כאשר נסע רבי שניאור זלמן אל המגיד ממזריטש – הוא עורר בכך את חמתו של חמיו. הלה היה מן המתנגדים אשר חשבו, כי החסידות מביאה להפסקת העיסוק בתורה ולידי זלזול במצוותיה ומשום כך כעס מאד על שחתנו המוכשר "נלכד" ברשת החסידות.
עבר זמן ורבי שניאור זלמן חזר לביתו. חמיו סירב לדבר עמו וניתק עמו כל מגע. אולם מזווית עינו היה עוקב אחר מעשיו של חתנו הצעיר.
למרבה הפתעתו ראה, כי לא חל כל שינוי באורח-חייו של חתנו. "הוא המשיך ללמוד ולהתפלל כשם שעשה זאת קודם לכן. הוא הקפיד לקיים את כל מצוות התורה כשם שהידר בקיומן בטרם נסע למזריטש.
כשחלפו הימים והלה ראה כי אין זו "הצגה" וכי באמת ובתמים לא חל כל שינוי לרעה בחתנו – לא היה יכול להתאפק ופנה אליו בשאלה:
לשם מה נסעת למזריטש? הרי אתה לומד כשם שלמדת קודם לכן, מתפלל כשם שהתפללת לפני נסיעתך לשם, מקיים מצוות באותה התלהבות שבה קיימת אותן בטרם הכרת את החסידות; מה נתנה לך, אפוא, הנסיעה למזריטש?
השיב רבי שניאור זלמן: עכשיו אני יודע שיש אלוקים בעולם!
פרץ חמיו בצחוק ואמר: לשם כך צריכים לנסוע למזריטש? את זאת יכולת לשמוע גם מהמשרתת הפשוטה שלנו, שפרינצה.
ותוך כדי דיבור קרא האיש למשרתת ושאלה:
הגידי לי, שפרינצה, האם את יודעת שיש אלוקים בעולם?
ודאי שאני יודעת, השיבה המשרתת, ברור שיש אלוקים בעולם!
נו, חזר האיש ושאל את רבי שניאור זלמן, מדוע לא שאלת זאת אצל המשרתת? גם היא הייתה יכולה ללמדך שיש אלוקים בעולם...
נענה רבי שניאור זלמן: ההבדל ביני למשרתת הוא, שהיא אומרת שיש אלוקים ואילו אני יודע זאת!
עד כאן הסיפור שמסופר על רבי שניאור זלמן. ואכן, סיפור זה ממחיש היטב את אחד מיסודותיה העיקריים של שיטת חסידות חב"ד: החובה ללמוד, לדעת ולהבין את הדברים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
