מעובד על-פי דברי הרבי מליובאוויטש

המדרש מספר, שלאחר שהמן חתם על החלטתו להשמיד את העם היהודי, ראה ברחוב את מרדכי היהודי ממהר אל שלושה ילדים יהודים שחזרו מבית הספר.

מרדכי שאל את הילדים מה למדו. ענה לו הראשון: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". השני השיב: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל". השלישי אמר: "ועד זיקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".

מרדכי שמע את התינוקות הללו, ושמח. שאל אותו המן: למה אתה שמח? ענה מרדכי: שמעתי מהם בשורה טובה, שאל לי לפחד מגזירותיך. המן התמלא כעס, והחליט שהתינוקות הללו יהיו קורבנותיו הראשונים.

מעין נבואה

הסבר פשוט לשמחתו של מרדכי, לאחר שהאזין לילדים, הוא: השלושה ציטטו פסוקים, שמשמעותם היא שלא צריך לפחד מגזירות קשות על עם ישראל, מכיוון ש"עימנו א-ל". לפי גישה זו, מרדכי ראה בכך מעין נבואה טובה על העתיד להתרחש.

אלא שלפי גישה זו, לא מובנת התנהגותו של מרדכי בהמשך: מדוע קרע את בגדיו? למה התעטף בשק? בשביל מה הוא היה צריך לשים אפר על ראשו ולקרוא לכל אחיו לחזור בתשובה? התנהגות זו מעידה שהוא לא קיבל את דברי הילדים כנבואה ממש וכאות משמים שלא יאונה ליהודים כל רע.

המן כאליל

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במיכלול האירועים ובמה שעמד מאחוריהם. מדוע ואיך נגזרה השמדה על היהודים?

ההסבר שניתן לכך במגילת אסתר הוא, שכל עמי הארץ היו כורעים ומשתחווים להמן. מרדכי היהודי היה היחיד שסירב לנהוג כך - וזה מה שעורר את זעמו של המן. לאחר שחקר לסיבת הדבר והתברר לו שסרבנותו של מרדכי אינה החלטה פרטית שלו, אלא הוא נוהג כך בתוקף היותו יהודי, השולל כל ביטוי של עבודה-זרה - החליט לנקום בעם היהודי כולו.

חז"ל מסבירים לנו, שמאחורי הסיפור הפשוט יש הסבר פנימי, עמוק יותר. המן הרשע היה בעיני עצמו כמו א-לוה. כך גם נתפס על-ידי האנשים שהשתחוו לו. רק מרדכי לא נהג כך. הוא סירב להיפרד מאמונתו בקב"ה ולהשתחוות לאדם. אולם שאר היהודים לא היו כה חזקים באמונתם, ו"מפני שהשתחוו לצלם", גם אם רק למראית עין, נגזרה עליהם הגזירה.

בפנים - יש אמונה

מרדכי ידע היכן נכשלו בני עמו. הוא גם ידע על הגזירה, והיה מודאג. חששו היה, שמה שגרם להם להשתחוות להמן - מעשה שיש בו היבט של עבודה-זרה - היא היחלשות האמונה. לכן מיהר אל התינוקות ששבו מבית ספרם. דרכם יכול היה לברר היכן בדיוק עומד העם, מה הם הערכים הבסיסיים שלו. וכאשר השיבו לו שלושתם בפסוקים שמשמעותם אמונה וביטחון בקב"ה - ידע שהיחלשות האמונה היא רק בביטויים חיצוניים. בפנים - יש אמונה.

לכן שמח מרדכי כששמע את דברי הילדים. לא רק משום שראה בדבריהם מעין נבואה, אלא בעיקר משום שנוכח כי האמונה הפנימית קיימת במלוא תוקפה וצריך רק לעורר אותה. לא נותר לו אלא לפנות לפעילות שתעורר בעם את האמונה גם כלפי חוץ. זהו פשר הצומות והתעניות שהכריז: היה זה כדי לחשוף את האמונה הפנימית, דבר שיביא ממילא לביטול הגזירה.

דרגות של אמונה

סדר הפסוקים שנאמרו על ידי הילדים, מבטא שלוש דרגות באמונה ובביטחון בה':

הילד הראשון אמר: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". כלומר, אמנם בעיניך אתה רואה "פחד פתאום" או "שואת רשעים" מתקרבת, אבל "אל תירא". מדוע? אין בפסוק הסבר שכלי לכך. ההסבר הוא האמונה היהודית הטבעית, שכל מה שקורה בעולם מקורו בבורא, והוא טוב. זוהי הדרגה הראשונה והבסיסית ביותר באמונה בקב"ה.

הילד השני אמר: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". כאן כבר לא מדובר על שלילת הפחד בלבד ("אל תירא"), אלא גם על אמונה וביטחון גמור שהעצה הרעה "תופר" ושהדבר הרע "לא יקום". ומדוע? יש גם הסבר שכלי: "כי עמנו א-ל". הדבר מעיד על כך שהאמונה יותר יסודית, עד שהיא חודרת גם לתוך השכל וההבנה.

הילד השלישי אמר: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". בפסוק זה מוזכרות תופעות טבעיות כמו "זקנה" ו"שיבה", דברים שהאדם באופן טבעי נתון תחת שליטתם. אף-על-פי-כן מאמין היהודי, כי מכיוון שגם תופעות טבע אלה מונהגות על ידי הקב"ה - "אני עשיתי ואני אשא", הרי שהוא - היהודי - אינו נתון לשליטתן אלא אדרבה, בכוחו אף לשלוט עליהן. בדרגת אמונה זו, שהיא הגבוהה מן השלוש, יודע היהודי שהכול - ללא יוצא מן הכלל - גם הדברים שמוגדרים 'טבע', נתון לשליטתו המוחלטת של הקב"ה.

הילדים מוכיחים

פורים מלמד אותנו, שכאשר מבקשים לדעת את מצבו של העם היהודי, צריך לבדוק איך מתנהגים ילדי ישראל כאשר הם "באים מבית הספר". כאשר דואגים לחנך את הילדים לאמונה ולביטחון בה', שגם אחרי לימודיהם, בלכתם ברחוב, הם שואבים כוח מפסוקי התורה - אין לעם היהודי סיבה לפחד משום צר ואוייב.