בכל ראש-השנה נושאים אותי זיכרונותיי אל אותו ראש-השנה מצמרר, בשנת תש"ב, בגטו סלבודקה.

סמוך לחודש אלול תש"א רוכזו כל יהודי קובנה שבליטא באחד מפרברי העיר סלבודקה, שרוב תושביה היו יהודים. מקום הריכוז נהפך למעשה לגטו סגור ומסוגר, ועל תושביו נאסר לצאת ולבוא בשערי הגטו.

ימי מלחמת-העולם השנייה חשפו את האנטישמיות העזה של הליטאים. קודם שנדחקו היהודים אל הגטו עשו הליטאים פוגרומים אכזריים ביהודי סלבודקה, ובהם נרצחו הרבה יהודים, בתוכם תלמידי-ישיבה.

מועצת הגטו ייחדה לראשי הישיבות ושארית התלמידים את עזרת-הנשים של ישיבת 'אוהל- משה' לתפילה. אגב, את הישיבה הזאת ייסד וניהל סבי, הרב יצחק מלצר זצ"ל.

אבי, הרב מנחם-מענדל דייץ הי"ד, היה בעל-תוקע בקי ומומחה. תמיד הצליח להבקיע תקיעות צלולות וחזקות ומעולם לא נזקק לחזור על תקיעה כלשהי. בכל ימי חודש אלול תקע בשופר בכל בוקר, לאחר תום תפילת שחרית.

ראש-השנה הגיע. עזרת-הנשים הייתה דחוסה בהמוני יהודים, שבאו לתפילת יום- הדין. נתקיים בנו חציו הראשון של המאמר "עומדים צפופים". מיותר לתאר את תחושת ההתעוררות הכללית שמילאה את חלל בית-הכנסת. אנשים התפללו בכוונה רבה, וקולות של בכי ותחינה לבורא עולם עלו ונשמעו מכל עבר.

תפילת שחרית נסתיימה ואחריה גם קריאת התורה. אווירת המתח גאתה לקראת ההכנות לתקיעות. אבי עלה על הבימה המאולתרת שבמרכז בית-הכנסת, כשהוא עטוף בקיטל הלבן שלו ובטליתו שירדה וכיסתה את עיניו. בידו האחת החזיק את שופרו, השופר שבו תקע בכל החודש הקודם, ובשנייה את המחזור.

הוא בירך את הברכות בכוונה עצומה וכל הקהל כולו שאג 'אמן'. אחר-כך שם את קצה השופר בזווית פיו וביקש לתקוע כדת וכדין. ניסיון ראשון כשל. שום קול לא בקע מתוך השופר. גם הניסיון השני והשלישי כשלו. רק אוושה דקה וחלשה של נשיפת אוויר בקעה מהשופר.

תחילה סברו הכול כי הדבר נובע מפני התרגשות יתרה של אבי. אולם כשנתארכו הדקות ועדיין לא עלה בידו להוציא משופרו ולו תקיעה אחת ראויה, נשתררה בקהל אווירה נרגשת ומתוחה. הדבר היה מופלא למדי, שכן רבים בקהל שמעו אותו תוקע במשך כל חודש אלול ללא כל פגם! השופר שתקע יפה יום-יום - נדם פתאום בראש- השנה.

אבי כיסה את עצמו בטלית ונראה היה כי הוא מפיל תחנונים לפני המקום. אחר-כך התרומם, הגביה מעט את הטלית ופתח בניסיון נוסף להוציא קול מהשופר. אך גם הניסיון הזה לא עלה יפה.

שעה ארוכה נמשכו ניסיונותיו של אבי. לא היה צריך להיות בעל רוח-הקודש כדי לחוש את מה שעובר בלבבות. מקובל לקשר את הקושי או הקלות של תקיעות השופר לאופי השנה הבאה, אם תהיה טובה או חלילה להפך. גם כך, לא נראה העתיד הקרוב מבטיח יתר על המידה, והנה נוסף גם הסימן הזה...

האנשים נראו מודאגים מאוד. רבים אף פרצו בבכי מר. עוד ניסיון אחד עשה אבי לתקוע בשופר. כאשר גם זה לא עלה יפה, הגביה את טליתו ופניו נתגלו לעינינו. עיניו היו אדומות מבכי ולחות מדמעות. הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, כמקבל עליו את הדין, ובתוך כך הפנה מבטים שואלים לעבר הקהל כשואל: מי מכם מוכן לבוא במקומי ולתקוע?

בין המתפללים הרבים היו לא-מעטים שידעו את חכמת התקיעה, אולם משום-מה איש לא העז לעלות על הבימה וליטול את השופר מידי אבי, התוקע הוותיק. קשה לתאר את המתח וההתרגשות הפנימית שהורגשו באוויר כל אותן דקות שבהן עמד אבי על הבמה, אוחז בידו את השופר וממתין למחליף.

הייתי אז נער כבן שש-עשרה, אך הייתי בקי היטב ברזי התקיעה הנכונה בשופר. אינני יודע מניין שאבתי את העוז. כשראיתי את הנעשה, אמרתי בליבי, 'ברא כרעא דאבוה'. בצעדים מהוססים מעט פילסתי לי דרך בין הקהל. עליתי על הבימה והתייצבתי ליד אבי. ביד רועדת הגיש לי את השופר ובראשו הנהן, כמאשר את צעדי.

כשאחזתי בשופר נתמלאתי ביטחון. תקעתי את התקיעות כסדרן, וקול השופר נשמע חד וצלול. כשסיימתי את התקיעה האחרונה, זו הגדולה, נדמה היה לי כי המתח הכללי התפוגג קמעה, אם-כי אווירת מועקה עדיין הוסיפה לעמוד באוויר.

לא חלפו ימים רבים והתברר, כי הסימן לא היה סימן-שווא. גם בכיותיו של הקהל לא היו לחינם. כחלוף חודש ושבוע בדיוק אירעה 'האקצייה הגדולה'. רוב האנשים שנלקחו באקצייה זו נרצחו ובתוכם אבי, אמי וחמשת אחיי. נותרתי לבדי בעולם.

בהמשך המלחמה הצטרפתי לשורות הפרטיזנים ויצאתי לנקום את דמם הטהור של משפחתי ושל שאר יהודי קובנה וסלבודקה שהכרתי.

זיכרונו של אותו ראש-השנה, האחרון שבו ראיתי את הוריי ואחיי, אינו מש מזיכרוני מאז ועד עתה, ותמונתו העגומה של אבי המחזיק בידיו בשופר אך אינו מצליח להוציא ממנו קול - עולה לנגד עיניי פעמים אין-ספור, ובמיוחד בימי ראש-השנה.

(תודתנו לבעל המעשה ושולחו, שמואל בן מנחם דייץ מחדרה)