כאשר "בן אין לו", שאינו מתנהג כאיש ש'דרכו לכבוש', אזי "והעברתם את נחלתו לבתו" – יהיו הבנות מי ש'יכבשו' את הארץ * כיצד התכוון צלפחד לשם שמים בקוששו עצים בשבת, ומאידך לא עבר על איסור תורה? * תפקיד הנשים שבדור אינו רק בדרך טפל אלא בכוחן להוסיף ולפעול בחיזוק התורה והיהדות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ישנו עוד עניין של חידוש בפרשת פינחס – שבה נאמרה פרשת נחלות וירושה:
כאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"1 – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"2,
– כיוון ש"נתעלמה3 הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקליה למטרפסיה כו'"4) על שנטל עטרה לומר והדבר5 אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה (פרשה זו) על-ידן"3 –
ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"6.
ולהעיר, שכללות עניין מתן-תורה על-ידי משה רבינו (עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים), לא היה יכול להסתיים – לב' הדעות במסכת גיטין7 אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור (בנות צלפחד) וזכו שעל-ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.
ב. ויש לבאר העניין בזה – על פי פתגם הבעל שם טוב8 שמכל עניין צריך ללמוד משהו בנוגע לעצמו:
בפרשה זו מדובר אודות מצב שיהודי בא ואומר ש"בן אין לו".
ובהקדם החילוק שבין בן ובת – כדאיתא בגמרא במסכת יבמות9 ש"איש דרכו לכבוש, והאשה אין דרכה לכבוש".
והעניין בזה10 – כדאיתא בספרי מוסר שתפקידו של יהודי הוא לכבוש את חלקו בעולם ולפעול בו כל מה שהקב"ה רוצה שיהודי יפעל בעולם, ולזה צריך תוקף הדעת, שלא להתפעל ושלא להתיירא כו', גם כאשר יש צורך במלחמה – שזהו ענינו של איש (בן).
אמנם, כאשר "בן אין לו", כי אם בנות בלבד, היינו, שמאיזה טעם שיהיה לא התעסק בהעמדת איש שדרכו לכבוש – אין לחשוב שעובדה זו פוטרת אותו מכיבוש הארץ; אף אחד אינו פטור מכיבוש הארץ. וגם אם "בן אין לו" – אזי "והעברתם את נחלתו לבתו", היינו, שהעבודה שהיתה צריכה להיעשות על-ידי הבנים, יכולות הבנות לעשותה.
וזהו גם התוכן בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר11: נושאים אנו תפלה להשם יתברך, "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו"12, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו – שהרי אין זה אפילו בבחינת "חלא בר חמרא"13 [=חומץ בן יין], אלא הרבה למטה מזה.
ועל דרך זה בנדון דידן, שכאשר "בן אין לו" – שזהו על-דרך שנמצאים בדור כזה ש"אבותינו" אינם נשמות בגופים – אזי בהכרח לנצל את הסייעתא דשמיא וברכת ההצלחה באופן שהבנות יכבשו ויירשו את הארץ, מצד חיבת הארץ שיש אצלן14.
ג. ואצל מי גדלות בנות כאלו – אצל יהודי בעל מסירת-נפש ("אַ מסירת-נפש איד"), יהודי שאינו מתיירא אפילו להפסיד את העולם-הבא:
צלפחד בן חפר – "מקושש עצים היה"15, ו"לשם שמים נתכוון", שמסר נפשו להיות "מקושש עצים ביום השבת", "כדי שיהרג ויראו אחרים"16, היינו, שעל-ידו תתגלה ותתבאר הלכה ופסק דין בתורה – מהו דינו וענשו של מחלל שבת רחמנא ליצלן.
והגע עצמך:
לשם מה צריכים לדאוג ("באַוואָרענען") ליהודי מחלל שבת, שיינו יין נסך וכו'17, ובפרט לדאוג לו על-ידי עשיית מעשה שכל הרואה יאמר עליו שהוא מחלל שבת?!...
– האמת היא שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כדאיתא באחרונים, בשו"ת של הרב מלובלין18 (לא בעל ה"תורת חסד", אלא ר' מאיר מלובלין, בעל התקנה של לימוד דף היומי), שהטעם שבחר במלאכה של מקושש עצים, כיוון שחלוקה משאר המלאכות בכך שחיובה אינו אלא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור19, וכיוון שצלפחד עצמו ידע שלא היה צריך לעצים, אלא כל רצונו אינו אלא שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.
ומכל-מקום, כיוון ש"האדם יראה לעינים"20, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"21, הרי כאשר באו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים [ועל כרחך צריך לומר שגם השתמש בעצים, שאם לא כן, היו העדים מעידים שלא היה צריך לעצים, ובמילא לא היה חייב מיתה, ואז לא היה מתברר הדין של חילול שבת], חייבים בית-דין לדון אותו כמחלל שבת. וכך הצליח לפעול שני העניינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.
ובכל אופן, כלפי כל הקהל היה זה חילול שבת – נוסף על עניין חילול השם – ומה גם שכיוון שמאורע זה היה מיד בשבת השנייה22, הרי בגלל זה לא היה יכול להיות העניין ש"משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"23 (כשם שמצינו גבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר24 ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה ויבוא25 עמלק"23).
אלא שעניין זה היה באופן של מסירת-נפש!
וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת-נפש שמאיזו סיבה שתהיה לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל-ידן היתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק"26.
ד. ועוד זאת, שמעלת הירושה שאין לה הפסק, פועלת גם בעניין המתנה:
ובהקדמה – שמבואר בחסידות27 שלכל לראש ישנו העניין שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אבל אין זה מספיק עדיין, ולאחרי זה מקבלים מה שהקב"ה נותן בדרך מתנה (שזהו עניין "קוב"ה שריא באתר שלים"28), והיינו, שלאחרי שמקבלים האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אזי נותנים מלמעלה בדרך מתנה באופן נעלה יותר שלא בערך.
ולכאורה: כיוון שמתנה יש לה גריעותא לגבי ירושה, שהרי מתנה יש לה הפסק26 – מהי המעלה שמבקשים שיהיה גם חלק המתנה?
ומבאר הצמח צדק29, שהדין הוא30 שהנותן מתנה למי שראוי ליורשו, אזי יש במתנה זו שתי המעלות: הן המעלה שבירושה והן המעלה שבמתנה.
ובנדון דידן: כיוון שמדובר אודות בני אברהם יצחק ויעקב שהנחילו לכל אחד ואחד מישראל חלק בארץ בגשמיות (כפי שמצינו בנוגע לדין פרוזבול31), שזהו לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל ברוחניות – הרי גם מה שמקבל באופן של מתנה נעשה באופן שאין לו הפסק.
ה. ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"32:
פרשה זו בתורה היתוספה על-ידי הנשים צדקניות שבאותו הדור, שפעלו עניין כזה שעד אז לא פעל מישהו אחר – "ויקרב גו' משפטן לפני ה'".
ועניין זה מהוה הוראה – שבכל זמן ובכל מקום שנמצאים, צריכות הנשים שבאותו הדור לידע שאינן רק טפל בלבד, ועליהם לעשות רק את העניינים המיוחדים אליהן ותו לא מידי, אלא יכולות הן להוסיף; כאשר תגשנה לקבל על עצמן הוראה מנשיא הדור, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שסידר את העבודה – אזי "ויקרב גו' משפטן לפני ה'", ואז מוסיפות הן עניינים של נחלה שאין לה הפסק, שאף אחד מלבדן אינו יכול לפעול, ואחר כך מקימות הן בתים בישראל, ומהן למדים כמה וכמה דינים, הן בנגלה שבתורה והן בפנימיות התורה.
וכאמור לעיל – יש לפרש כל עניין בפשטות:
הנשים ובנות של דורנו זה צריכות לידע את היכולת הגדולה שיש להן לפעול בחיזוק והפצת היהדות, הן בבית שלהן, והן בסביבתן, ואפילו במקומות הרחוקים.
וכיוון שיש להן היכולת – הרי מובנת האחריות שמוטלת עליהן, והזכות שיש להן כאשר ממלאות את רצון הקב"ה להרבות חלק בתורה, להנחיל ולהקים משפחות בישראל שיהיו אחר כך למופת ולתפארת.
(מהתוועדות יום א' פרשת פנחס י"ג תמוז ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד, עמ' 208-212)
__________________________________
1) כז, ד.
2) שם, ה.
3) פרש"י עה"פ.
4) לשון חז"ל – פסחים נז, ב. יבמות קה, ב.
5) דברים א, יז ובפרש"י.
6) שם, ח.
7) ס, סע"א.
8) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ.
9) סה, ב.
10) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 153. וש"נ.
11) לקו"ד ליקוט לז – י"ל לג' תמוז שנה זו (תשט"ו). – לקו"ד ח"ד תרצא, ב ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך.
12) מלכים-א ח, נז.
13) לשון חז"ל – חולין קה, א.
14) ראה פרש"י כו, סד. כז, א.
15) פרש"י שם, ג.
16) תוד"ה אפי' – ב"ב קיט, סע"ב.
17) ראה חולין ה, א. וש"נ.
18) שו"ת אור המאיר סי"ב. – וראה לקו"ש חכ"ח ע' 94 ואילך. וש"נ.
– כ"ק אדמו"ר אמר, שאומר עניין זה "בשם אומרו", כיוון שצריכים להביא את המשיח ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – אבות פ"ו מ"ו. וראה גם שיחת י"ב תמוז תש"ח סכ"א (סה"ש תש"ח ע' 245)).
כ"ק אדמו"ר אמר גם שנמצא כאן בהתוועדות מחסידי לובלין.
19) ראה לקו"ש שם הערה 14. וש"נ.
20) שמואל-א טז, ז.
21) סנהדרין ו, סע"ב. וש"נ.
22) פרש"י שלח טו, לב.
23) שבת קיח, ב.
24) בשלח טז, כז.
25) שם יז, ח.
26) ב"ב קכט, ב. קלג, סע"א.
27) ראה לקו"ת שה"ש כב, ב ואילך. ובכ"מ.
28) ראה זח"ג צ, סע"ב.
29) ראה אוה"ת תשא ס"ע א'תתקע ואילך. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ע' 104 ואילך. וש"נ.
30) שם קל, רע"א (במשנה).
31) ראה לקו"ש ח"כ ע' 309. וש"נ.
32) שבת סג, א. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
