באחד מתאי האנייה הגדולה שהפליגה בלב ים, ישב הגאון הקשיש רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם. הגאון, שזכה לכבוד רב במדינתו, הולנד, החליט לעת זיקנתו לחון את אדמת ארץ-הקודש. הוא אסף את מעט מיטלטליו, שכללו בעיקר ספרים, ויצא למסע הפלגה ארוך, שעתיד היה להימשך כמה שבועות.

את מרבית זמן ההפלגה בילה הרב רוקח בלימוד התורה. רק לעת ערב נוהג היה לצאת מתאו ולעלות על סיפונה של האנייה, כדי לשאוף מעט אוויר צח לריאותיו. הוא היה שולח את מבטו אל האופק זרוע הכוכבים, ומדבר בהתרגשות ובערגה על הארץ המובטחת, שאליה מועדות פניו.

במסעו נלוו אליו כמה מתלמידיו המסורים, וכן יהודים נוספים מהולנד, שהחליטו אף הם לעלות באותה הזדמנות לארץ-הקודש.

היו אלה ימי שלהי חודש אלול. בתחילה התנהלה ההפלגה על מי-מנוחות. הים היה רגוע, וההתקדמות בנתיב השיט הייתה על-פי התכנית. לאחר שבועיים מראשית ההפלגה, החלו לנשב רוחות והן התגברו בהדרגה. בקצה האופק נראו עננים שחורים. כל הסימנים העידו על סערה מתקרבת. רב-החובל ואנשי צוותו עקבו בדאגה רבה אחר התקרבות הסערה, וקיוו שהיא תעבור רחוק מהם.

אולם תוחלתם נכזבה. הים נעשה סוער יותר ויותר. בערב ראש-השנה הגיעה ליבת הסערה לנתיב הפלגתם. האנייה היטלטלה כמטורפת מצד אל צד. רב-החובל ואנשיו התרוצצו על-פני הספינה בניסיון להשתלט עליה ולייצבה. בקושי רב נאבקו בים הסוער, ונראה היה שעוד רגע תתהפך האנייה.

חלפו שעות אחדות, ונראה היה כי מזג-האוויר נרגע מעט. אולם לא להרבה זמן. עד מהרה התברר כי זה לא היה אלא הגל הראשון של הסערה. הגל שבא בעקבותיו, היה עז וסוער לאין- ערוך...

האנייה התנדנדה כקליפת אגוז ומנווטיה איבדו כל שליטה עליה. הם נצמדו למקומותיהם בחוזקה כדי שלא יעופו אל תוך גלי הים הסוערים. מעיניהם נשקף מבע של ייאוש.

פתאום נשמע קול רעש עז. אחד מדופנות האנייה נעקר ממקומו והתנדנד מצד אל צד כדלת הנעה על צירה. מים רבים החלו לחדור אל הסיפון. כאחוזי טירוף חשו רב- החובל והמלחים אל הדופן. בניסיונות נואשים ניסו להחזירו למקומו, ובאותה שעה התאמצו לשאוב את המים הרבים בחזרה אל הים.

כך נמשך המאבק במשברי הים שעות ארוכות. הלילה ירד ועמו בא לעולם ראש-השנה. איש מהיהודים שעל האנייה לא היה יכול אפילו לחשוב על תפילה בליל החג. הכול היו שרויים בפחד-מוות ועקבו בחרדה אחר הניסיון להציל את האנייה ואת חייהם מטביעה.

רק רבי אלעזר רוקח נשאר ספון בתוך תאו. הוא היה מודע היטב לנעשה בחוץ, שכן גם הוא בתאו, כמו כל חלקי האנייה, התנדנד בחוזקה מצד אל צד. אף-על-פי-כן היה הוא היחיד שקיבל את ראש-השנה. עטוף בבגדי החג נעמד לתפילת ערבית של החג. כדרכו, האריך בתפילה, בעיניים עצומות ובדבקות רבה.

שעות רבות נמשכה תפילתו, עמוק אל תוך הלילה. לפתע פרצו אל תאו שניים מתלמידיו. בעיניהם הייתה אימה רבה. הם המתינו עד שרבם יסיים את תפילת שמונה-עשרה ויפסע לאחור. "רבי!", זעקו, "עוד מעט קט והאנייה תרד למצולות הים ועמה כולנו!".

הרב נעץ בהם מבט חודר. "אם-כן, עלינו לעמוד מוכנים", אמר. "ברגע שאך יפציע השחר, תעמדו לצידי והשופר בידכם. נתקע בשופר ונקיים את מצוות היום"...

בינתיים נמשכה הסערה והאנייה כמעט חישבה להישבר. כל אותו לילה לא עצם איש על האנייה את עיניו. למעלה, על הסיפון, ניטש קרב לחיים ולמוות. למטה, בבטן האנייה, ישב הרב מאמסטרדם, מנותק מכל הסובב אותו, שקוע בשרעפיו.

אך הפציע השחר, נאספו היהודים אשר על האנייה סביב הרב. הוא אחז בשופר והחל לתקוע: תקיעה, שברים, תרועה...

הנוסעים הנכרים שעל האנייה הביטו ביהודים בהשתוממות עצומה. הספינה עומדת להיטרף בים והיהודים הללו תוקעים בקרן!...

עוד לא תמה התקיעה הגדולה החותמת את סדרת התקיעות הראשונה, וכבר הורגש שינוי לטובה. הסערה פחתה קמעה. אט-אט הלכו פני הים ונרגעו עד שבתוך זמן קצר שב הרוגע לגלי הים. לכולם היה ברור, כי היו אלו תקיעות השופר שהעבירו את רוע הגזירה וכל נוסעי האנייה ראו בעליל את אצבע האלוקים.

לימים, כשסיפר הצדיק רבי שמחה-בונים מפשיסחא את המעשה הזה, הוסיף ואמר: "ודאי סבורים אתם כי רבי אלעזר רוקח הורה לתלמידיו להתכונן לתקיעה בשופר מיד עם שחר, כסגולה להיחלשות הסערה. לא ולא! הוא, כשראה שהספינה מיטרפת בים וכי עוד מעט קט יירדו כולם למצולות הים, ביקש לנצל את הרגעים האחרונים כדי לקיים את מצוות היום!".

כאן עשה רבי שמחה-בונים אתנחתה בדבריו ואחר אמר: "אלא שתקיעות השופר שלו אכן פעלו את פעולתן, הן בקעו רקיעים וממילא נתבטלה הגזירה"...