השנה התר"ח (1848 למניינם), ואירופה בלהבות. צרפת מוכרזת רפובליקה; שווייץ מאמצת לה חוקה נאורה; לאומנים בהונגריה ובבוהמיה מבקשים עצמאות; הפרלמנט בפרנקפורט מבקש להחיל על גרמניה חוקים ליברליים, ומחוללי הקומוניזם כותבים את המניפסט הקומוניסטי. משטרים מתחלפים, וכבכל זמן, בשעה שמסגרות- חיים מתפרקות, שמים להם הגויים את היהודים כשעירים לעזאזל וקרבנות נוחים להתנפלות, שוד וביזה.
ובתוך כל אלה, היהודים מתכוננים לקראת חג הפסח כמימים ימימה. גם בעיירה מ' בחבל אלזס שבגרמניה, ההכנות לקראת הפסח בעיצומן. הבתים כבר נקיים כמעט מכל פירור חמץ. פה ושם עולה ניחוח תבשילי ה'סדר'. בגדי החג מצפים ללובשיהם. ילדים נרגשים משחקים בחוצות. אמנים וסוחרים עושים מלאכתם בעליזות. מחר ייכנס הפסח, ויהודי העיירה כבר טועמים קורטוב של חירות ונוטלים מטעמו של חג.
ולפתע, קולות מבוהלים נשמעים מכיוון הרחוב הראשי של העיירה: צניפת סוסים, חריקת יצולים, צעקות אנשים, ובני העיירה נאספים סביב עגלה שבורה, לשמוע מה קרה.
"היינו בדרכנו לעיירה", מספרים נוסעי העגלה ההמומים, "כאשר הותקפנו על-ידי כנופיית שודדים, קרוב למאתיים מספרם. טוב שהמטען שלנו כלל, בין שאר המצרכים לחג, גם בקבוקי יין רבים. השודדים החלו מיד לשתות לשוכרה, וכך יכולנו להימלט... אבל שמענו אותם אומרים זה לזה, שמחר יתקפו את העיירה, ואז ממילא הכול יהיה שלהם".
"יש לפנינו שעות אחדות כדי להתכונן לקראתם", הוסיף העגלון. "כאשר עזבנו אותם היו שיכורים כלוט, אבל לאחר שיתפכחו, אין ספק שיגיעו לכאן".
המתח הגיע לשיאו כאשר התאספו הכול לתפילת המנחה. קשה להתרכז בתפילה. מבקשים את ישועת ה', והחרדה גוברת.
לאחר התפילה קם גביר העיירה, איש מעשה ורב-תחבולות, ופנה אל הנאספים: "ביתי ניצב במבואות העיירה וחזק כמבצר. בואו, נתאסף אצלי. כל אחד יביא עמו קלשון, גרזן או מכוש. כשיגיעו השודדים לפאתי העיירה, יצטרכו לעבור ליד ביתי. נחכה שם לתוקפים, ואולי נצליח להילחם בהם ולהבריחם".
התעודדו האנשים. הלכו לבתיהם, ועד-מהרה חזרו לבית הגביר, חמושים בכלים שונים, וחיכו לבאות.
הלילה חלף, הגיע היום הבא. כל הגברים מכונסים, חמושים, בבית הגביר, חוץ מאחד - אהרן-ניר הקצב. חיכו עד הערב, וכאשר בושש, הלכו לביתו שלושה אנשים, לברר מדוע לא בא.
עמדו בפתח ביתו של ר' אהרן, ונדהמו למראה עיניהם. יושב האיש בחברת משפחתו, כאילו לא אירע דבר, ועורך את ה'סדר'. הקצב התנצל: "חג היום, ואינני מוכן להפר את ליל ה'סדר'. הרי ליל שימורים הלילה, ואנו מובטחים מכל רע"...
השלושה ניסו לדבר על לב בני-הבית, להסביר את הסכנה שלתוכה הם מכניסים את עצמם. אך הקצב ומשפחתו היו איתנים בביטחונם בה'. "אתם עשו כרצונכם", השיבו לשליחים, "אנו נשארים כאן ומשליכים את יהבנו על הקב"ה".
הכוננות היתה בשיאה, כאשר הגיחו ראשוני השודדים, מתגנבים כחתולי-לילה אל העיר. כל הבתים היו חשוכים. רק בית אחד היה מואר - ביתו של הקצב. לשם פנו השודדים.
מתוך הבית נשמע קול שירה עריבה. היה בה, בשירה, משהו שעצר את הכנופיה מלפרוץ אל הבית. מנהיג השודדים ועוזרו התקרבו בשקט אל החלון והציצו פנימה.
מחזה שלא מן העולם-הזה נגלה לעיניהם. ליד שולחן מכוסה מפה צחורה, ישב אהרן- ניר כמלך של ממש. לפניו, על השולחן, כלי כסף, צלחות וגביעים, וסביב השולחן יושבים אשתו, הדורה כמלכה, והבנים והבנות, כנסיכים ונסיכות. פני המסובים הקרינו רוחניות גבוהה, כל-כולם שקועים בשירה, משוחררים לחלוטין מכל טרדות של חולין.
מנהיג השודדים התרשם עד עמקי נפשו מהמראה שראה. נדמה היה לו שאין אלה בני- אדם, אלא מלאכי-שמים. "אנו עוזבים עיירה זו!", לחש לעוזרו והתרחק מהחלון. זה פרש את זרועותיו בחוסר-אונים, והלך אחר מפקדו.
השניים חזרו אל הכנופיה, שחיכתה להם בקוצר-רוח. כשהגיעו, קרא מנהיגם בקול גדול: "היהודים שוב הפעילו נגדנו את מעשי הכישוף שלהם... אם לא נעזוב את המקום מיד, נהיה אבודים לנצח!".
כהרף-עין עלו השודדים המבוהלים על סוסיהם ונסו מהמקום. כעבור דקה לא נותר איש מהם בתחום העיירה.
לכל ההתרחשויות היו עדים שני סיירים, שנשלחו מטעם הגביר לעקוב אחר צעדי השודדים. הם שבו לבית הגביר ודיווחו על כל מה שהתרחש ועל מנוסת התוקפים. הכול יצאו מהבית הנצור ובאו אל בית הקצב.
הקצב ובני-ביתו עדיין ישבו ליד שולחן ה'סדר'. הם לא ידעו כלל על מה שהתרחש מאחורי חלון ביתם. לא שמעו את בוא השודדים, ולא ידעו על הסתלקותם. חשבו לתומם, שהאנשים באו לאחל להם חג שמח... הגביר סיפר להם את דבר נס ההצלה ואמר: "אכן, צדקתם, ליל שימורים הוא הלילה הזה ולא ינום ולא יישן שומר ישראל". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
