח חינוכי עמוק הרבה יותר מהראשונה. בשיטת ההסברים, הדברים נשארים תיאורטיים, מופשטים מעט, פתוחים לוויכוח. מי שנכווה באש - אינו זקוק עוד לשום הסברים ותיאורים; הוא חש את הכווייה על בשרו! אלא ש'שכר-הלימוד' במקרה זה הוא יקר ומכאיב.

הדרך לשלום

מאז מלחמת ששת הימים מתנהל בארץ ויכוח - מהי הדרך הטובה ביותר להגיע לשלום. הכול רוצים שלום. אין כמו היהודים עם שוחר שלום ושונא מלחמה. השאלה היא, איך משיגים אותו. יש הטוענים, שעל-ידי ויתורים לאויבינו נרצה אותם לחיות איתנו בשלום. אחרים טוענים, שוויתורים, לא זו בלבד שאינם מביאים שלום, אלא אף מעודדים את הצד השני לתקוף אותנו.

שוללי הוויתורים מצביעים על כך שאותם אויבים נלחמו בנו גם לפני שהייתה קיימת בעיית ה'שטחים', ומכאן ששורשי האיבה שהם רוחשים כלפינו עמוקים יותר מסתם סכסוך על אדמה. כמו-כן מסבירים מתנגדי הוויתורים, שהמנטליות הערבית מכבדת כוח ובזה לחולשה, ולכן הוויתורים לא יתפרשו כביטוי של רצון טוב, אלא כאות לחולשתנו.

ההלכה היהודית שוללת אף היא ויתורים בנסיבות כאלה. בשולחן-ערוך (הלכות שבת סי' שכט) מתואר בדיוק מצב דומה, כאשר נוכרים מבקשים להיכנס לעיר-ספר כדי לקחת 'קש ותבן', שלטענתם שייכים להם. מצדדי הוויתורים ודאי יאמרו, שכדאי לתת להם להיכנס, לקחת את הקש והתבן ולמנוע מלחמה. אבל ההלכה קובעת, שלא זו בלבד שאסור לאפשר להם להיכנס, אלא צריך לצאת נגדם למלחמה, ואפילו בשבת, שכן עצם כניסתם לעיר-ספר היא בבחינת פיקוח-נפש.

מכאן, שההלכה דוחה את שיטת הוויתורים, והיא מצדדת דווקא בגישה תקיפה. והטעם לכך פשוט - בנושאי ביטחון אין מהמרים ואין עושים ויתורים. החשש, שמא הצד השני ינצל את הוויתור כדי להשתלט על עיר-ספר - גובר על כל שיקול אחר.

זהירות: תהום

ההלכה נוהגת כאב חכם שמזהיר את בנו מפני המשחק באש. היא מזהירה את עם- ישראל מפני משחקים ב'קש ותבן' - בוויתורים פעוטים, במחוות קטנות - שעלולים בסופו של דבר להשיג מטרה הפוכה. הקב"ה מקווה, שננהג כבן פיקח, ונבין שזהו משחק מסוכן.

לדאבוננו, אנו מתעקשים כל הזמן שלא להיות פיקחים. לאורך כל הדרך אנו עושים מחוות, ויתורים, נסיגות - אף-על-פי שאנו נוכחים שוב ושוב, כי הצד השני רק מגביר את התקפותיו כנגדנו.

עד כה, הקב"ה בכל-זאת שמר עלינו, בכך שדווקא הערבים הצילו אותנו, וסירבו לקבל את הצעותינו. אבל שוב ושוב אנו מבקשים לנסות את המשחק באש מבלי להיכוות. שוב מוכנים לוותר; שוב מוכנים למחוות; שוב מדברים על וויתורים ל"בניית אימון" שהופר דוקא על-ידי הצד השני. התוצאה - גל גואה של טרור יום-יומי, תביעות בלתי-פוסקות, גינויים וביזיונות. האם לא די בכך? האם באמת צריכים להיכוות בכל הגוף ממש כדי ללמוד לקח?