זה היה בימים שנהגו שונאי ישראל להעליל על היהודים כי הם שוחטים ילדים נוצרים לצרכים דתיים. עלילות אלו אירעו בעיקר בהתקרב חג הפסח, אך המעלילים לא הקפידו הקפדה יתרה על לוח-השנה, וגם אם בשאר עונות השנה נעלם ילד נוצרי או נמצא מת, מיד הייתה מופנית אצבע מאשימה כלפי היהודים.

כך אירע גם בעיירה שבה כיהן ברבנות הגאון רבי שמואל קאלין, בעל 'מחצית השקל'. גופת ילד נוצרי נמצאה לא-הרחק מהנהר, וסמוך לה סכין שכל הסימנים העידו כי באמצעותו בוצע הרצח.

לתושבי העיירה הנוצרים ולשכניהם מהיישובים הסמוכים לא היה ספק כלל שהיהודים הם שרצחו את הילד. הפעם הגדילו לעשות כאשר העלילה כוונה כלפי הרב, הלוא הוא רבי שמואל בכבודו ובעצמו.

למען האמת, ככל שהדברים יישמעו מצמררים ובלתי-הגיוניים, היה לעלילה על מה להתבסס, כביכול. הסכין שנתגלה אכן עשה את דרכו, בדרך כלשהי, מביתו של רבי שמואל אל זירת הרצח. הרוחות נתלהטו וגויי הסביבה ביקשו לעשות שפטים ביהודי העיירה.

רבי שמואל היה דמות מוערכת על רבים, גם על שאינם יהודים. במיוחד יצא שמו לפניו כאיש ישר שכל דבריו אמת. עם מכיריו ומוקיריו נמנה גם מושל האזור, שלא-אחת נוכח באישיותו המיוחדת.

פעם אחת, בעת שנפגשו השניים, עלה לשיחה עניין עלילות-הדם. רבי שמואל הסביר אז למושל כי הדבר לא ייתכן משום שיהודים נזהרים אפילו מבליעת דם שיצא מחוץ לשיניהם. המושל נטה להאמין לו ואף הבטיח לו כי אם באחד הימים תתרגש עלילה כזו בתחום שליטתו - יגן על היהודים.

והנה הדבר התרחש ועלילה כזו אכן התרגשה ובאה, כאמור, לא סתם על היהודים אלא על רבי שמואל עצמו. המושל זכר את הבטחתו ושלח חיילים לפזר את ההמון הנוצרי המשולהב ולהגן על היהודים. עם זה הורה לשוטריו לחקור את המאורע עד היסוד כדי לדעת סוף-סוף אם אכן מדובר בעלילה בלבד.

הדברים התגבשו לכלל תביעה משפטית ורבי שמואל הושם במעצר עד למשפט. יהודי העיירה הזדרזו ושכרו לרבם אחד מטובי עורכי-הדין. בפגישתם הציע הפרקליט לרב לכפור בכך שהסכין היה אי-פעם שלו. רבי שמואל נתן בסנגורו מבט תמה וסירב בהחלטיות: "זאת לא אוכל לעשות. מעולם לא הוצאתי שקר מפי וגם הפעם לא אעשה כן. אם ישאלני השופט אם הסכין שלי, אשיב לו בחיוב". עורך-הדין קלט מיד כי לקוח זה לא יתנהל על-פי הוראותיו והתפטר מתפקידו.

באו ראשי הקהילה ופרנסיה לכלא וניסו לשכנע את רבם לשמוע לעצת הפרקליט - למענו ולמען משפחתו וכל בני-הקהילה - ללא הועיל. הוא בשלו: "לא אשקר".

יום המשפט. המוני נוצרים צבאו על בית-המשפט, מייחלים להרשעת הרב היהודי, דבר שייתן את האות לפגיעה בכל בני-קהילתו. עם פתיחת המשפט פנה השופט אל רבי שמואל ובאוחזו בסכין, שאלו: "האם אתה מודה שהסכין הזה שלך?". דממה מתוחה עמדה באולם. שאלה זו נחשבה לשאלת-המפתח, שהתשובה עליה תכריע לכאן או לכאן. "כן!", השיב רבי שמואל בשלווה.

השופט עצמו נראה מופתע מהתשובה. "אני חוזר ושואל", פנה שוב אל רבי שמואל, "האם סכין זה שלך הוא? לבית-המשפט אין עדות ברורה על כך והדבר נמסר רק בשמועה; האם אתה מאשר את השמועה או מכחיש אותה?".

"כפי שאמרתי, הסכין שלי, אף-על-פי שאין לי מושג כיצד הגיע למקום הרצח ומי ביצע את הרצח", אמר הרב.

המשפט נמשך ואז עלה אל הדוכן אחד מעדי התביעה - נוצרי שעבד בעבר כמשרת בבית הגאון. אף-על-פי שהגאון כבר הודה במפורש שהסכין שלו, ביקש העד לחזק את ההאשמה ואמר כי אף שלא בחן את הסכין שבו בוצע הרצח, הוא מכיר את כל הסכינים בבית הרב ובכולם יש חריץ בקצה הידית. השופט התבונן בסכין מקרוב. "אכן, חריץ בקצה הידית", אמר ופני היהודים באולם חפו.

"אני מבקש לחזור בי מדבריי", נשמע לפתע קולו של הגאון. הכול הופתעו מדבריו אלה והשופט אף נראה רוגז. "האם אתה מתכוון לתעתע בבית-המשפט?!", נזף בגאון, "הרי אתה-עצמך הודית בכך פעמיים!".

רבי שמואל לא התבלבל. "אינני חוזר בי מהודאתי בבעלותי על הסכין, אלא רק מאמירתי כי אין לי מושג מי הרוצח", אמר. רחש השתרר בבית-המשפט. "ומי לדעתך הרוצח?", שאל השופט בנימה ספקנית. "האיש הזה!", הכריז רבי שמואל והצביע על העד. באותו רגע נפל העד מתעלף.

השופט ביקש הסבר, והגאון סיפק זאת ברצון: "מכיר אני היטב את הסכינים בביתי ועל ידיות כולם אין חריץ, חוץ מהסכין הזה. העד טען כי לא ראה את סכין הרצח קודם-לכן אך העיד כי הסכינים בביתי חרוצים. ומכיוון ששיקר בנוגע לכל שאר הסכינים, אין אפוא ספק כי הוא-עצמו הרוצח, וטעותו נבעה מתוך היכרותו את הסכין המסויים הזה".

הגאון רבי שמואל קאלין שוחרר לביתו בכבוד גדול ומאז גדל עוד יותר הכבוד שרחש לו המושל. "הנה כי-כן", אמר לאחר מכן הגאון לבני קהילתו, "האמת משתלמת וסופה שתנצח את השקר".