"מה רצונך?", שאל בעל-הבית את החסיד שנכנס לבית-המזיגה שלו והתיישב אל השולחן. מה לו לחסיד כמותו במקום זה, אפוף עשן מקטרות וספוג ריח חריף של יי"ש משיכרותם של איכרים - ועוד בליל ערב יום-הכיפורים?

"רצוני ללון כאן הלילה", השיב החסיד.

"הלא תוכל למצוא לך מקום נוח יותר ונעים יותר?", לא הבין המוזג. אך החסיד לא ויתר. דווקא כאן הוא מבקש לעשות את הלילה. אין לו צורך בחדר מיוחד; אפילו אין הוא זקוק למיטה. הוא פשוט מבקש לשבת בחדר עד אור הבוקר ולהמשיך בדרכו.

היתה לו לחסיד סיבה טובה להישאר שם. הוא היה מחסידיו של הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק. זה מכבר ניצתה בו תשוקה לראות את רבו באשמורת הבוקר של ערב יום- הכיפורים, בשעה שהוא עורך את מנהג ה'כפרות'.

ביום האתמול הגיע אל הצדיק, וביקשו להניח לו להביט ב'כפרות' שלו.

"מה יש כאן לראות?", שאל הרבי.

"אני רוצה לראות איך עורך הרבי את ה'כפרות'", השיב החסיד.

"ואיך אתה עורך את הכפרות?", שאלו הרבי.

החסיד נבוך. "אני?!", גימגם, "אני נוטל תרנגול לבן, קם באשמורת הבוקר, וקורא את סדר ה'כפרות' מתוך הסידור: זה חליפתי, זה תמורתי זה כפרתי".

"כך גם אני עושה", נענה הרבי. "אולם אם רצונך לראות סדר כפרות מיוחד, שתוכל ללמוד ממנו, סע לכפר פלוני והיכנס לביתו של היהודי בעל בית-המזיגה. אצלו תראה 'כפרות' מסוג אחר"...

החסיד לא התמהמה. חיש מהר רתם את סוסיו ובשעת ערב מאוחרת הגיע ליעדו. הוא ציפה לפגוש יהודי צדיק, בעל נפש נעלה - והתאכזב. בעל-הבית היה יהודי כפרי פשוט בתכלית.

ובכל זאת, הרבי אמר. החליט להישאר ולראות. יושב הוא בפינת החדר, מצטנף בפינתו, משים עצמו כישן, אך עיניו עוקבות אחר הנעשה.

שעת חצות. המוזג היהודי מתחיל לשלח את לקוחותיו. את חלקם הצליח לסלק בעדינות, אך את אלה השתויים לשכרה ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם, נאלץ לגרור החוצה בכוח, תוך גערות רמות. והחסיד יושב ומביט, ואינו מבין מה הוא עושה כאן.

הבית התרוקן מיושביו. החלונות הפתוחים הפיגו את הריחות העזים והשיבו רוח לילה קרירה. האווירה בחדר השתנתה.

המוזג היגע התיישב אל השולחן, כשההוא ממלמל: "ערב יום-הכיפורים היום. צריך לעשות 'כפרות'. יהודים אנחנו".

"הביאי נא את פינקסי אשר על הארון", קרא לעבר אשתו. זו מיהרה להגיש לו פינקס קטן ובו רשימות צפופות בכתב-יד.

הכפרי נוטל את הפינקס לידו, מעלעל בו ומתחיל לקרוא. שורה אחר שורה. והנה, החסיד שומע את כל חטאיו של המוזג אשר חטא במשך השנה כולה. בפינקס נרשמו כל עבירותיו, יום- יום, רישום מדוקדק.

בעל הבית קורא והדמעות ניגרות מעיניו, שוטפות את פניו וקולו נשנק. הוא ממשיך ומונה את חטאיו, בזה אחר זה. כך עד העמוד האחרון של הפינקס. בכי קורע לב התפרץ מליבו. הוא נאנח מרה וקרא בקור שבור:

"רבונו-של-עולם! ראה נא, כל זאת עוללתי בשנה החולפת. הן תזכור כיצד חזרתי בתשובה בשנה שעברה. הבטחתי כי לא אוסיף לחטוא. והנה, רואה אתה, לא קיימתי. חטאתי והוספתי לחטוא. ועתה מה יהיה עלי?".

הוא ממרר בבכי ואינו יכול להירגע. ניכר עליו שצערו אמיתי וכן הוא. החסיד יושב לו מכורבל בפינתו ומאזין לכל מילה. רטט של התרגשות עובר בו למראה היהודי שמתייסר מחטאיו.

כשהתאושש קימעא ביקש מאישתו שתגיש לו פינקס נוסף. גם בו עילעל משהו, והחל לקרוא בו בקול רם. בחלל החדר נשמעו כל צרותיו וייסוריו של הכפרי במשך השנה כולה. כל אחת נכתבה על ידו בפינקס ביום שאירעה. אחת מבנותיו נפטרה בשנה החולפת. פעם התנפלה עליו חבורת גויים וכיבדה אותו במכות-רצח. כך ממשיך היהודי וקורא בזו אחר זו את כל תלאותיו שמצאוהו השנה. והרשימה מתארכת.

"אוי, רבונו-של-עולם!", פונה הוא שוב אל הקדוש-ברוך-הוא בתחינתו. "הלא ביקשתי ממך בשנה שעברה שתיתן לי שנה טובה. התפללתי שתעניק לי שנת-ברכה וחיים טובים. בכל ליבי בטחתי בך. האמנתי שאכן כך יהיה".

"ומה היה?", הוא ממשיך. "ראה נא כמה צרות הבאת עלי במשך השנה. רבות כל-כך סבלתי והתייסרתי".

"אלא מה, ריבונו-של-עולם, היום, ערב יום-הכיפורים. ביום זה חייבים להתרצות ולמחול זה לזה. על-כן, הבה ונתפייס, הבה נשתווה בינינו. אני לא חייב לך על חטאי שחטאתי, ואתה - לא חייב לי על הצרות. שנינו פותחים מהיום דף חדש"...

החסיד, מפינתו, מתחיל רק עכשיו להבין על מה ולמה נשלח לכאן. הנה הוא רואה כיצד נוטל המוזג היהודי, שעיניו נפוחות מבכי, את שני פינקסיו, כורכם זה בזה, ומסובבם מעל לראשו כשפיו אומר את מילות הכפרות: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי"...