היום השלישי למלחמת יום-הכיפורים. הילל אונסדורפר וארי גסנר, חיילים בסדיר, חובשי כיפות, נשלחו לעמדה הצפונית של 'מוצב המזח' הסמוך לתעלה. עמדתם שלטה על עמדת הש"ג שבכניסה למוצב מכיוון היבשה.

הם גלגלו ביניהם שיחה. העלו זיכרונות משותפים מהישיבה התיכונית שבה למדו. אחר-כך ניסו להפיג את המתח בהשערות על אורכה של המלחמה. "זה סיפור לא פשוט", אמר הילל. "ראה כמה הרוגים ופצועים יש לנו כאן. מספר הלוחמים הבריאים במוצב מגיע עכשיו לחמישה-עשר בלבד".

ארי היה אופטימי יותר. "הסיפור לא יכול להימשך יותר משבוע. בשמחת-תורה אי"ה נהיה בבית, כשהכול מאחורינו".

"שמחת-תורה? של איזו שנה!", הפטיר הילל בחיוך חמצמץ.

כל אותן דקות שרר שקט נדיר מסביב. על-אף השקט חשו הילל וארי כי משהו עומד להתרחש.

"אולי נאמר תהילים?", הציע לפתע הילל.

"תהילים?!", שאל ארי.

"כן, תהילים!", חזר הילל.

"אתה יודע תהילים בעל-פה?", שאל ארי.

"נוכל להתחיל בפסוקי דזמרה, שמתפללים בתפילת שחרית כל בוקר", השיב.

ארי חייך.

"יש לך משהו טוב מזה לעשות?", הקשה הילל.

ארי חכך בראשו. "האמת? לא".

השניים החלו באמירת המזמורים. תחילה אמרו כל אחד לעצמו. אחר-כך החליטו לשכלל את השיטה. כל אחד קרא פרק בקול רם, בעוד חברו אומר עמו בלחש, אך עיניו מרוכזות בנעשה סביב. כך לסירוגין. פעם הילל אומר בקול וארי משגיח על הנעשה, ופעם להפך.

בתוך כך החלו המצרים לחדש את התקפותיהם על המוצב. הם הפגיזו אותו באש ארטילרית. חוליות קומנדו מצריות אף ניסו מדי פעם לחדור מדרום, ממערב ומצפון. ניסיונות אלו סוכלו באש לוחמי המזח. במקביל ניסו כוחות מצריים, שחדרו אל תוך סיני, לחצות את צומת הדרכים 'פגישה-לקסיקון', כדי להגיע למוצב.

בשלב מסויים, כשהגיע תורו של הילל לומר פרק בתהילים, שמע לפתע את ארי זועק מעברה השני של העמדה. "הילל! בוא הנה מהר! תראה מה קורה שם!".

הילל רץ אליו ושערותיו סמרו. שיירת טנקים ומשאיות נעה בכביש המוליך אל המוצב. בינה לבין המוצב לא היה דבר שיכול היה לחסום את דרכה. מרחק הנסיעה היה של דקות אחדות. הילל וארי חשו בבירור, אפילו במעין השלמה, כי אלה רגעי חייהם האחרונים.

ארי, מבועת עד עמקי נשמתו, החל להספיד את עצמו במין הומור שחור. "בטח ראש- הישיבה יבוא אלינו הביתה כדי לנחם. בהתחלה הוא יישב בצד, ייאנח, יבכה. אחר- כך יספר עלי איך הייתי בסדר"...

ארי לא סיים את המשפט ופרץ בבכי מר. גם עיניו של הילל מלאו דמעות. גרונו נשנק ובקושי יכול היה להוציא מילה מפיו.

ואז החליט לומר פרק תהילים נוסף, אולי האחרון בחייו. הוא הביט קדימה, אומד את הזמן שיידרש לשיירה להגיע אליהם, ואמר את הפרק לאט-לאט, מילה במילה. בפעם הראשונה בחייו חש מהי תפילה, שהלב מנסה להבין כל מילה היוצאת מן הפה.

"למנצח מזמור לדוד. יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלוקי יעקב. ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך"...

כשהגיע לקראת סוף הפרק, עצר לשנייה, ואחר-כך, בהתעוררות עצומה, זעק ממעמקי נשמתו: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"...

ואז, בדיוק כשיצאו מילים אלו מפיו, נשמע לפתע רעם אדיר. מול עיניהם התעופפו באוויר הטנק המוביל בשיירה והמשאית שאחריו. כאשר נחתו על הקרקע, עלתה מהם להבה אדומה גדולה.

ענן האבק שקע והילל וארי לא האמינו למראה עיניהם. כל השיירה סבה על עקבותיה וניסתה להימלט מהמקום. אבל באותן שניות נפתחה עליה אש כבדה מהצד המצרי שמעבר לתעלה. אש זו הדליקה משאית אחר משאית, טנק אחר טנק. השיירה המותקפת השיבה אש לצד המצרי וגרמה אבידות כבדות ליורים.

כעת היו הילל וארי מבולבלים לגמרי. השיירה הייתה מצרית, והאש שנורתה לעברה גם-כן הייתה מצרית!

כעבור זמן לא-רב נפתרה התעלומה. התברר, כי שעות אחדות לאחר שהמצרים חצו את התעלה ושטפו לתוך סיני, פיזרו מוקשים לאורך הכביש המוביל למוצב, כדי שכוחות שריון של צה"ל לא יוכלו לחבור אל המוצב. נראה כי פעולה זו נשכחה מהם, או שהיה ליקוי בתקשורת בין היחידות, ושיירת המצרים עלתה בטעות על המוקשים שהניחו אחיהם. עמיתיהם שמעבר לתעלה סברו כי הדי ההתפוצצויות הם קולות ירי של שיירה ישראלית הפותחת עליהם באש. לפיכך ירו עליה, וזו השיבה לעברם אש...

"המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!", שב וקרא הילל בקול גדול. שטופי דמעות, נפלו ארי והילל זה על צווארו של זה ופרצו בבכי תמרורים, הפעם בכי של פורקן. כשהתעשתו אמר הילל לארי: "עכשיו אני מבין את הפסוק 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון'". (תודתנו למנחם מיכלסון. לפי ספרו 'הלל ממוצב המזח', העומד להופיע בקרוב)