תלאות רבות עברו מנואל דה-גרסיה הזקן ומשפחתו עד שהגיעו לחוף מבטחים בג'ורג'יה שבארה"ב. שודדי-ים התנפלו על ספינתם בלב-ים ושדדו את שארית רכושם. רק בגדיהם נותרו להם ומעט תכשיטים שהנשים החביאו בתוך מלבושיהן.
משפחת דה-גרסיה כללה את מנואל ואחיו הצעיר נח, נשותיהם וילדיהם. הם קנו אחוזה נאה, וכל בני המשפחה התמסרו לבניית הבית ולנטיעת העצים והשתילים. כאן קיוו לפתוח חיים חדשים, נטולי פחדים ורדיפות.
אכן, הם חשו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. יבוליהם הצליחו ושגשגו. בני המשפחה החלו להעסיק פועלים מקומיים ולהרחיב את שטחי השדה והמטע. בערב, כששכבו לישון, חשו לראשונה את הרגשת החופש והביטחון.
רק דבר אחד העיב על שמחתם: הבדידות והריחוק מקהילה יהודית. לא היה להם לא בית-כנסת ולא בית-ספר, לא שוחט ולא רב. שלחו אפוא האחים מכתב אל הרב המפורסם רבי דוד סייסאס בניו-אמסטרדם וביקשוהו לשגר אליהם כמה תלמידי-חכמים צעירים, שיסכימו לחיות במחיצתם, ללמד את ילדיהם, ואולי גם לעזור בפיתוח החווה.
כעבור שבועות אחדים הגיעה תשובתו של הרב. הוא כתב, כי כמה יהודים שהגיעו מהולנד נשארו תקועים בנמל, מאחר שאין באפשרותם לשלם את דמי עלייתם לחוף. הרב הציע לאחים דה-גרסיה לשלם עבור הפליטים הללו, וכך יעזרו להם וגם לעצמם.
ההצעה נתקבלה בשמחה, ועד מהרה כבר היתה בחווה בג'ורג'יה קהילה יהודית קטנה. הם קראו לעצמם 'סאלם' - שלום. זו אכן היתה שאיפתם הגדולה - קצת שלום ושלוות-נפש.
בינתיים התקרב חג הפסח. קמח למצות קיבלו מהקהילה היהודית הסמוכה. מרור גדל בשפע בגן-הירק של החווה. הנשים הכינו יין מצימוקים. בין הפליטים מהולנד היה גם שוחט, וכך יכלו בני הקהילה ליהנות מבשר בהמות ועופות כשר למהדרין. הכול היה מוכן ומזומן לקבלת פני החג בשמחה ומתוך הודיה לה'.
כמה ימים לפני הפסח הבחין מנואל הזקן, כי אחדים מפועלים מגלים סימני חשדנות ופחד. הוא לא הצליח לעמוד על טיב הרגשתו, וחשב שדמיונו מתעתע בו. אבל תחושתו הראשונה היתה אמיתית.
בני הקהילה היהודית הקטנה לא ידעו, כי מאחורי גבם מתנהלת הסתה אנטישמית חריפה. מקורה היה בג'ים הגדול, בעל החווה השכנה. היה זה גבר ענק, שחום-עור, שנודע בעריצותו וביד הקשה שנהג בפועליו. לא היה פלא אפוא שהפועלים עשו את מלאכתם באי-רצון, דבר שהתבטא ביבולי החווה. הדבר הביא את ג'ים לחוש קינאה בחוותם הפורחת של היהודים. הוא חשב, שאם יעלה בידו להשיג את פועליהם של היהודים, ישגשגו גם יבוליו-שלו.
לקראת הפסח הפיץ ג'ים שמועה, על-פיה ימותו כמה מפועלי החווה של היהודים לפני החג. לפועליו אמר, כי 'ידוע' שאין היהודים יכולים לחגוג את הפסח שלהם מבלי לשפוך תחילה דם נוצרים. השמועה הנוראה נפוצה מהר בקרב הפועלים הנבערים מדעת ועוררה חרדה רבה.
כאילו כדי לחזק את השמועה, חלה לפתע אחד הפועלים הזקנים של החווה היהודית. שכניו ידעו לספר על עוויתות משונות ועל ייסורים קשים התוקפים את החולה. ג'ים הסביר, שהיהודים הרעילו את הפועל הזקן.
מודאגים מעט, הסבו היהודים לשולחן הסדר. מנואל הזקן עמד להרים את גביעו ולקדש על היין, כאשר צעקות רמות של המון מוסת הגיעו לאוזניהם. מנואל ציווה על הנוכחים להישאר בבית ולהגיף את כל הדלתות, והוא עצמו יצא החוצה, בתקווה שההמון לא יעז לפגוע באדם זקן.
בצאתו נחרד מנואל למראה ההמון הגדול, שהתקרב לשער החצר. רבים החזיקו בידיהם לפידים בוערים. בראש ההמון צעד ג'ים הגדול, ושאגותיו: "הירגו את היהודים", הדהדו בכל הסביבה. מנואל ניסה לפנות להגיונם של האנשים ולהסביר להיו טרף להסתה פרועה, אך קולו היה קול קורא במדבר. ההמון פרץ את הגדר והתקרב אל הבית, בכוונה להעלותו באש.
פתאום נשמעה תרועת חצוצרה, וקבוצת חיילים חמושים פרצה אל תוך ההמון. מעבר להם נראתה דמותו של המושל, רכוב על סוסו. המושל רתח מזעם: "ממתי מתנכלים אצלנו לאנשים רק משום שאלה שומרים על אמונתם? השליכו מיד את המקלות והלפידים ושובו לבתיכם. היהודים הללו הם אנשים ישרים ונאמנים העובדים קשה לפרנסתם!".
"הם הרעילו את אחד הפועלים שלהם", נשמע קולו של ג'ים הגדול.
"זה שקר מתועב!", השיב המושל נמרצות. "אינני רוצה לשמוע כאן את עלילות-השקר מאירופה".
לפתע ניגש אל המושל הפועל הזקן, שמחלתו גרמה לכל המהומה. "ג'ים הגדול הכריח אותי להתחלות, כדי להעליל על היהודים. הוא איים שיהרוג את אחי העובד אצלו".
עתה הופנו כל העיניים אל הענק שחום-העור, אך זה כבר לא היה שם. חיילי המושל נצטוו לתופסו ולהעמידו לדין. המושל עצמו פנה אל מנואל הזקן והתנצל לפניו על הצער שנגרם להם. "אעשה הכול שאירועים כאלה לא יישנו בארצנו, שחירות האדם היא מאבני-היסוד שלה", אמר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
