משל ונמשל

הוא היה בנו יחידו של המלך. בן חכם וסקרן, שרצה ללמוד את כל החכמות ולהכיר את הגוונים השונים שבבני המדינה. המלך צייד אותו בכסף וזהב ושלחו לסייר ברחבי הממלכה.

אך הבן החל להתרועע עם איכרים נבערים, שקע בחיי הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו, עד שנשאר בעירום ובחוסר-כול. בצר לו, החליט לחזור אל אביו ולבקש מחילה וסליחה על מעלליו.

ואכן, הצליח הבן להגיע עד שער המלך. אך במשך השנים נשתנה מאוד, ואיש לא הכיר בו עוד את הנסיך האובד. נוסף על כך, גם שכח את השפה המיוחדת שבה דיברו בארמון המלוכה, ולא היה יכול לדבר עם השומרים.

במר-נפשו החל הבן לבכות ולצעוק בקול גדול - צעקה מעומק הלב, בלי מילים. לפתע שמע המלך את קולו של בנו! הוא יצא אליו, נשקו וחיבקו והכניסו חזרה אל הארמון.

זה משל של הבעל-שם-טוב על מהותה של תקיעת השופר.

המלך - זה הקדוש-ברוך-הוא. הבן - אנחנו. הקדוש-ברוך-הוא שלח אותנו לעולם- הזה, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתעלה. אך קורה שאנחנו מתרחקים מהאמת, עד שנשכחת מאיתנו אפילו ה'שפה', הדרך להתפלל נכון אל ה'. ואז, בצר לנו, אנו פשוט צועקים.

זו תקיעת שופר - צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו לעמו ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה.