הייתכן שהתורה שכל עניינה הוא "לעשות שלום בעולם", תגרום ל"פירוד" בין העיסה לחלה? * על-אף החשיבות העצומה של עניין האחדות, יש עניינים שבהם אמיתיות האחדות היא דווקא על-ידי פירוד * כדי להיפטר מהרע די ב"תנועה" אחת, אך כדי להמשיך אור אלוקי, צריך להתייגע בכל הכוח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מצוות¹ חלה היא - לקחת חלק מהעיסה, להפרישה וליתנה לכוהן. העיסה כולה נשארת חולין, וחלק זה של העיסה נעשה קודש. יש לאוכלו בטהרה², ולכוהנים³ דווקא.

לכאורה צריך להבין: הרי אודות התורה נאמר⁴ "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ויתירה מזו מביא הרמב"ם שכל העניין שניתנה תורה הוא כדי "לעשות שלום בעולם". ואם-כן, איך אפשר שהתורה תעשה פירוד, לקחת חלק מהעיסה ולהפרישה מהשאר, כך, שכל העיסה נשארת חולין, וחלק זה של העיסה נעשה קדוש?

אלא העניין הוא:

איתא במדרש⁵, שמצוות חלה ניתנה לנשים בכדי לתקן את חטא עץ הדעת שבא על-ידי חוה: היא קלקלה חלתו של עולם - אדם הראשון נקרא "חלתו של עולם" - ועל-ידי מצוות חלה מתקנת היא את החטא.

ב. חטא עץ הדעת בא על-ידי הנחש שקינא בכבודו של אדם. ובאיזה אופן בא החטא - על-ידי זה שהוסיפו עניין שהקב"ה לא ציווה⁶: הקב"ה אמר שלא יאכלו מעץ הדעת, ועל-ידי זה שהוסיפו שגם לא יגעו בו⁷, בא החטא.

ולכאורה אינו מובן: הרי התורה עצמה אומרת "עשו משמרת למשמרתי"⁸, "עשו סייג לתורה"⁹, שהם כל הגדרים והסייגים שעשו רבנן, וכמבואר ברמב"ם¹⁰ הרי זה מן התורה, שהרי בתורה נאמר¹¹ "לא תסור וגו'", היינו, שכל מה שאסרו רבותינו בכל דור, נאמר על זה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"¹².

- כולם מרועה אחד ניתנו¹³. מצד הלאו ד"לא תסור", יש לגזירות דרבנן התוקף והחומר כמו דינים דאורייתא. וחילוקי הדינים שישנם בין דאורייתא לדרבנן¹⁴, הרי זה מפני שכן הוא רצון התורה¹⁵, שדאורייתא ספיקו לחומרא, ודבר פלוני יהיה מדרבנן וספיקו לקולא¹⁶. -

וכמו כן גם בנוגע לגדרים וסייגים שכל יהודי מחוייב להגדיר את עצמו אפילו בדברים המותרים, בכדי שלא לבוא חס-ושלום לידי איסור, כדאיתא בספרי מוסר¹⁷, שצריכים להיזהר ממאה שערים של היתר כדי לא לבוא לשער אחד של איסור.

והיינו, שנוסף על העשה¹⁸ ד"קדושים תהיו וגו' והתקדשתם"¹⁹, "קדש עצמך במותר לך"²⁰ - הרי זה נכלל גם במה שכתוב²¹ "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי".

ואם-כן, לכאורה, מדוע לא היה כדבעי ("עס האט ניט געטויגט") מה שהוסיפו "ולא תגעו בו", והרי כן צריך להיות הסדר?

ג. אך העניין הוא, שיש נפקא-מינה מי הוא העושה את הגזירה, והיכן עושים אותה:

אדם הראשון היה בגן-עדן, שגן-עדן אינו סובל רע כלל,

ולכן לאחר החטא גורש אדם הראשון מגן-עדן, כיוון שבגן-עדן אי-אפשר שיהיה רע כלל²².

אדם הראשון בהיותו בגן-עדן, לא היתה לו שום שייכות לרע, והיה מרכבה לאלוקות - על-דרך שמצינו בנוגע להאבות²³, שהיו מרכבה, שכל ענייניהם היו קדושה²⁴.

מרכבה - כל מה שעושה הוא כפי רצון הרוכב²⁵.

ולכן אין צורך לעשות שם גדרים וסייגים, כיוון שאין שום חשש שיכשלו.

ואדרבה: לא זו בלבד שהגדרים והסייגים הם מיותרים ("דייך מה שאסרה לך התורה"²⁶), אלא הם גם חיסרון.

כי, מי שהוא מרכבה לאלוקות, שכל עשיותיו הם קדושה, ובשעה שעושה עניין מעלה אותו - הרי על-ידי זה שמונעים איזה עניין, מונעים את העלייה מעניין זה²⁷, ובדוגמת אכילת קדשים, אכילת שבת וכו'.

ועל-דרך שמצינו בירושלמי²⁸, שאחד האמוראים אמר ש"עתיד אדם ליתן דין וחשבון" על כל דבר שהיה ביכולתו לאכול ולא עשה כן.

מי שהוא מרכבה לאלוקות, וכל עשיותיו הם קדושה - כל עניין שעושה, פועל בו עלייה.

ובמילא, אין סתירה מהעניין ד"עשו משמרת למשמרתי" להעניין ד"ולא תגעו בו" בנוגע לעץ הדעת, שלא היה כדבעי:

במקום שבו צריכים לגדרים וסייגים - הרי זו מעלה²⁹;

במקום שאין צורך בזה - אפשר לפעמים שיהיה חיסרון³⁰.

וכלשון רז"ל בנוגע להעניין ד"ולא תגעו בו" - "שכל המוסיף גורע".

ד. כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שהתחיל על-ידי שהשתמשו בעניין שלא במקומו - ניתנה מצוות חלה.

עניין החלה הוא שמפרידים חלק אחד מהעיסה, מחברו, כך, שכל העיסה היא חולין, וחלק זה של העיסה הוא קדוש, ונאכל לכוהנים, ובטהרה דווקא.

ואף שהתורה היא שלום ואחדות,

אדמו"ר הזקן מאריך ביותר בתניא בפרק ל"ב אודות העניין דאהבת-ישראל, ומבאר באריכות שהוא יסוד כל התורה כולה. וגם במאמר ד"ה החלצו³¹ מאריך ביותר אודות החיסרון בעניין הפירוד, ושזהו מקור על כל המידות רעות

אף-על-פי-כן, כשאדם עומד וצווח: מה לי שולחן-ערוך, יש צורך באחדות - אזי "לא³² תאמרון קשר גו'"³³.

ישנם עניינים שאמיתית האחדות היא על-ידי פירוד דווקא. החילוקים בבני-ישראל דכוהנים, לוויים וישראלים, אין זה עניין של פירוד חס ושלום; אדרבה - זוהי אחדות אמיתית. ההתחלקות דעשר קדושות³⁴ היא עניין של אחדות. ועל-דרך זה גם במצוות חלה.

וזוהי השייכות שמצוות חלה היא תיקון על חטא עץ הדעת, חטא עץ הדעת התחיל על-ידי זה שהשתמשו בעניין שלא במקומו הראוי, והתיקון על זה - מצוות חלה. לפעמים פירוד - הוא מצווה, ומצווה שדווקא היא מתקנת חטא כללי.

ה. כוהנים חלוקים מסתם בני-ישראל, ובין הכוהנים גופא חלוק כוהן גדול מכל הכוהנים.

ביום-כיפור היה כוהן גדול נכנס לקודשי-קדשים, וכל הכוהנים היו נשארים מבחוץ, וסתם בני-ישראל - אפילו לעזרת כוהנים לא היו נכנסים.

אודות כוהנים ושבט לוי בכלל, נאמר³⁵ "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ובזמננו זה - אלו הם רבנים ומורי הוראה³⁶.

יש לדעת, שרבנים הם מורמים מעם ("אפגעטיילט"). לא כל אחד יכול להיות רב. לשם כך נדרשים כמה תנאים.

ו. כשמדובר אודות יהודים בתור יהודים - צריכים לקרב את כולם³⁷; אבל כשהמדובר הוא אודת רבנות, הכוח והתואר של רב - הרי לא כל אחד יכול להיות רב.

יש צורך לבחון אותו היטב, והעיקר - מה מצב יראתו. שהרי אם "לא זכה" - תורתו נעשית לו כו'³⁸.

אם אינו מודה בכל התורה כולה, הרי אפילו בהדינים שמסכים להם בדעתו ומקיימם, הנה גם בדינים אלו אינו יכול להיות דיין, ואסור לו להיות דיין.

בהלכות דיינים בחושן-משפט³⁹ ישנו דין מי כשר להיות דיין. ואם הוא כזה ש"אומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה"⁴⁰ - הרי אפילו בנוגע לשמועה שמודה בה אסור לו לפסוק, וחל עליו הדין המבואר בסימנים האחרונים דחושן-משפט⁴¹, וכפסק הרמב"ם⁴² שמי שאינו מודה אפילו בתיבה אחת בלבד מן התורה הרי הוא כופר בתורה.

ומי שנותן "סמיכה" לרבנים כאלו, שיהיו מורי הוראה בישראל - הקולר תלוי בצוארו.

ואלו המציגים אותם כרבנים בישראל ונציגי דת ישראל, בה בשעה שהם כופרים בתורה, כפסק הרמב"ם - עושין התורה פלסתר, ח"ו.

ז. אלא מאי - טוענים הם - אהבת ישראל היא יסוד כל התורה, כל התורה היא עניין של שלום ואחדות, ואדמו"ר הזקן מאריך ביותר במעלת האחדות, ואם-כן, איך באים לעשות כאן מחלוקת ופירוד?

אבל שם, בפרק ל"ב בתניא, מובא לשון המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דיוק הלשון הוא - "ומקרבן לתורה", הוא מקרב את הבריות אל התורה⁴³,

אבל לא חס-ושלום להוציא את התורה מהשולחן-ערוך, ולגוזרה בהתאם למידתם של ה"בריות", ושהם ינהגו בה מנהג בעלות ("פראווען בעל-הבית'שקייט") ויאמרו "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה".

ומי שמקנא ("נעמט זיך אן") עבור הטענה "ואהבת לרעך כמוך", היפך מציווי הקב"ה, ומקנא לכבודו של פלוני בן פלוני - אין זה עניין של שלום ואחדות, אלא אדרבה, הוא פועל בזה הירוס, ר"ל.

ח. על-ידי  הטענה של "אחדות", שאין צורך במחיצה של רבנות ("רבני'שע מחיצה") בין רבנים שומרי כל התורה לבין "ראבייס" הפוסקים "שמועה זו נאה וכו'" - הרי הם מזעזעים ומהרסים ("שאקלען פאנאנדער") את כל המחיצות שישנם אצל בני-ישראל שומרי תורה ומצווה: המחיצה בבית-הכנסת בין עזרת אנשים לעזרת נשים, וכו' וכו', עד להמחיצה בין בשר כשר לבשר שאינו כשר, להבדיל בין הטהור והטמא⁴⁴, עד שמבטלים את המחיצה, רחמנא-ליצלן, בין ישראל לגויים, עד, חס-ושלום, "בנייך⁴⁵ ובנותייך נתונים לעם אחר"⁴⁶.

"לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר"³², אף שגם שבנא עמהם⁴⁷.

יש לחזק  את המחיצות של ירושלים⁴⁸, ירא שלם⁴⁹, להיפך משבנא ומתיבתא דיליה, ורק דבר זה מציל את התינוקות שחינך חזקיהו - מסנחריב מלך אשור. ואזי "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו"⁵⁰, אין תלמידים שהקדיחו תבשילם ברבים⁵¹,

אלא - "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלוקיו"⁵², דקאי על הגאולה העתידה, וכדרשת רז"ל⁵³ שעל הגלות נאמר עשרים פעמים "הוי'", וכנגד זה ישנם עשרים פעמים "אשרי", דקאי על הגאולה העתידה.

ט. וזהו תוכן עניין חלה: לפעמים ישנו מצב שמוכרחים לעשות הבדל, מחיצה, ולא לטעון טענה של "אחדות". אחדותם של ישראל היא דווקא על-ידי-זה שישנם מחיצות של כוהנים, לוויים וישראלים, רבנים וסתם יהודים וכו'.

אין זה עניין של פירוד; אדרבה, זוהי האחדות האמיתית.

נאמר ביחזקאל⁵⁴ אודות מצוות חלה, שדווקא על-ידי זה יהיה "להניח ברכה אל ביתך". אף ששנינו⁵⁵ "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה... אלא השלום", מכל-מקום, ישנם עניינים שעל-ידי התחלקות מחיצות דווקא, על-ידי זה יש אחדות ושלום אמיתיים.

ועל-ידי זה נעשה "להניח ברכה אל ביתך" - ברכה ללא תוארים המגבילים, הן ברוחניות והן בגשמיות.

*   *   *

י. במצוות חלה ישנם שני עניינים⁵⁶: (א) להתיר את האיסור, שהרי קודם הפרשת החלה היתה העיסה טבל ואסורה באכילה, ואחרי הפרשת החלה - שייריה מותרים. ועניין זה נעשה על-ידי ההפרשה לבדה, עוד קודם נתינת החלה לכוהן. (ב) חלק העיסה המופרשת צריך ליתן לכוהן.

ומהחילוקים בין שני עניינים אלו: כדי להתיר האיסור דטבל - אין שיעור להפרשת חלה, ו"אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה"⁵⁷. מה-שאין-כן מצוות הנתינה לכוהן - יש לה שיעור, כשם שתרומה יש לה שיעור (ויש אומרים ששיעור זה הוא מדאורייתא⁵⁸): אחד מעשרים וארבעה לבעל-הבית, ואחד מארבעים ושמונה לנחתום⁵⁹.

וביאור החילוק בין שני העניינים:

הפרשת החלה - פועלת רק ששייריה מותרים (סילוק האיסור), אבל אין זה פועל קדושה על שאר העיסה, ולכן עניין זה דיו במשהו.

מה-שאין-כן הנתינה לכוהן - הרי כיוון ש"כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרין"⁶⁰, היינו שאכילת כוהנים היא בדוגמת אכילת מזבח⁶¹, נמצא שזהו עניין של המשכת הקדושה, ועל זה צריכים שיעור.

דוגמא לדבר - בהלכות ברכות-הנהנין, שברכה ראשונה היא אפילו על משהו, וברכה אחרונה היא דווקא על אכילה כשיעור⁶²:

עניינה של ברכה ראשונה הוא להתיר איסור, שהרי העולם כולו שייך להקב"ה, ו"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר⁶³ גוזל אביו ואמו כו'"⁶⁴, ועל-ידי הברכה בטל איסור הגזילה, ולכן הרי זה גם על משהו. מה-שאין-כן ברכה אחרונה עניינה הוא המשכת אור, ועל זה צריך להיות שיעור דווקא.

יא. והעניין בזה בעבודה:

כאשר נדבק באיש ישראל עניין של לעומת-זה, ועליו להיפטר ממנו - הנה על זה אין צורך בעבודה רבה; על זה די ב"משהו", שהרי "מעט אור דוחה הרבה חושך"⁶⁵. על-ידי פנייה אחת ("איין קער") להקב"ה, תנועה אחת של מסירות-נפש - נפטר מהחושך שלעומת-זה.

אמנם, כל זה אינו אלא כדי להיפטר מהחושך; אבל הכוונה היא הרי להמשיך אור אלוקי, למלא את הכוונה ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה ידור בהדירה.

- ועל-דרך משל בדירת מלך בשר ודם, שתחילה יש לנקות את הדירה מכל לכלוך, ולאחרי-זה לייפותה כדי שתהיה ראויה לדירת המלך⁶⁶,

ובעבודה הם שני העניינים דמצוות לא-תעשה ומצוות עשה, שהיו כבר בהתחלת הבריאה, כמו שכתוב⁶⁷ "ויניחהו בגן-עדן לעובדה ולשומרה": "לשומרה" - הם שס"ה לא-תעשה⁶⁸, שעניינם לנקות את הלכלוך; ו"לעובדה" - הם רמ"ח מצוות עשה⁶⁰, שעניינם לייפות את הדירה שתהיה ראויה לדירת המלך, ולאחרי עבודה זו - צריכים לפעול שהמלך יבוא אל הדירה ("מ'דארף ערשט האבן אז דער מלך זאל קומען אין די דירה").

וכן הוא בעבודת הוי', שלאחרי כל העבודות דשס"ה מצוות לא-תעשה ורמ"ח מצוות עשה יש צורך בעבודה כדי שהקב"ה יבוא אליו וידור אצלו.

ועניין זה - אי-אפשר לפעול על-ידי "משהו", אלא יש להתייגע במלוא השיעור, דהיינו שעל כל אחד ואחד להתייגע בכל כוחותיו, בכל עשר כוחות הנפש במילואם.

וכמדובר לעיל⁶⁹, ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"⁷⁰, והרי "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת"⁷¹, והיינו שכל אחד ואחד צריך להתייגע בכל כוחותיו, ואם הביא "קרבן עני", דהיינו שלא ניצל את כל כוחותיו הרי חסר אצלו בהשיעור, וממילא אינו פועל בעצמו המשכת הקדושה.

ואין אדם יוצא ידי חובתו בכך שהתייגע אתמול, או אפילו בההתעוררות והיגיעה דהיום, אם לא היתה היגיעה כפי שנדרש ממנו; אפילו אם רגע אחד קודם לזה התייגע בכל כוחותיו, אבל ברגע זה מקריב הוא "קורבן עני" - "לא יצא", אלא עליו להתייגע באופן תמידי בכל כוחותיו, הן בנוגע ללימוד התורה וכללות העבודה בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעתו על הזולת.

ודווקא באופן זה מקיים מצוות חלה ברוחניות, שבזה הרי הוא ממשיך "ברכה אל ביתך", הן בגשמיות והן ברוחניות", שמתקיימת בו הכוונה ד"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"⁷².

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשט"ז
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשט"ז, חלק שלישי (יז) עמ' 17-25)

----------

1) שיחה זו (עד סוס"ט) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 584 ואילך. - חלק  מהשיחה נדפס בלקו"ש ח"א עמ' 253 ואילך, בשינויים והוספות ששולבו במהדורא זו. כמו"כ ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ואפילו אצל הפרושים, שהיו אוכלים גם חולין בטהרה (ראה חגיגה יח,ב (במשנה) ובפרש"י. רמב"ם הל' טומאת אוכלין בסופן) - עדיין ישנו חילוק בין אכילת לחם סתם לאכילת חלה (מהנחה בלתי מוגה).

3) והיינו שע"י הנתינה לכוהן, ניתנה החלה להקב"ה, דהיינו שנעשית קודש (מהנחה בלתי מוגה).

4) משלי ג,יז.

5) ראה ירושלמי שבת פ"ב ה"ו. תנחומא ר"פ נח. ב"ר רפי"ד. ספי"ז. יל"ש בראשית רמז לב. וראה גם בהמאמר שנאמר בהתוועדות (תו"מ חי"ז עמ' 3 ואילך).

6) ראה סנהדרין כט, סע"א.

7) בראשית ג,ג.

8) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

9) אבות פ"א מ"א.

10) ראה רמב"ם הלכות ממרים בתחלתו.

11) פ' שופטים יז,יא.

12) ראה פרש"י שבת כג,א. רמב"ם שם, ובסהמ"צ שורש א' ומ"ע קעד.

13) ראה חגיגה ג, רע"ב.

14) ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חט"ז ס"ע 44 ואילך. וש"נ.

15) דוגמת החילוקים שבאורייתא גופא - תניא פכ"ד. וראה נושאי כלי הרמב"ם שם ה"ה וסהמ"צ שם.

16) ביצה ג,ב. וש"נ.

17) פלא יועץ (לר"א פאפו) ערך תוספת שבת. וראה חובת-הלבבות שער התשובה פ"ה. הובא בראשית-חכמה שער הקדושה רפט"ו. של"ה שעג, א. תיח,ב.  וראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חי"ד ע' 203. וש"נ.

18) תניא פ"ל. וראה ספר-חרדים סוף חלק מ"ע מה"ת.

19) קדושים יט,ב. כ,ז. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא ספכ"ז (ס"ע קסז ואילך). וש"נ.

20) יבמות כ,א. ספרי פ' ראה.

21) ס"פ אחרי.

22) ראה תורת-מנחם - התוועדויות ח"ז עמ' 188. וש"נ.

23) ב"ר פמ"ז, ו. וראה תו"א ס"פ ויצא.

24) ולכן מצינו (ראה זח"ג קיא, ריש ע"ב) שהאבות תיקנו את חטא עה"ד דאדם הראשון (ומבואר בפרטיות איזה עניין תיקן כל אחד מהאבות) - שהטעם לזה שתיקנו את חטא אדה"ר הוא לפי שהיו מרכבה כמוהו (מהנחה בלתי מוגה).

25) ואין לה מציאות משל עצמה כלל (מהנחה בלתי מוגה).

26) ירושלמי נדרים רפ"ט.

27) כבנדו"ד, עי"ז שנמנעה מאדה"ר הנגיעה בעץ הדעת, נמנעה העלייה שהיה אדה"ר פועל בו אילו היה נוגע בו (מהנחה בלתי מוגה).

28) סוף קידושין.

29) ראה לקו"ת מטות פד,ב.

30) וכבנדו"ד, שכאשר השתמשו בהעניין ד"עשו משמרת למשמרתי" שלא במקום הראוי - נגרם חטא עה"ד (מהנחה בלתי מוגה).

31) לקו"ת שם פה,ד ואילך. סה"מ תרנ"ט ס"ע נג ואילך. וראה שם עמ' ריא ואילך.

32) ישעיה ח,יב. וראה סנהדרין כו,א.

33) והעניין בזה: מבואר בד"ה החלצו שהמלחמה נגד עניין הפירוד היא ע"י משה רבינו דווקא, שזהו שמלחמת מדיין היתה ע"י משה דווקא (דלא כמלחמת ל"א מלכים שהיתה ע"י יהושע). וכן מלחמת עמלק היתה בכוחו של משה דווקא - דאף שהמלחמה בפועל היתה ע"י יהושע, מ"מ היתה בכוחו של משה, כמ"ש (בשלח יז,ט) "בחר לנו אנשים", אנשי משה דווקא (ראה תו"א תצוה פג,ב. סה"מ תש"ט עמ' 51 ואילך. ועוד).

וטעם הדבר - לפי שעניינו של משה הוא ביטול במציאות, "ונחנו מה" (בשלח טז,ז-ח), ולכן, דווקא הוא היה יכול להילחם עם מדיין, היינו, עם פירוד.

אבל כשבא מישהו סתם וצועק שיש צורך באחדות - צריכים לברר אם הטענה היא במקומה הראוי.

עניין של אחדות ושלום, "ואהבת לרעך כמוך" (קדושים יט, יח) - יש לנצלו במקום הראוי דווקא (מהנחה בלתי מוגה).

34) כלים פ"א מ"ו.

35) ברכה לג,י.

36) ראה רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל.

37) בין אם הוא נגר, סנדלר, או "גביר"... ולה"גביר" - טופחים על שכמו, אם כדי לקרבו, ואם כדי לזכותו במצוות גמילות חסדים... (מהנחה בלתי מוגה).

38) יומא עב,ב.

39) ס"ז-ח.

40) עירובין סד,א.

41) סו"ס תכה.

42) הל' תשובה פ"ג ה"ח.

43)  ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חי"א ס"ע 189.

44)  ע"ד לשון הכתוב - ס"פ שמיני.

45) תבוא כח,לב.

46) ולכן, כל אלו  שאינם רוצים שבתוך מספר שנים יהיו ח"ו נישואים מעורבים - צריכים כבר עתה להבטיח ולחזק את המחיצה של הרבנים, לשמור על כבוד הרבנות ומורי הוראה בישראל, שצריכים להיות דווקא אלו המודים בכל התורה כולה (מהנחה בלתי מוגה).

47) כמסופר בגמרא (סנהדרין כו,א): "שבנא הווה דריש בתליסר רבוותא ... כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא... שבנא וסייעתו השלימו... בא נביא ואמר לו (לחזקיה) לא תאמרון קשר וגו'" (ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות חי"ג ס"ע 30 ואילך).

בשעת מלחמת סנחריב רצה שבנא להשלים ולהתאחד עמו - שהרי לא היה כלל ברצונו של סנחריב לפגוע בבנ"י, ואדרבה, אמר להם: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם (מלכים-ב יח,לב, ישעיה לו,יז. וגם לא הפריע לבנ"י ברוחניות, והסכים שישמרו את התורה; אלא שרצה להשוות את אלוקי ישראל עם אלוהי אשור (להבדיל), ועל זה היתה כל המלחמה. ולכן לא התחשבו עמו, ולא השגיחו על טענת ה"אחדות" - "לא תאמרון גו'".

ועד"ז בענייננו: כאשר טוענים טענה של "אחדות", ורוצים שרב ילך לדבר בבית תיפלתם, ו"גלח" בבית-כנסת, להבדיל, בטענה ש"אב אחד לכולנו" (מלאכי ב,י) - הרי המענה לזה הוא "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" (מהנחה בלתי מוגה).

48) דהיינו, לבנות מחיצה חזקה מסביב לרבנים, שרבנים יהיו שומרי תורה דווקא, ודווקא עי"ז מנצחים במלחמה.

ומה שטוענים שכל בנ"י הם בשווה - יש לדעת שזו היתה טענתו של קורח, שטען "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'" (קורח טז,ג), ואע"פ שהסכימו עמו חמישים ומאתיים "ראשי סנהדראות" (במדב"ר פי"ח, ג. פרש"י ר"פ קרח), מ"מ, לא התחשבו עמו (מהנחה בלתי מוגה).

49) נתבאר בלקו"ת ד"ה אלה פקודי פ"ד (ד,א). פ' ראה ד"ה וכל בניך פ"ב (כט,ד). ובכ"מ. ולהעיר מתוד"ה הר (תענית טז,א). והוא ע"פ ב"ר פנ"ו, י.

50) תהילים קמד,יד.

51) ראה ברכות יז, רע"ב.

52) תהילים שם, טו.

53) מדרש תהילים (בתחלתו), ונתבאר ברשימות הצ"צ על התהילים (נדפס בקונטרס הוספה לתהילים אוהל יוסף יצחק - השלם עמ' 4 (ולאח"ז באוה"ת נ"ך (כרך ב') עמ' תתקיא-ב)).

54) מד,ל.

55) סוף עוקצין.

56) ראה שו"ת נוב"י מהדו"ת יו"ד סר"א. לקו"ש חי"ח עמ' 181 ואילך. וש"נ.

57) רמב"ם הל' ביכורים רפ"ה. טושו"ע יו"ד רסשכ"ב.

58) ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הפרשת חלה ס"ג (כרך י' עמ' קסח). וש"נ.

59) חלה פ"ב מ"ז. רמב"ם שם ה"ב. טושו"ע שם. הובא בפרש"י פרשתנו טו,כו.

60) פסחים נט,ב. וש"נ.

61) ראה זבחים יג,ב. לקו"ת ר"פ צו. ד"ה והוא עומד עליהם תשי"ג (תורת מנחם התוועדויות ח"ז עמ' 143 ואילך).

62) רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ב. טושו"ע או"ח רסר"י.

63) משלי כח,כד.

64) ברכות לה, רע"ב.

65) תניא פי"ב (יז,א). חובת-הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה.

66) ראה לקו"ת בלק ע,ג. ובכ"מ.

67) בראשית  ב,טו.

68) ראה יל"ר עה"פ. זח"א כז,א. תקו"ז תכ"א (סב,א). שם תנ"ה (פח,ב). לקו"ת שה"ש מח,ד. אה"ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע"ב.

69) שיחת יום ב' דחה"ש סכ"ד (תורת-מנחם - התוועדויות חט"ז עמ' 343).

70) נגעים פי"ד מי"ב.

71) ראה נדרים מא, רע"א. כתובות סח, סע"א. זח"ג רעג, רע"ב.

72) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.