נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1039- כל המדורים ברצף
	הדרך לחוש בהשגחה הפרטית – קיום תורה ומצוות למעלה ממדידה והגבלה
	'כוח' לעמוד 'הכן' לגאולה
	אעלה את ירושלים על ראש שמחתי
	פרשת קורח
	אם אין קמח אין תורה
	הצלת הרבי "איש וביתו" מעמק הבכא
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1039, ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ב בסיוון ה'תשע"ד (20.06.2014)

  דבר מלכות

הדרך לחוש בהשגחה הפרטית – קיום תורה ומצוות למעלה ממדידה והגבלה

אצל קורח היה קיום המצוות במדידה והגבלה של טעם ודעת, ומזה נעשה "ואתפלג קורח" * משה רבנו אמר שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, כי זה רצון ה', בין אם מבינים זאת בין אם לאו * הדבר בא לביטוי גם בג' ההכנות הידועות שקודם התפילה, שמטרתן לבוא אל הביטול והיציאה מעצמו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שתי פרשיות אלו [שלח וקורח] – עם היותן נפרדות, הרי, נוסף לכך ש"דורשין סמוכין"¹ (על-פי רוב), מצינו להדיא במדרש² שפרשת קורח שייכת לפרשת שלח שסיומה במצוות ציצית:

"ויקח קורח³, מה כתיב למעלה מן העניין? דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית⁴. קפץ קורח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קורח, טלית שכולה תכלת, אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!".

כלומר: הסיבה לכך ש"ויקח קורח", כפי שתרגם אונקלוס "ואתפלג קורח", שהבדיל את עצמו ממשה רבינו לחלוק עליו – למרות שהיה בשעת מתן-תורה, וידע ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו"⁵ לכל ישראל, ומה גם שקורח עצמו היה גדול בידיעת התורה, שלכן היה ביכולתו למשוך אתו "מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות"⁶ (לא סתם חברי סנהדרין, אלא ראשי סנהדרין) – היא מחלוקתו על משה רבינו בעניין מצוות ציצית, שהיה סבור שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית.

ב. וביאור העניין:

קורח לא חלק על עצם מצוות ציצית. גם הוא הסכים שסתם טלית – לא של תכלת – חייבת בציצית, לפי שזהו עניין שיש לו מקום בשכל, שטלית שאינה של תכלת חייבים להטיל בה חוט א' או שניים של תכלת. אבל טלית שכולה תכלת – אין מקום בשכל שחייבים להטיל בה תכלת, מאחר שהיא כולה של תכלת.

ואילו משה רבינו אמר שגם טלית שכולה תכלת "חייבת בציצית", כי, כך הוא רצונו של הקב"ה, ואין נפקא-מינה אם יש לזה מקום בשכל או לא.

ונמצא, שאצל קורח היה קיום המצוות במדידה והגבלה של טעם ודעת, ומזה נעשה "ואתפלג קורח", שחלק על משה רבינו, וסופו הוכיח על תחילתו שהיתה זו מחלוקת שאינה לשם שמים.

דהנה, אמרו חז"ל⁷ "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הילל ושמאי, ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו". וההסברה בזה – שהילל ושמאי לא הלכו על-פי מדידת והגבלת השכל בלבד, ולכן היתה אצלם נתינת מקום לשיטה הפכית, שזהו שמצינו שיש עניינים שהם מקולי בית-שמאי ומחומרי בית-הילל⁸, ובמילא, כאשר נחלקו זה על זה, היתה מחלוקתם לשם שמים; מה-שאין-כן כאשר הולכים על-פי מדידת והגבלת השכל בלבד, ולא נותנים מקום לעניין שלמעלה מהשכל, אזי נעשית מחלוקת שאינה לשם שמים.

ג. עניין זה – שיסוד המצוות הוא למעלה מטעם ודעת – מצינו גם במצוות ציצית גופא:

איתא⁹ במדרש¹⁰ שמשה רבינו אמר להקב"ה: מהי הפעולה מזה שנתת לבני-ישראל תורה ומצוות, מאחר שנמצאים הם בעולם-הזה הגשמי והחומרי, יכולים לשכוח על כל עניין התורה? ענה לו הקב"ה: אתן להם מצוות ציצית, שעל-ידי זה יזכרו כל המצוות, כי "ציצית" בגימטריא שש-מאות, וביחד עם שמונה חוטים וחמישה קשרים, הרי זה תרי"ג, ובמילא מזכיר הדבר על כל המצוות, כמו שכתוב¹¹ "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי'".

ולכאורה אינו מובן: מאחר שמטרת המצווה היא לזכור את כל המצוות, למה צריכים גם טלית? העיקר הם הציצית שמזכירים על התרי"ג מצוות כנ"ל, ואם-כן היה אפשר לקחת רק ציצית, ולשם מה צריכים גם טלית?

אלא הפשט בזה הוא: טלית הוא מקיף, שהרי אין זה מזון שנכנס בתוכו ובפנימיותו, אלא לבוש המקיף את האדם מבחוץ, היינו, שאינו יכול להשיגו בהבנתו. וצריך לידע שתרי"ג המצוות הנרמזות בציצית נמשכות ובאות מ"טלית", היינו, מעניין שלמעלה מהשכל.

בשעה שלוקח ציצית לחוד בלי טלית – אין בכך שום מצווה, ואין זה מזכיר מאומה; ורק כאשר לוקח את הציציות כפי שהן תלויות ומשתלשלות ("הענגען אראפ") מטלית, היינו שיודע ומכיר שכל עניין התורה ומצוות מקורו ממדריגה שאין לו שום תפיסא בה – אזי הווי מצווה.

ד. והנה, בסוף פרשת ציצית נאמר¹² "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

והעניין בזה:

אפשר לעשות חשבון שדרך התורה היא היפך מדרך העולם. דורשים ממנו שישמור שבת ויום-טוב, ועוד יוסיף מחול על הקודש¹³ – בה בשעה שיש לו מתחרים גויים, וכן – להבדיל – יהודים שאינם שומרי שבת;

דורשים ממנו שבקומו בבוקר – לכל-לראש יתפלל וילמד שיעור, ורק אחר כך יוכל לילך לעסקיו; ובהיותו כבר בעסקיו, דורשים ממנו, שבאמצע היום, באמצע ה"רתיחה" בעסקים, יעזוב הכל ויתפלל מנחה – שזהו גודל החביבות של תפלת מנחה¹⁴; ואחר-כך בלילה דורשים ממנו להתפלל ערבית ולקרות קריאת-שמע שעל המיטה.

וכמו כן דורשים ממנו להיזהר מגניבה וגזילה, אונאה והשגת-גבול – שהוא היפך דרכי המסחר.

ונשאלת אצלו השאלה: איך אפשר לו להתנהג על-פי תורה, כאשר אין לזה מקום בהנהגת העולם?

על זה נאמר בסוף פרשת ציצית, שעניין הציצית הוא למעלה מטעם ודעת כנ"ל, שכאשר לא מתחשבים עם מדידות והגבלות של טעם ודעת ומקיימים מצוות למעלה מטעם ודעת, אזי מתנהג הקב"ה עמו גם למעלה מהגבלות הטבע.

וזהו "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – שהרי אפילו יציאת עבד אחד ממצרים לא היתה אפשרית על-פי טבע, כמאמר רז"ל¹⁵, ובכל זאת יצאו ממצרים "שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"¹⁶ (ונשים), ביחד עם רכוש גדול, שלכל יהודי היה לא פחות מתשעים חמורים נושאים כסף וזהב¹⁷, "וגם ערב רב עלה איתם"¹⁸, היינו שאפילו גויים הכירו בזה – שכל זה הוא למעלה מהטבע לגמרי.

והיינו, שכאשר יהודי מתנהג שלא על-פי הגבלות הטבע, אזי "אני הוי' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שגם מלמעלה משפיעים לו למעלה מדרך הטבע, בבני, חיי ומזוני רוויחא.

ה. וזהו גם מה שנתבאר (לעיל במאמר) שהעבודה בקיום התורה ומצוות צריכה להיות למעלה ממדידה והגבלה, וכמו בקו של גמילות-חסדים, שעם היות שגם על-פי שולחן-ערוך ישנה ההגבלה ש"שלך קודם"¹⁹, מכל-מקום, יש לעסוק בגמ"ח באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכמודגש בכך שהמצווה הראשונה שבתורה היא – "פרו ורבו"²⁰, היינו, היחס של שני יהודים זה לזה, שזהו תוכן העניין של גמ"ח²¹.

ויש להוסיף, שציווי זה נאמר בשידוך הראשון, אשר, ה"שדכן" שבו היה הקב"ה בעצמו, ש"נתעסק בכלה... תקנה הקב"ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל אדם, שנאמר²² ויביאה אל האדם"²³. וכיוון שהקב"ה היה מתאים לו להשפיל את עצמו בעניין כזה – הרי זה מהווה לימוד בנוגע לאופן ההתייחסות ליהודי בגמ"ח, שאין להתחשב בשום דבר, ולעסוק בגמ"ח למעלה ממדידה והגבלה של טעם ודעת.

ו. עניין העבודה שלמעלה מטעם ודעת נרמז גם בסדר הנישואין – שקודם הקידושין ישנו עניין החופה:

חופה²⁴ – היא מקיף, למעלה מן הראש, היינו למעלה מטעם ודעת. וכאשר החתן והכלה עומדים תחת החופה, היינו תחת מקיף שלמעלה מראשם, והיינו, שמכירים שיש דבר שלמעלה משכלם ותפיסתם – אזי אפשר להיות הקידושין כדת משה וישראל, שכן, דת משה וישראל היא שיסוד כל העניינים בעבודת ה' הוא עניין שלמעלה מטעם ודעת.

ובפרטיות יותר – שכאשר ישנו עניין החופה, שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת, אזי יכול להיות עניין ה"קידושין" – בשני הפירושים:

א) "אסר לה אכולי-עלמא כהקדש"²⁵, שעניינו בעבודה, שהאדם מבדיל את עצמו מכל ענייני העולם, ביודעו שכל ענייני העולם הם בגדר "הקדש", ולכן אינו נהנה משום דבר בלי ברכה²⁶, וההשתמשות בעניינים גשמיים היא אצלו כמו עניין של עבודת המקדש, על-דרך אכילת בשר קורבן במקדש – אכילת בעלים, ועד לאכילת כהנים שעל-ידי זה בעלים מתכפרים²⁷,

ב) עניין הקידושין – כמבואר בתניא²⁸ בפירוש "אשר קידשנו במצוותיו", "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור", היינו, שעל-ידי תורה ומצוות נעשה הייחוד עם הקב"ה. והרי הדין הוא ש"בעלה חייב במזונותיה"²⁹, היינו, שמשפיעים לו מלמעלה כל המצטרך לו.

* * *

ז. בנוגע לחודש תמוז שמתברך ביום השבת-קודש זה – הרי ידוע³⁰ שתקופת תמוז היא התקופה של תוקף החום ביותר, ועניינו ברוחניות – שבתקופת תמוז מאיר ה"שמש ומגן הוי' אלוקים"³¹.

האמת היא, שכאשר מסתכלים היטב רואים ש"שמש הוי'" מאיר את כל העולם – כפי שהדבר מתבטא בהנהגה שלמעלה באופן של השגחה-פרטית, ועד לעניינים של ניסים, שהרי גם בזמן הזה ישנם ניסים, ועוד יותר מן העבר, אלא ש"אין בעל הנס מכיר בניסו"³².

וכאשר מתבוננים ומכירים ש"שמש הוי'" מאיר בעולם, אזי נעשה קיום התורה ומצוות בנקל יותר, שהרי לולי זאת, יכולים לחשוב, חס ושלום, שענייני התורה ומצוות שייכים לעולם במדה מועטת, או שאינם שייכים כלל לעולם, ואדרבה, הם היפך סדר העולם (כנ"ל ס"ה); אבל כאשר רואים ומכירים בעולם את ההנהגה שלמעלה כו', אזי נעשה קיום התורה ומצוות בנקל יותר.

ח. אמנם, אף-על-פי שבתקופת תמוז מאיר ה"שמש הוי'" בעולם, הרי אמרו חז"ל³³ "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה", וכמבואר בספרי מוסר ש"חמרא" מורה על מי שקשור עם חומריות העולם, ולכן אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה, דלא זו בלבד שחסר אצלו תוקף החום של חודש תמוז, ואפילו חום על-דרך הרגיל אין אצלו, אלא עוד זאת, שקרירא ליה, וצריך לחפש עצות שלא יתקרר לגמרי.

והעצה היעוצה שחום הרוחני של חודש תמוז יחדור בו (שעל-ידי זה יהיה קיום התורה ומצוות בנקל יותר) – לצאת מהגבלות החומר, ולהתעסק בכל שלושת הקווים של תורה, עבודה וגמ"ח³⁴ למעלה ממדידה והגבלה.

ובפרטיות יותר:

מבואר בליקוטי-תורה³⁵ איך שצריך להיות התחלת היום – אף קודם התפילה – ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה, א' מקווה... מה מקווה מטהר...³⁶ שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה... הב' צדקה כמו ר' אלעזר יהיב פרוטה כו'...³⁷ והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר".

ובכל אחד מג' דברים הנ"ל, הקשורים עם ג' הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים – מודגשת היציאה מהמדידות וההגבלות של מציאות עצמו:

גמילות-חסדים – "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי": אף-על-פי שישנה המדידה וההגבלה ש"שלך קודם", מכל-מקום, אין להתחשב בכך, ולכן, אף-על-פי שהוא בעצמו לא אכל עדיין מאומה, אפילו לא לחם צר ומים לחץ, שהרי אסור לאכול קודם התפילה³⁸, עליו ליתן פרוטה לעני (שבהם יוכל לקנות דבר מאכל), ואחר-כך יתפלל, ורק אז יאכל בעצמו.

עבודה (תפילה) – לאחרי הקדמת טבילה במקווה: לא מבעי טבילת עזרא, שזהו דבר המוכרח, אלא טבילה בכלל שמביאה לידי (תוספת) טהרה. ושייכות טבילה לתפילה – כי טבילה אותיות הביטל³⁹, וזוהי ההכנה לביטול של תפילה, שזהו עניין ההתבוננות "לפני מי אתה עומד"⁴⁰, שמצד עצמו הרי הוא "טיפה סרוחה"⁴¹, ועומד הוא לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה – שעל-ידי זה מתבטל ממציאותו לגמרי, ויוצא מהגבלות מציאותו.

וזהו גם תוכן שני הפירושים בלשון תפילה: א) כלשון המשנה⁴² "התופל כלי חרס"⁴³, לשון התחברות, ב) מלשון "הטופל"⁴⁴ (בטי"ת), לשון טפל ובטל – דהא בהא תליא: על-ידי התפילה יוצא האדם מהגבלות מציאותו ונעשה טפל ובטל בעצמו, ועל-ידי זה מתחבר עם הקב"ה.

תורה – "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר":

לא מספיק לימוד גליא דתורה, אלא צריך להיות גם לימוד פנימיות התורה. וכמו שנתבאר (לעיל במאמר) בעניין חטא מקושש עצים, שהפריד בין עץ הדעת ועץ החיים, ועניינו בתורה הוא הפירוד בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ובפרט קודם התפילה שזהו זמן מסוגל ללימוד פנימיות התורה.

ולהעיר, שאף שבליקוטי-תורה איתא שצריך להיות "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר", הרי כבר אמרו רבותינו נשיאינו וזקני החסידים, שכל העניינים שבספרי מוסר [כמו ראשית-חכמה] וספר הזוהר הנצרכים לעבודת האדם, הכניסו הרביים בתורת החסידות, ובמילא על-ידי לימוד החסידות ישנם כל העניינים, על-דרך "בכלל מאתיים מנה"⁴⁵.

והרי כללות החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה הוא שגליא דתורה היא בבחינת גבול, ופנימיות התורה היא בבחינת בלי גבול.

ט. והנה, כאשר יהודי יוצא מהגבלת חומר מציאותו בשלושת הקווים דתורה, עבודה וגמ"ח, ומבקש מאת הקב"ה – על-ידי נתינת הצדקה, אמירת מזמור תהילים, או הוספת שיעור בתורה – שיזכה לראות השגחה-פרטית והנהגה ניסית, אזי מתחיל לראות, שמאיר אצלו ה"שמש הוי'" ועל-ידי זה קיום התורה והמצוות הוא בנקל יותר.

ואז מאיר אצלו ה"שמש הוי'" לא רק בתקופת תמוז, אלא גם בתקופת טבת, היינו, שגם בזמן ש"שמש הוי'" הוא בהעלם, נעשית עבודתו למעלה ממדידה והגבלה.

והעניין בזה – כי כשם שבנוגע ל"עולם" אמרו חז"ל⁴⁶ "לעולם יראה כו' וכל העולם חציו זכאי וחציו חייב", ועל-ידי מעשה אחד של איש פרטי "הכריע כו' את כל העולם כולו לכף זכות" – כן הוא גם ב"זמן" ("שנה"), שהעבודה בתקופת תמוז פועלת גם בתקופת טבת, היינו שה"שמש הוי'" מאיר אצלו בתמידיות, ובמילא, גם בתקופת טבת חם לו, ונמצא בבית חם ובסביבה חמה.

(קטעים מהתוועדות* שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשי"ג.
תורת-מנחם כרך ט, עמ' 11-18 – בלתי מוגה)

___________________________________

*)    על רשימת ההנחה שבארכיון ספריית אגודת-חסידי-חב"ד – תיקן כ"ק אדמו"ר איזה תיקונים בכתי"ק (המו"ל).

1)    ראה ברכות כא,ב. וש"נ.

2)    תנחומא קורח ב. במדב"ר פי"ח, ג.

3)    פרשתנו טו,לח.

4)    ר"פ קורח.

5)    אבות רפ"א.

6)    פרש"י עה"פ.

7)    אבות פ"ה מי"ז.

8)    עדויות פ"ד-ה.

9)    מכאן עד סוס"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 324 ואילך.

10)  ראה גם תדבא"ר פכ"ו. הובא באוה"ח פרשתנו טו,לז.

11)  פרשתנו טו,לט ובפרש"י.

12)  שם,מא.

13)  שו"ע אדה"ז או"ח סרס"א ס"ד.

14)  ראה סדה"י (בתפלת מנחה) – הובא באוה"ת נ"ך ח"א עמ' עא. סה"מ עזר"ת עמ' פז.

15)  מכילתא, הובא בפרש"י יתרו יח,ט.

16)  בא יב,לז.

17)  בכורות ה,ב.

18)  שם,לח.

19)  ב"מ לג,א. וש"נ.

20)  בראשית א,כח.

21)  ראה סה"ש תרצ"א עמ' 262. וש"נ.

22)  בראשית ב,כב.

23)  אבות דר"נ פ"ד, ג.

24)  ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות סי"ז (לעיל ח"ח עמ' 217).

25)  קידושין ב, רע"ב.

26)  ראה ברכות לה, סע"א.

27)  פסחים נט,ב. וש"נ.

28)  פמ"ו (סה, סע"ב). וראה גם אגה"ת פ"י.

29)  כתובות נז,ב. ועוד.

30)  בהבא לקמן – ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'שי"ת ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"א עמ' 109).

31)  תהילים פד,יב. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 310. וש"נ.

32)  נידה לא,א.

33)  שבת נג,א.

34)  אבות פ"א מ"ב.

35)  תבא מג, סע"ב ואילך.

36)  משנה סוף יומא.

37)  ב"ב י,א.

38)  ברכות י,ב.

39)  ראה סידור (עם דא"ח) בכוונת המקווה בסופו (קנט, סע"ד).

40)  ראה ברכות כח,ב.

41)  אבות רפ"ג.

42)  כלים פ"ג מ"ה.

43)  תו"א ר"פ תרומה.

44)  כהגירסא הרווחת בכלים שם. ועיין בתקו"ז תיקון מ"ז (מהערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ תש"ט עמ' 79).

45)  ב"ק עד,א. ועוד.

46)  קידושין מ, סע"א ואילך. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

 משיח וגאולה בפרשה

'כוח' לעמוד 'הכן' לגאולה

נשיא דורנו יכול לתבוע

...אף-על-פי שנמצאים אנו בעולם הזה התחתון בגלות, בגלות זה האחרון, ושם גופא – בחצי כדור התחתון [המקום של רוב מניין ובניין בני-ישראל בזמננו] – הרי אדרבה: דווקא ממצב ובמצב ומקום התחתון והגלות, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו – נפעלת העלייה הכי גדולה ובכל הדרגות והדורות שלפני ושלמעלה מזה, כולל גם דחצי כדור העליון והדורות הנעלים ביותר . . עד להעלייה של הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה לכל העולם כולו (כולל חצי כדור העליון), ועבור כל הדורות כולם.

...יש לומר, שכשם שזה בנוגע לכללות עניין הגלות והגאולה, כך הוא גם בנוגע למקום פרטי שנמצאים בו ב"חצי כדור התחתון" – שהיות שזה ה"מקדש מעט" המקום ששם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו קבע את מקומו, בתור המקור להפצת המעינות חוצה בכל העולם כולו, הרי דווקא במקום וממקום זה נפעלת הגאולה ובניין בית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך".

...שאת זה יכול כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לתבוע להביא בפועל, שלכל לראש נעשה הגילוי ד"מקדש אד' כוננו ידיך" במקום זה ("שבע מאות ושבעים") שבו הוא חי ופעל עבודתו במשך עשר שנים האחרונות שלו, הסך-הכול דכל עבודתו.

...בעמדנו בזמן ומקום זכאי – בחודש השלישי, ובית משולש, בית תורה תפילה ומעשים טובים . . ושם גופא, ביום כ"ח סיון – כשעומד בגלוי הכוח של כל חודש השלישי (ג' פעמים ג' פעמים ג'), שעניינו: המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של קיימא –

מקבל כל יהודי תוספת כוח וחיזוק לקיים השליחות דדורנו זה – שעליו ישנו השליחות והאימרה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שצריכים לעמוד "הכן כולכם" לקראת קבלת הגאולה האמיתית והשלימה, ובראשם – משיח צדקנו, דוד מלך ישראל...

(שיחת כ"ח ניסן ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ג עמ' 382-384)

לעתיד תתמלא משאלתו של קרח

על-פי הידוע גודל מעלתו של קרח בפנימיות העניינים – שקרח רצה שהלוויים יהיו למעלה מהכוהנים, בדוגמת אופן ההנהגה דלעתיד לבוא, כמבואר בתניא . . וזהו "והכוהנים הלוים" – שמעלת הכוהנים תתבטא בזה שהם לוויים. שעניין זה קשור עם מעלת הגבורות על החסדים, "כמעלת הזהב על הכסף" (תניא שם) – זאת אומרת, ששאיפתו של קרח תתגשם בפועל לעתיד לבוא![...]

ולכן, מבלי הבט על מה שנתבאר... שעניינו של קרח הוא להרוס את העניין דאות ה"א שעל-ידה נברא מציאות העולם הזה – הרי כל זה הוא רק בנוגע לעולם הזה, אבל בנוגע לעולם הבא, לעתיד לבוא, תתגלה מעלתו של "קרח" בהתאם לאמיתת עניינו.

וכידוע הפירוש במאמר רז"ל אודות קרח ועדתו שאין להם חלק לעולם הבא – שזהו לפי שהם בדרגא עליונה עד כדי כך שעולם הבא אינו נחשב לשכר עבורם!

ועל-פי זה מובן בפשטות מדוע ישנה פרשה בתורה בשם "קרח" – כי מצד אמיתית ופנימיות העניינים הרי מעלתו של "קרח" גדולה ביותר.

(התוועדויות תשמ"ב כרך ד, עמ' 1788)

 ניצוצי רבי

אעלה את ירושלים על ראש שמחתי

הרבי ביקש דרישת שלום וברכה מהבא מירושלים * שלח מברק מדי שנה להקפות שניות בירושלים * דן והורה להחמיר לנמצאים בירושלים בעת הקרבת הפסח * ביקש את יהודי העולם להתאחד עם ירושלים בקיימם מעין פורים 'משולש'! * ולגבי 'מבצע תפילין' בכותל הורה: לשאול רב בירושלים * התבטאויות והוראות מיוחדות, המעלות על נס את ירושלים * פרק נוסף מתוך 'עיר הקודש והמקדש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מתוך קירוב בעצם...

מאז ערב חג הסוכות תשכ"ז (אגרות-קודש כרך כ"ד עמ' רלד-ה) נהג הרבי בקביעות לשגר מברק ברכה ל"כבוד המשתתפים בהקפות שניות בעיר-הקודש ירושלים תבנה-ותכונן-במהרה-בימינו על-ידי משיח צדקנו".

כך לדוגמה באותו מברק מתבטא הרבי:

בהתאסף אלפים מישראל יחד, ומכמה שבטי ישראל, בשמחת התורה תורתנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, הנני משתתף בשמחתם שמחתינו, אף כי בריחוק מקום אבל מתוך קירוב בעצם...

והרבי חותם:

שנה שבה יקויים היעוד: ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. בכבוד רב ובברכת 'שובע שמחות'.

פרישת שלום מהרבי

במהלך ביקורו של (הגאון רבי פנחס מנחם אלתר לימים) האדמו"ר בעל 'פני מנחם' אצל הרבי בי"ט טבת תשמ"ב, פנה אליו הרבי ואמר ('בצל החכמה' עמ' 156):

הרי אתם באים עתה מארץ-הקודש, ומירושלים עיר-הקודש, ולכן מן הראוי שתספרו "בשורות טובות" משם, הן בנוגע לעניין השלום, והן בנוגע לעניין הברכה. ולא לדרשה קאתינא, בכם הדבר תלוי – כי אתם באים מירושלים עיר-הקודש.

הרפמ"א אמר כי מקובל בשם 'היהודי הקדוש' שבאמצעות עבודת ה', כוונות וכו' אפשר לפעול את השראת השכינה גם בחו"ל ולעשות שם מקום קדוש – כשכוונתו, ככל הנראה, לרמז על עבודת ה' הגדולה והעצומה של הרבי.

הרבי הסכים בעיקרון ("בוודאי שכן הוא"), אך נימק זאת: "דאם לא כן, לא היו בני ישראל נשלחים לגלות".

מאידך, הוסיף הרבי, "מאחר שהמשכת הקדושה היא על ידי "המקום אשר יבחר ה'", לכן עליכם להביא ברכה ושלום מעיר-הקודש!".

בסיום הביקור הורה לו הרבי "תמסרו פרישת שלום ממני".

ואכן, את ההוראה הזו קיים ה'פני מנחם' בד ובד עם קיום הוראה נוספת של הרבי. היה זה בהתוועדות ש"פ תשא פרשת פרה תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 1017 ואילך), בה הורה הרבי לערוך התוועדות בבית-הכנסת ובית המדרש של הצמח-צדק בעיר העתיקה ("בהמשך להתוועדות זו"), כאשר כהקדמה לכך פתח הרבי ואמר:

ידוע גודל העניין ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ירושלים עיר הקודש... "ירושלים העתיקה" (כפי שנקראת היום) – שהיא ירושלים האמיתית, לפנים מן החומה..

הרבי הזכיר את שייכותה של ירושלים לפורים (בה קורין את המגילה בט"ו באדר).

בהתוועדות שהתקיימה לאחר מכן ב'צמח צדק' נכח גם ה'פני מנחם', ובאותה הזדמנות מסר פ"ש מהרבי כפי שנתבקש.

דיון לגבי 'ברכת החמה'

בהתוועדות שבת-קדוש מברכים חודש ניסן תשמ"א הציע הרבי את "סדר ברכת החמה", לאור האירוע הנדיר שחל אז בתחילת חודש ניסן (בד' בו). נוסח 'סדר' זה, הוגה לאחר מכן ונדפס בלקוטי שיחות כרך כב עמ' 201-202.

במהלך ההתוועדות עלתה 'ירושלים' פעמים אחדות על סדר הדברים תוך כדי השקלא-וטריא, וכדלהלן:

לראשונה ('שיחות קודש' תשמ"א כרך ג' עמ' 26) הזכיר הרבי את השיטות הסבורות כי הברכה צריכה להיות בשעה שהחמה נתלית בארץ ישראל, ועל כן ישתנה זמן הברכה לפי המקומות, בכל מקום לפי ריחוקו מירושלים.

אולם הרבי שלל זאת והאריך בדבריו בהסתמך על סתימת לשון הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יו"ד הלכה יח), הטור שולחן ערוך (אורח חיים סימן רכט סעיף ב'), ושאר הפוסקים מהם מוכח, שמברכין בבוקר דיום ד' בכל מקום. ולא אישתמיט בשום מקום (וגם אבותינו לא ספרו לנו) שיהיה שינוי בזמן הברכה ממקום למקום. ומעשה רב – מנהג ישראל בכל המקומות.

דוגמה לדבר – המשיך הרבי – יום שבת קודש וכיוצא-בו, שסיבת קביעותו היא מפני שביום השביעי שבת וינפש – על פי אופק המקום בו נמצא אדם הראשון, ואילו הציווי הוא שבכל מקום ישמרוהו "ויהי ערב ויהי בוקר" לפי אופק המקום בו נמצאים.

עם זאת, ציין הרבי, עדיין נדרש הסבר לתווך זאת עם פסק-הדין (טור שולחן ערוך (ואדמו"ר הזקן) אורח חיים ריש סימן צד), שהתפילה צריכה להיות כנגד ארץ ישראל ירושלים והמקדש.

ואכן מסקנת הרבי הלכה למעשה (ללא החלק הדורש הסבר) שולבה בשיחה המוגהת (לקוטי שיחות כרך כב שם הע' 3), לומר את ברכת החמה בזמנה בבוקר עד סוף זמן ק"ש.

להתאחד עם ירושלים

בהמשך ההתוועדות (שם עמ' 29 ואילך) הציג הרבי את הדיון בשאלות הבאות: האם נשים תברכנה אף הן ברכת החמה. וכן: האם יש לברך שהחיינו (שם עמ' 35 ואילך). בשתי השאלות הביא הרבי את הדעות השונות המצויות בפוסקים, והכריע על פי מספר נימוקים בשתיהן – לחיוב.

וכך קבע ב'סדר ברכת החמה': "מנהגנו לברך גם ברכת שהחיינו". וכן "מנהגנו שגם הנשים מברכות וברוב עם". [אלא הוסיף – "צריך להיות כפשוט אנשים בפני-עצמם ונשים בפני-עצמן"].

באותה התוועדות (שם עמ' 37) הוסיף הרבי לנימוקיו ולשתי השאלות את הדברים הבאים:

נמסר שבירושלים נקבע שגם נשים תברכנה וכן בנוגע לברכת שהחיינו (ולפחות הייתה קא-סלקא-דעתך כזו),

ומכיוון שיהודים קבלו על-עצמם לא לשכוח לעולם את ירושלים, לזוכרה, ולהעלותה על נס בכל שמחה, ותמיד להיות קשורים עמה "אם אשכחך ירושלים גו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי",

לכן מהראוי שיהודים בכל מקום שהם ינהגו בענין ברכת החמה כפי שינהגו בירושלים – שגם נשים תברכנה ברכת החמה, וכן שיברכו גם ברכת שהחיינו אחרי כך.

"אליה מפנים את פנינו מדי יום"...

הזדמנות נוספת בה קרא הרבי לכלל יהודי העולם להזדהות ולהתאחד עם ירושלים הייתה בתחילת חודש אדר תשמ"א:

במכתב כללי מיוחד שיצא אז מאת הרבי בתאריך י"א אדר תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 488 ואילך; 'אגרות מלך' כרך א' עמ' רמ ואילך), פונה הרבי – "אל כל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו", ומציע כדלהלן:

כשחג הפורים חל ביום שישי, הרי בירושלים עיר הקודש [ובכל כרך המוקף חומה (שו"ע שם)] נמשך חג הפורים, ולגבי כמה וכמה עניינים, ביום הראשון שלאחריו: סעודת פורים, שמחת פורים, משלוח מנות וכו' [שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפח סעיף וא"ו (וראה נושאי-כלי השולחן ערוך שם. ושם נסמן). – ואף שמתנות לאביונים הן ביום קריאת המגילה (בו' ערב-שבת-קודש) – כתבו כמה אחרונים שבאם מסיבה לא קיימה אז – יקיימנה ביום א'. ולכאורה בכל אופן צריך להיות כן, כיוון שסועד באותו היום סעודת שמחת מצוה, על-פי מה שכתבו ברמב"ם ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סוף הלכות יום טוב (סימן תקכט סי"א: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל... עם שאר העניים האומללים כו'") – אף על פי דלא נהגו להזמינם לסעודה (ראה משנה ברורה שם)].

מיד בראשית תקופת הגלות, עם חורבן בית המקדש הראשון, קבלו בני ישראל על עצמם שלא לשכוח את ירושלים, לזכור אותה, ולהעלותה על ראש כל שמחה, כפי שאומר דוד נעים זמירות ישראל, בספר התהילים.

לפיכך – קובע הרבי:

היה מן הראוי והנכון וטוב מאד שיהודים בכל מקום יוסיפו ביום ראשון פרשת שמיני עניינים רבים של שמחה: בדברי תורה (שהם הרי משמחי לב), לשמח יהודים מתוך אהבת ישראל, ואם מתאים ונחוץ – על-ידי משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ובמיוחד על-ידי כנסים לחיזוק היהדות מתוך "ירושלים", יראה שלימה (את ה').

ובמיוחד – כנסים ו"הקהל" של ילדי ישראל... וכל זה מתוך שמחה אמיתית.

והרבי מסכם:

ועל ידי כל האמור – להתאחד עוד יותר עם ירושלים, שאליה אנו מפנים את פנינו מדי יום בכל תפילה: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת" (מלכים-א ח, מד, טושו"ע (ואדה"ז) או"ח ריש סימן צד), אותה בחר הקב"ה והנחילה לכל אחד מישראל ולכל ישראל – לנצח, נחלת עולם.

כהוראת רב בירושלים

לקראת ערב חג הפסח תשכ"ח נשלחה לפי החלטת הנהלת סניף צעירי אגודת חב"ד בירושלים מברק שאֵלָה לכ"ק אדמו"ר על דבר קיום מבצע תפילין בערב פסח על-יד הכותל המערבי (ובינתיים נקבע לא לקיים את המבצע ביום זה).

בערב פסח בשעות הצהריים נתקבל מברק מענה כ"ק אדמו"ר (פרסום ראשון):

במענה למברקים יעשו בזה כהוראת רב בירושלים, בברכה...

מאחר שהגאון החסיד הרב שלמה יוסף זוין לא היה בביתו, הובאה השאלה לפני הרב דובער אליעזרוב, שפסק כי לא יתקיים מבצע מאורגן מטעם צא"ח, אך תינתן הודעת רשות למעוניינים בעצמם להשתתף. בהתאם לכך השתתף במבצע הגאון החסיד הרב אברהם צבי כהן (לאחר שגם שאל את הרב רייזמן, מבד"ץ העדה החרדית, שהתיר לו) והרה"ח ר' משה סלונים (חלקית). טרח בפרסום הודעת הרשות: הרה"ח ר' דוב וולס.

[הערת כותב השורות: נראה שהשאלה הייתה לפי המבואר בפוסקים (על יסוד דברי התוספות במסכת פסחים דף יד) שבירושלים נחשב ל"מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות", וממילא הרי כל מלאכות שאסורות בחול-המועד נאסרו גם אז, לכן יש מקום ל'שאלה' ע"ד הנ"ל].

מעמדה ההלכתי של ירושלים

בין השנים תשכ"ח-תשל"ה קיימת הייתה הוראת הרבי להימנע מלהיות בירושלים בשעות הקרבת פסח-ראשון ופסח שני, בעקבות ספק וחשש שנוצר. הנה הדברים:

בשנת תשכ"ח (בהתוועדות אחרון-של-פסח) הביע הרבי את דעתו כי מבחינה הלכתית רצוי להימנע מלהיות בירושלים בפסח שני (י"ד אייר), וכל-שכן וקל-וחומר בנוגע לפסח ראשון (י"ד ניסן, ובהוספת – נשים) – וזאת בשעות שבהן מקריבים קרבן פסח, כדי שלא להיכנס לחשש של ספק וספק-ספיקא וכו' של חיוב כרת, בעקבות האפשרות לכאורה שנוצרה עם שחרורה של ירושלים, להקרבתם.

הרבי פירט את דבריו ואמר:

הזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך-רחוקה מירושלים תבנה-ותכונן – לאו מילתא רברבא הוא [=אינו עניין מסובך כלל], ועל-אחת-כמה-וכמה – שאלה שהם בלאו-הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים תבנה-ותכונן דווקא בשעות אלו.

בתוך הדיון (ראה לקוטי שיחות כרך יב עמ' 222) ציין הרבי, כי "כל אלו שהיו בדרך-רחוקה בפסח ראשון (ובהם – רוב האורחים) ירוויחו הכל על-ידי שיהיו בדרך-רחוקה בפסח שני".

באותה עת נשא ונתן הרב זוין בסוגיא זו עם הרבי (מכתבי הרבי אליו נדפסו בלקוטי שיחות (כרך יב ע' 221-223), אולם בסופו של דבר, בי"ג אייר תשל"ה (לקו"ש שם עמ' 216) פרסם הרבי את דעתו – כי לאור שינויי הנתונים:

נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן-פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב-פסח או בי"ד אייר קרוב לירושלים-תבנה-ותכונן.

חשוב לציין: כאשר הרבי הציע ש'אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים יצאו' – הדגיש:

דיון בפני עצמו [הוא] בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיר הקודש.

הוספה – כנגד חילול הקודש

מאורע מצער במיוחד התרחש בקיץ תשמ"ו, בביזיון בית הכנסת של חב"ד ליובאוויטש גבעת שאול ב' בירושלים ת"ו וקריעת ספרי תורה. במענה להודעה על האירוע הואיל הרבי לכתוב שורה של הערות ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' מא-מב; וכאן בהשוואה לכתב-יד-קודש), ובתחילתן:

צריך-להיות שאלת רבני ירו"ת [ירושלים תבנה ותכונן] (הבקיאים גם במנהגים הנ"ל).

להלן התשובה בשלימותה:

כמובן לכל לראש – כל שצריך לעשות כע"פ שו"ע [=כעל-פי שולחן ערוך] ומנהגי ישראל – בכיו"ב היל"ת [=בכיוצא בזה היו לא תהיה]

ולכן צ"ל [=צריך להיות] שאלת רבני ירו"ת [ירושלים תבנה ותכונן] (הבקיאים גם במנהגים הנ"ל)

כל הדרוש בנוגע להעירי[ה], המשטרה, ביטוח וכו'

ועוד ועיקר – להשתדל ככל האפשרי

1) שביום ההלוי[ה] יתחילו לכתוב ס"ת בהביהכנ"ס [=ספר-תורה בהבית הכנסת] (ומה טוב בסמיכות ממש למקום ארון הקודש – עכ"פ [=על כל פנים] ההתחלה).

וכן 2) ללמוד כתת תשב"ר שם – בשעות הרגילות ללימוד זה בירות"ו, ועל מנת להמשיך עד לאחר ל' יום (בימים שלומדים כיו"ב בירו[שלים] – משא"כ בש"ק [מה שאין כן בשבת קודש] וכו'

3) יתפללו שם בכל יום – עכ"פ פ"א [פעם אחת] ביום – עד לאחרי החגים הבעל"ט [הבאים עלינו לטובה].

4) יביאו לשם ספרי קודש עכ"פ במספר קצת יותר ממספר אלה שחסרו ע"י [על-ידי] המאורע,

5) להוסיף קופסאות-צדקה בביהכנ"ס, נוסף על

6) יסוד קרן גמ"ח בהביכנ"ס ומה טוב נתינת גמ"ח הראשונה בפועל באותו היום [בהביהכנ"ס].

7) להשתדל שבש"ק זה יתפללו שם גם ב"כ [=באי כוח] עוד ביהכנ"ס שבירות"ו [בתי הכנסת שבירושלים ת"ו]

8) להוסיף בשיעורי ש"ק זה שבביהכנ"ס

9) סעודה הג' ובאמירת דא"ח. באם רגיל בלא"ה [=בלאו-הכי] – הוספה בזה

10) תקותי עפ"מ [=על-פי-מאמר] רז"ל יגעת ומצאת – שימצאו אדם העורך ברית מילה בש"ק זה וישכנעוהו לעשותו בביהכנ"ס וישתתף הביהכנ"ס בהוצאות הסעודה.

והשם יגדור פרצות כו'. ומתאים לש"ק חזון במיוחד: תחזנה עינינו "בשובך לציון ברחמים" ב"ב, אכי"ר [=במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון].

ההוצאות דכהנ"ל – כל החסר יושלח מכאן בעזה"י.

חומת אש סביב

בהזדמנות נוספת ('היכל מנחם' כרך ג' עמ' נא) כתב הרבי 'תיקון' בהקשר לספר תורה שנשרף מקצתו:

באם ימצא המאמר כדאי שילמדו בבית הכנסת בד"ה להבין כו' באש תרל"ח,

עפי"ז – שס"ת א' נשרפו 15 עמודים – עליהם לעשות כפי שיחליטו רבני אנ"ש שבירושלים ת"ו,

וה' יגדור פרצות עמו ישראל בכל מקום שהם, וימהר קיום הבטחתו ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש סביב, כי פרזות תשב ירושלים (עיין אוה"ח בשלח ע' תרפא ואילך).

 ממעייני החסידות

פרשת קורח

אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (טז,יא)

עיקר חטאם של קורח ועדתו היה בכך שהתנגדו לשם הוי', המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זה שאמרו רז"ל במדרש "מה ראה קורח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה". כלומר: קורח חלק על החוקים שבתורה, שהם מצוות על-שכליות. ולכן נסמכה פרשת חוקת לפרשתנו.

(ספר השיחות תש"א, עמ' 137)

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (טז,כה)

כסבור שיישאו לו פנים ולא עשו (רש"י)

לפנינו לימוד נפלא בהלכות אהבת-ישראל:

בפסוק הקודם נאמר שהקב"ה אמר למשה "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", היינו שכבר נגזר גזר-דינם של הרשעים הללו ומשה רבנו לא היה יכול עוד לומר להם דבר בעניין; ובכל-זאת חיפש דרך ועצה להציל את דתן ואבירם מלרדת חיים שאולה, על-ידי שעמד לפניהם בהדרת-מלכות וקיווה ש"שיישאו לו פנים".

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על יהודי שהוא בגדר תינוק שנשבה לבין העמים, בוודאי ובוודאי שחוב קדוש על כל אחד ואחד לעשות את כל התלוי בו כדי להצילו ולקרבו אל אבינו שבשמים.

(לקוטי שיחות פרשת קורח, כרך כח, עמ' 98)

וירדו חיים שאלה (טז,ל)

אדם צריך ליזהר מלהוריד את התורה, שהיא תורת חיים, לשאול תחתית של הקליפות. שכן לימוד התורה שלא לשמה מוריד את התורה לתוך הקליפות ר"ל.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 329)

ויגמול שקדים (יז,כג)

הממהר להפריח מכל הפירות (רש"י)

כאשר יורד ונמשך שפע אלוקי לעולם הזה הגשמי, בכל היכל שבו השפע עובר דנים את האדם שבעבורו נועדה השפעה זו, אם הוא ראוי לקבלה. אם האדם יוצא חייב בדינו, מתעכבת ההשפעה בעולמות העליונים, כחסד רוחני, ואינה נמשכת לעולם כחסד גשמי. אך כשנמשכת השפעה על-ידי אהרון ובניו הכוהנים, היא יורדת במהירות דרך כל העולמות, ללא דין ומשפט, בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו".

(לקוטי תורה במדבר עמ' נה)

וגם את אחיך מטה לוי... הקרב איתך ויילוו עליך וישרתוך (יח,ב)

"לוי" מורה על התקשרות ודבקות בקב"ה (כמו "הפעם ילווה אישי אלי"). אולם עבודת הלוויים היא רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש. איך מתיישבים שני הדברים?

אלא שהיא הנותנת: מכיוון שהלוויים עזרו לכוהנים בלבד, שהם יוכלו להיות משרתי עליון, לא הרגישו את עצמם למציאות כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); ודווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית בקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך כח עמ' 122)

עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)

"עבודת מתנה" – היינו 'אהבה בתענוגים', שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם-הבא. עבודה זו קרויה 'עבודת מתנה', שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.

(תניא פרק יד)

ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)

לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)

"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ואינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.

"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, כיצד הם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 219)

כל חלב יצהר... אשר יתנו לה' (יח,יב)

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר כל חלב לה' (רמב"ם סוף הלכות איסורי מזבח)

כשהתעוררה שאלת סדר הלימודים בישיבות ובבתי-ספר דתיים בארצות הברית, עמד כ"ק אדמו"ר הריי"צ על כך שלימודי הקודש יתקיימו בבוקר, שאז הראש רענן, ואילו לימודי החול יתקיימו אחר-הצהרים.

וטעמו ונימוקו עמו: הזמן המובחר והמשובח, שהוא בחינת 'חֵלב', יש להקדיש לגבוה.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 326)

ברית מלח עולם (יח,יט)

מלח מצד עצמו אין בו טעם. לעומת זאת, בשר ולחם יש בהם טעם, ובכל זאת המלח משביח את טעם הבשר. 'לחם' ו'בשר' מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות (טעם). 'מלח' מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא המהות).

כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.

(ליקוטי-תורה ויקרא ה,ג)

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)

מניין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון, תלמוד לומר ולא תשאו עליו חטא (ספרי)

מדברי הספרי נמצאנו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה בדרך של הידור מצווה, לפנים משורת הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע הרבי הריי"צ, יותר מאשר הנשיאים הקודמים, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.

(תורת מנחם כרך מ, עמ' 185)

 פרקי אבות

אם אין קמח אין תורה

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך-ארץ אם אין דרך-ארץ אין תורה... אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח (פרק ג משנה יז)

ויובן... מאמר רז"ל אם אין קמח אין תורה, דקמח הוא לחם מן הארץ, ותורה היא לחם מן השמים, וצריך להיות שניהם דווקא, כמאמר המשנה כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטֵלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.

והיינו, שבכדי להשכיח ולתקן את חטא עץ הדעת צריך להיות יגיעת שניהם דייקא, תורה וקמח.

והנה, ב' העניינים דתורה וקמח בגשמיות, הם לפי שגם ברוחניות (בעניין התורה ומצוות) גופא יש גם-כן ב' העניינים, לימוד התורה ועבודת התפילה:

כי תורה היא מלמעלה למטה, כמו שכתוב תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא, והיינו שאינו שום מציאות, כי אם שמקבל ההמשכה וההשפעה מלמעלה. ותפילה היא מלמטה למעלה, כמו שכתוב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דקאי על עבודת התפילה שעניינה הוא העלאה מלמטה למעלה.

וב' עניינים אלו תורה ותפילה הם ברוחניות, ומהם נמשך גם בגשמיות עניין תורה וקמח, שקמח הוא לחם מן הארץ, דוגמת עניין התפילה שהיא העלאה מלמטה למעלה, וכשם שבעבודת האדם צריך להיות גם כן קו התפילה ואינו מספיק לימוד התורה בלבד, כמו כן גם בגשמיות צריך להיות תורה עם דרך ארץ דווקא, כמאמר רז"ל הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם.

[והיינו, שעם היות שהעסק בדרך ארץ גופא הוא גם כן על-פי התורה, כמו שכתוב בתחילת פרשה שנייה של קריאת שמע והיה אם שמוע תשמעו גו', הרי אחר כך כתיב ואספת דגנך גו', היינו שצריך להיות גם העסק בדרך ארץ דווקא, תורה עם דרך ארץ]. וברוחניות הוא עניין התורה והתפילה.

וב' עניינים אלו בעבודה הוא עניין רצוא ושוב, ובכללות הוא ההפרש בין ב' פרשיות הראשונות של קריאת שמע: ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך הוא עניין העבודה של רצוא. והיה אם שמוע תשמעו הוא עניין העבודה דשוב.

[...] ויש מעלה בב' העניינים, המעלה בתורה היא להיותה המשכה מלמעלה למטה, והמעלה בתפלה היא לפי שעל-ידי ההעלאה מלמטה למעלה שהוא עניין של התחדשות אזי ממשיכים אור חדש.

[...] והנה, מי שתורתו אומנתו מאיר אצלו בגילוי בחינת התענוג שבתורה... שהוא תענוג פשוט שאינו מורכב בשום דבר, דאף שאצל כולם הרי התענוג שבתורה הוא בהעלם, מכל מקום, במי שתורתו אומנתו הרי זה בגילוי.

[...] ולעתיד יהיה זה בגלוי אצל כל ישראל, דזהו מה שאמרו שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, שהוא תענוג הפשוט שאינו מורכב בשום דבר.

אמנם מי שאין תורתו אומנתו, צריך להיות אצלו ב' העבודות של תורה ותפילה, שהוא רצוא ושוב, וכפי שהוא נמשך בגשמיות הוא עניין קמח ותורה, שיגיעת שניהם דווקא משכחת עוון (כנ"ל).

(ממאמר ד"ה ראשית עריסותיכם ה'תשט"ז. תורת מנחם כרך יז עמ' 3-4, 9-10, בלתי מוגה)

 כח בסיוון

הצלת הרבי "איש וביתו" מעמק הבכא

כ"ח סיוון תש"א – תאריך שנודע רק ברבות השנים עם פרסום איגרת-קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ, שבה הוא מבשר בשמחה על בואם של חתנו ובתו לאדמת אמריקה, לאחר שניצלו מאימי מלחמת העולם השנייה

ירידה לחצי כדור התחתון

מענייניו המיוחדים של יום שבת קודש זה, כ"ח סיוון – שהוא שבת מברכים חודש תמוז, "חודש הגאולה", בו נגאל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ממאסרו (כידוע ומפורסם), אשר מהעניינים העיקריים בגאולת י"ב-­י"ג תמוז הוא שעל ידי זה נתאפשר בואו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לחצי כדור התחתון, שאז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה", כנראה בפועל.

ועניין זה נתגלה גם ביום כ"ח סיוון (כמה שנים לאחרי זה) – שאז התחילה תנופה חדשה בהעבודה דהפצת המעינות חוצה, על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ביסדו המוסדות המרכזיים "מחנה ישראל", "קה"ת" ו"מרכז לעניני חינוך", ונמשכה העבודה דמוסדות אלו במשך עשר שנותיו האחרונות דכ"ק מו"ח אדמו"ר בחיים חיותו בעלמא דין, ומוסיף והולך ואור גם לאחרי הסתלקותו, ובאופן ד"מעלין בקודש".

ונקודת ההסברה בזה – על פי הכלל הידוע "ירידה צורך עלייה": כיוון שהביאה לחצי כדור התחתון, "גלות אמריקא", היוותה ירידה גדולה ביותר [נוסף על הירידה שבשאר הגליות ש"גלתה ליובאַוויטש"], הרי מובן, שהכוונה והתכלית בזה היא — העלייה הבאה על ידי זה, עד לעלייה שבאין­ ערוך (בהתאם להירידה שבאין­ ערוך), שזוהי ההוספה והחידוש שנעשה בכללות העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" דווקא בחצי כדור התחתון, באופן נעלה יותר, ועד – שלא בערך.

(משיחת שבת קודש פרשת שלח כ"ח סיוון תשמ"ו. הוספות לליקוטי-שיחות חל"ג עמ' 274)

עד כמה הדברים יגעים..

בכ"ה אייר ה'ש"ת התקיימה בארצות-הברית פגישה בין העורך-דין בוטלער ונציגי ה"סטייט דעפארטמענט". בוטלער ביקשם לשלוח מברק לקונסול בפאריז ולברר את עניין האשרה עבור הרבי כחבר קבוצת המקורבים שהוגשו עבורם בקשות לאשרות מיוחדות.

...בתחילת חודש סיוון כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של הרבי היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל הרבי בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שהרבי חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר וישי.

כמה ימים לפני חג השבועות (ה'ש"ת) עזבו הרבי והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר וישי בערב חג השבועות.

... בי"ג כסלו תש"א נשלח מכתב מאת אגודת חסידי חב"ד אל הקונסול בניצע ובו "אישור רבנות" עבור הרבי . . כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע עמד בקשר מברקים עם הרבי, כאשר הנמען למברקים בניצע נושא את השם "אברם". באיגרתו אל רבינוביץ [=ר' אשר, עורך-דין נמרץ מוואשינגטאן, בן לאחד מחשובי החסידים שנטל חלק בהצלתו שלו] שנכתבה יומיים לאחר מכן – ט"ו כסלו – יש התייחסות למכתב שבו "אישור הרבנות", בצירוף בקשה להזמין לחץ מה"סטייט דעפארטמענט" על הקונסול כדי שהדברים אכן יפעלו. האיגרת מסתיימת בברכה: "והשם יתברך יעזרנו להיוושע כי יבואו בנותינו וחתנינו יחיו כשורה וצלחה בגשמיות וברוחניות".

באיגרת אחרת מאותו יום כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "ועד כמה הדברים יגעים אפשר לראות מזה, כי זה . . איזה חדשים אשר הבטיחו למסור רשיונות להרמ"ש ורעיתו יחיו ועדיין לא בא אל הפועל טוב".

בכ"ב כסלו הגיע ר' אשר רבינוביץ מוושינגטון לניו-יורק ודיווח לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על פעילותו להצלת חתנו. את התרשמותו מהתקדמות העניינים סיכם אדמו"ר הריי"צ למחרת, באיגרת מתאריך כ"ג כסלו: "אבל אותי הנה עוד טרם הרגיע הדבר".

הצלה בתוך הצלה

...באגרת שכתבה הרבנית ע"ה – בכ"ו אדר תש"א – מופיעה סוף סוף הידיעה כי הקונסול האמריקאי הבטיח לתת את אשרות הכניסה לארצות-הברית. לכשתתקבלנה אלו – כותבת הרבנית – יוכלו הם לנקוט בצעדים המתאימים לקבלת התעודות. התקווה היתה אפוא, כפי שכותב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע באיגרת מיום ט' ניסן: "בתנו חיה מושקא ובעלה הרב רמ"מ שי' עודם בצרפת, ומקווים שאחר חג הפסח יבואו צלחה לכאן". אכן, בכ' בניסן קיבלו הרבי והרבנית במארסיי את אשרות הכניסה לארצות-הברית. חלק עיקרי מפעולת ההצלה הבלתי נלאית הוכתר אפוא בהצלחה.

...מסופר שלאחר שהושגו הכרטיסים לספינה שהפלגתה אמורה היתה להיות אחרונה, הגיע פתאום מברק בהול מכ"ק אדמו"ר הריי"צ ובו הוראה מפתיעה לבל יסעו באותה הפלגה. רק מאוחר יותר התברר כי נוסעי אותה ספינה נשבו בידי האיטלקים.

...בי"ז בסיוון עלו הרבי והרבנית על סיפונה של הספינה "סורפא פינטא", שהפליגה מליסבון שבפורטוגל בדרך לארצות-הברית. הנסיעה היתה מסוכנת מאוד ורק בחסדי ה' לא נפגעה הספינה מירי הנאצים. מעל סיפון הספינה שלח הרבי מברק לחותנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע בו הודיע על עזיבתם את שטח המים הטריטוריאליים של אירופה.

ביום שני, כ"ח בסיוון ה'תש"א, בשעה 10:30 בבוקר, עגנה הספינה בנמל ניו-יורק. מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ לא איפשר לו לקבל בעצמו את פני בתו וחתנו, אך הוא דאג לשלוח לקראתם משלחת נכבדה ובה חשובי זקני חסידי חב"ד. לא היה קץ לשמחתו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ על כי מאמצי ההצלה נשאו פרי, והוא דאג לשתף בשמחה זו אף את המקורבים אליו, כשהוא מגלה להם מעט מזעיר מתכונותיו של חתנו הנעלה. על פי הוראתו אף יצאו כל תלמידי הישיבה לקבל את פני הרבי והרבנית ע"ה עם בואם לבניין "770".

חגיגת התאריך המציין את המהפך הנפלא שחל עם בואו של הרבי לארצות-הברית נתאחרה במידה מסוימת: בשנת תשי"ז נרשמה בביוגרפיה הרשמית שלו (בהקדמת לוח 'היום יום') רק הידיעה כי בשנת "תש"א – סיוון – בא לעיר ניו יארק". מאוחר יותר, בשנת תשמ"ג, עם פרסום אגרות הבשורה של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שנכתבו בכ"ח סיוון, נתפרסם ברבים התאריך המדוייק.

(קטעים מסקירה היסטורית על ההצלה – קובץ כ"ח סיוון עמ' 9 והלאה)

ב"ה, כ"ח סיון, תש"א

ברוקלין

[...] הנני בזה לבשרו אשר בתי מרת חיה מושקא תחי' ובעלה חתני הרב הגאון הרב מנחם מענדל שי' שניאורסאהן באו היום צלחה לפה, והנני ממהר לבשרו מזה, ובבקשה למסור בשורה זו לבנו ידידי מר אשר שי'.

(מכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ – קובץ כ"ח סיון ע' 19)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קרח
כ"ג בסיוון

שבת מברכין – חודש תמוז.

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור¹. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יאָרצייט או אבל (רח"ל) – אומר קדיש יתום אחרי כל ספר². אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה³.

המולד: יום שישי בערב – ליל ש"ק, בשעה 6:06 דקות ו-12 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השבת-קודש, ולמחרתו⁴ ביום הראשון, הבא⁵ עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושיישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות⁶ ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם⁷ רוח המושל⁸", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה⁹. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"¹⁰.

"אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט¹¹.

פרקי אבות – פרק ג'¹².

יום חמישי,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)¹³.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם¹⁴.

נקבע על-ידי כ"ק רבינו כיום סגולה¹⁵, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות¹⁶ בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"¹⁷.

______________________________

1)    כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי 'יקום פורקן' ו'מי שברך', ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהילים  עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

2)    הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)"  - אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3)    הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום יום' כו בכסלו וס' המנהגים עמ' 30.

4)    תיבה זו "ולמחרתו" נאמרת רק במצב זה, כדי לשלול את יום א' שלמחרת שבת הזו (שבת מברכים) – בשם הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ז"ל (ראה לקוטי-שיחות ח"כ עמ' 555 בהערה הראשונה).

5)    ולא "הבאים" כיוון שהכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

6)    כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 9 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

7)    כ"ה בפסוק (קוהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").

8)    נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

9)    אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.

10)  אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.

11)  אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

12)  הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי מה שמסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי, אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משנה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז, תקכ"ב, תרס"ט).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

13)  קונטרס כ"ח סיוון תנש"א. פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

14)  ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

15)  בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה בסיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

16)  "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

17)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.