פעמים רבות במשך השנה אנו מביטים סביבנו וחושבים על פלוני או על אלמוני: איזה קשר יש לו עם היהדות? הוא אינו לומד תורה, אינו מקיים מצוות רבות, אינו בא לבית-הכנסת להתפלל; הוא כמעט כמו גוי. אנו מחפשים איזשהו ביטוי ליהדותו ולא תמיד מוצאים.

והנה, לכל המחשבות הספקניות הללו נותן חודש תשרי מכה ניצחת. כשאנו רואים מי בא לבית-הכנסת בראש-השנה וביום-הכיפורים ומי רוקד בשמחה כה גדולה עם ספר- התורה בשמחת- תורה, אנו חייבים להגיע למסקנה, שבשום פנים ואופן אסור לנו לשפוט יהודי לפי מראהו החיצוני ולפי התנהגותו החיצונית. גם אותו יהודי שבמשך השנה איננו מראה קשר גלוי בינו לבין התורה, מתגלה בחודש תשרי כיהודי חם, מלא אמונה ואהבה לקב"ה ולתורתו.

משנה לשנה המראה הזה מעורר התפעלות והשתאות. בכל בית-כנסת מופיעות 'פנים חדשות' שבמשך השנה, אפילו בפסח או בשבועות, איננו רואים אותן. יש יהודים שבאים רק פעם או פעמיים בשנה לבית-כנסת - ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה. הם נכנסים קצת במבוכה, כאילו זה מקום זר להם, אבל חיש מהר הם משתלבים יחד עם הקהל, והאמונה הגדולה שבליבם בוקעת החוצה.

הכול מאמינים!

יש איזשהו קשר בין יום-הכיפורים לשמחת-תורה שדוקא בימים אלה מתגלית האמונה כמעט אצל כל יהודי. ואכן, גדולי החסידות אמרו, שמה שמשיגים בראש- השנה וביום-הכיפורים על-ידי בכיות ותחנונים, משיגים בשמחת-תורה על-ידי שמחה וריקודים. בשני הימים הללו באה לידי ביטוי אותה נקודה ממש, אלא שביום- הכיפורים היא באה בלבוש של רצינות עמוקה והתעוררות של תשובה, ואילו בשמחת- תורה היא פורצת בשמחה ובריקוד.

הנקודה הזאת היא האהבה העצמותית לקב"ה שחקוקה בליבו של כל יהודי. בקירבו של כל יהודי, אף זה שרואה את עצמו כ'לא מאמין', שוכנת האמונה. אין יהודי בלי אמונה. פשוט לא ייתכן דבר כזה. האמונה היא חלק בלתי-נפרד מהיהודי, ושום דבר לא יוכל לשנות זאת. יכול היהודי להתכחש לאמונתו, הוא יכול להתעלם ממנה, להדחיקה, להשלות את עצמו שאיננו מאמין. אבל לאמיתו של דבר הוא מאמין ועוד איך!

תנו ליהודי את ההזדמנות המתאימה עבורו כדי לבטא את אמונתו ותראו עד כמה הוא מאמין. מי שחינוכו ואורח-מחשבתו אינם מאפשרים לאמונתו להתגלות בלבושה המקורי, ימצא את עצמו מאמין בנצח ישראל ובכוח-עליון כלשהו. העירפול הזה עוקף את הנוגדנים שנזרעו בו כנגד האמונה. הוא יתפרץ בבכי חסר-פשר ליד הכותל-המערבי. הוא ימצא דרך משלו כדי לבטא את אמונתו. כי אף הוא יהודי ואף בו יש אמונה!

איפה הצביעות?...

כוחם של יום-הכיפורים ושל שמחת-תורה, שהם מאפשרים להמוני יהודים לבטא את אמונתם ואת הקשר והאהבה שלהם לקב"ה ולתורתו. במשך השנה קשה להם לבטא אמונה זו (אולי בגלל שהיא תובעת דברים מסויימים, לא תמיד נוחים...), אבל ביום- הכיפורים ובשמחת-תורה, אף הם חשים צורך לבטא את אמונתם ואת אהבתם והם באים בהמוניהם לבתי-הכנסת, כאילו להצהיר: אף אנו יהודים!

השמחה של כל היהודים הללו בשמחת-תורה אינה חלילה צביעות, כפי שכמה ציניקנים מנסים לטעון. היא האמת האמיתית שלהם. כל השנה אולי אין אמת זו מתגלית, אבל עכשיו היא זוהרת וממלאת את כל יישותם. הם רוקדים עם ספר-התורה משום שבאמת הם אוהבים את התורה! משום שבאמת אף הם יהודים חמים! משום שאם יש כאן צביעות כלשהי, הרי זו ההתנהגות במשך השנה, שהיא זו שאינה תואמת את האמת הפנימית, את האמונה...