כאשר אנו מתכוננים לחגים, עלינו לזכור את כל אלה שקשה להם לעמוד בהוצאות החג, ושמחתם עלולה להיות מושבתת. על-כן נהוג לאסוף כספים כדי לקנות בהם מצרכי-מזון למשפחות נזקקות. וכך נאמר על ראש-השנה בספר נחמיה (ח,י): "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו וגו'".

ערב ראש-השנה

מרבים בסליחות ובצדקה - בערב ראש השנה מרבים באמירת סליחות, ומשכימים לשם-כך לבית הכנסת. כמו-כן מרבים במתן צדקה ביום זה.

התרת נדרים - בערב ראש השנה נוהגים לעשות 'התרת נדרים', כדי להתיר את הנדרים שאינם זכורים לנו מהשנה שעברה, ומבטלים מראש את הנדרים שייעשו בשנה הבאה. 'התרת הנדרים' נעשית בפני עשרה או שלושה מישראל, שבפניהם מביעים חרטה על הנדרים שנדרנו, בכוונה או שלא בכוונה.

משתטחים על קברות צדיקים - בערב-ראש השנה נוהגים להשתטח על קברות צדיקים, לעורר ולבקש את נשמותיהם הקדושות שיעוררו עלינו רחמים לפני כסא מרום לסליחה ומחילה ושימליצו טוב בעדינו שניכתב לחיים ולשלום, לפרנסה טובה, וכל הבקשות הטובות שהאדם ובני ביתו זקוקים להם.

מקום קבורת הצדיקים הוא מקום קדוש והתפילה מקובלת שם ביותר, ויבקש מהקב"ה שיעתר לתפילתו בזכות הצדיקים הקדושים והטהורים אשר מנוחם כבוד במקום הזה. נהוג לכתוב 'פדיון-נפש', שבו ממבקש הכותב לעורר רחמים עליו ועל בני משפחתו, ועל אחרים. ב'פדיון-הנפש' על הכותב לציין את שמו ואת שם אמו, וכן את שמם ושם אמם של שאר המוזכרים, וקורא את הנוסח על הקבר. אחר-כך מניח עליו את הפתק, ונותן צדקה כפדיון לנפשו.

נהוג לכתוב 'פדיון-נפש' גם אם אין אפשרות לעלות לקבר הצדיק, ולשלוח ביד מישהו אחר, או לשלוח בדואר, בפקס' וכיוצא-בזה.

הרבי מליובאוויטש זי"ע יעץ לאלה שאין באפשרותם לעלות לקבר הצדיק, להניח את 'פדיון הנפש' תחילה בתוך ספר מספריו הקדושים של הצדיק, ואחר-כך לשלוח לקבר הצדיק.

עירוב תבשילין - כאשר היום השני של ראש-השנה חל ביום שישי, שהוא ערב שבת, יש לבצע 'עירוב תבשילין', כדי לאפשר להדליק בחג נרות לכבוד השבת, וכן להכין בחג את צורכי השבת (המותרים). הדלקת האש תיעשה בדרך של העברה מאש לאש ולא הצתת אש חדשה.

סדר הכנת 'עירוב תבשילין:

בערב החג הראשון (לפני הדלקת הנרות) נוטלים ככר לחם, או חלה, ומאכל מבושל חשוב (כגון דג או ביצה מבושלת או צלויה), ונותנים ביד אחר, כדי לזכות על ידו לכל הקהל, ואומר: "אני מזכה לכל מי שרוצה לזכות ולסמוך על עירוב זה". מי שה'עירוב' עתה בידיו מגביהו טפח. אחר-כך חוזר בעל ה'עירוב' ונוטל אותו לידיו ומברך:

"ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על מצוות ערוב".

ומוסיף ואומר: "בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולתקנא וולמעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת".

תרגום ללשון-הקודש: "בעירוב זה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולכל בני העיר הזאת".

הדלקת נרות - בערב ראש-השנה מדליקים נרות חג.

כאשר יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, מברכים:

 "ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת ושל יום הזיכרון"

בשנה רגילה מברכים:

"ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום הזיכרון"

למחרת, ליל ב' של ראש-השנה, מדליקים נרות לכבוד החג השני בלילה, עפ"י הזמן הנקוב בלוחות, ועל-ידי העברה מאש שהודלקה מערב החג, ולא בהצתת גפרור וכדומה, כי אסור ליצור אש חדשה בחג. בשני ימי ראש-השנה, לאחר ברכת הדלקת הנר… מברכים ברכת "שהחיינו"

"ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

לפני ההדלקה מניחים על השולחן פרי חדש, ובשעת ברכת 'שהחיינו' מכוונים גם על הפרי. (כשחל שבת במוצאי היום השני של ראש-השנה, מקדימים להדליק את נרות השבת כעשרים דקות לפני השקיעה, לפי הזמן הרגיל להדלקת נרות שבת).

ראש-השנה

שנה טובה - בליל ראש-השנה מברכים איש את רעהו: "לשנה טובה תיכתב ותיחתם". אשה מברכת את רעותה: "לשנה טובה תיכתבי ותיחתמי".

מאכלי ברכה - בתחילת סעודת החג, אחרי הברכה על החלה, אוכלים תפוח בדבש ואומרים: "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". את פרוסת החלה של 'המוציא' טובלים בדבש. אוכלים גם רימון ("שירבו זכויותינו כרימון") וראש כבש או דג ("שנהיה לראש ולא לזנב"), ומאכלים שונים נוספים, כנהוג בקהילות השונות.

תקיעת שופר - זו המצווה הגדולה והמרכזית של החג. כאשר יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, אין תוקעים ביום הראשון של החג, אלא ביום השני. בשנה רגילה תוקעים בשני ימי ראש-השנה. התקיעות מתקיימות בבתי-הכנסת בשעות הבוקר, וחשוב מאוד לשמוע אותן היטב. גם נשים נוהגות לשמוע תקיעת שופר.

 תשליך - ביום הראשון של ראש-השנה, לאחר תפילת מנחה, הולכים אל מעיין, נהר או שפת- ים, ואומרים את נוסח ה'תשליך'. המים מסמלים את חסדיו של הבורא, והדגים שבמים מסמלים את עיני הבורא הפקוחות על ברואיו. מנהג זה נועד לעורר רחמי-שמים, והוא מסמל את התנערותנו מן החטא. אם יומו הראשון של ראש-השנה חל בשבת, מקיימים את ה'תשליך' ביום השני של החג.