פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,יא)
פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)
"פינחס" – רומז לעבודת ה' מתוך מסירות נפש, שבה מתגלה עצם הנפש, בחינת 'יחידה'.
"הוא אליהו" – עבודה זו מקרבת את ביאתו של מבשר הגאולה, שאז יתגלה מהותו ועצמותו יתברך, בחינת 'יחיד'.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 344)
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)
החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ושינוי הטבע, שהרי יהודי מוליד גוי ר"ל, ובכך מתבטלת המחיצה הטבעית בין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי הוא לא היה ראוי לכך מצד עצמו, כפי שרש"י מפרש כאן.
(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 153)
* * *
אף משה רבנו הסיר את חרון אפו של מקום מעל ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל-זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.
בטעם הדבר אומר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
משה רבינו ביטל את הגזֵרה למעלה על-ידי תפילה, ובלשון החסידות – בדרך "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק חוזר ה"מטה" למצבו הקודם, לכן היה גם השכר ארעי.
לעומת זה, פינחס פעל בדרך של 'העלאת המטה' – הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה'מטה' עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו; והשכר היה מידה כנגד מידה, שכהונתו עברה גם לזרעו אחריו.
(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 344)
זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (כה,יד)
במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)
כנגד מה שטענו השבטים שזמרי עשה כאן מעשה חסד (בעבורם), ופינחס עשה מעשה אכזריות, באה התורה ומייחסת כאן את פינחס לאהרון איש החסד. ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד, פעולה שהביאה להצלת העם.
באותה מידה בקצה ההפוך לגמרי, "במקום" זה, מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, שעליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכורותיהם". לומר לך, כי למרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), היינו מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר זו היתה פעולה אכזרית, שכן במקום להוכיח את בני שבטו על מעשיהם, הצטרף אליהם, וכך מנע מהם מלחזור בתשובה.
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 169)
לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)
גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית – "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדתנו, שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם הלמעלה מהטבע.
כלומר: מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין סומכים על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות: ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".
(שיחת ט"ו תמוז תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 70)
אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נה)
המשמעות של חלוקת הארץ, כפי שהיא בעבודת האדם לקונו, היא, שלכל יהודי ניתנה מצווה אחת השייכת לו במיוחד. וכמאמר רז"ל (שבת קיח) "אבוך במאי הווי זהיר טפי".
לכן נחלקה הארץ בגורל, שכן מבואר בחסידות כי האור הפרטי הזה, המאיר לנשמות פרטיות, הוא בבחינת "למעלה מטעם ודעת", "כך עלה במחשבה"; וגם הגורל הוא עניין על-שכלי, שלמעלה מטעם ודעת.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 346)
צו את בני-ישראל (כח,ב)
לפי שאמר משה יפקוד ה' איש על העדה... אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בניי, פקוד בניי עלי (ספרי)
משה ביקש "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". כלומר, שיכירו תמיד שיש רועה ומנהיג לעולם, וכל ענייני העולם מונהגים בהשגחה פרטית – "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". בהמשך לזה ציווה הקב"ה על הקרבת קרבן התמיד, המסמל את כללות הקרבנות, שכן עבודת הקרבנות מחזקת ומגבירה את התחושה שיש מנהיג לעולם.
(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 18)
ואמרת אלהם... ואמרת להם (כח,ב-ג)
"ואמרת אליהם" – קאי על בחינת המחשבה והדיבור שבקרבנות. מחשבה – עבודת התפילה (תפילה במקום קרבנות תקנום), שהיא עבודה שבלב; ודיבור – הדיבור בדיני והלכות הקרבן.
"ואמרת להם" – קאי על בחינת המעשה, הקרבת הקרבן בפועל.
(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)
* * *
"ואמרת אליהם" – הקרבת הבהמה הגשמית. "ואמרת להם" – הקרבת הבהמה שבליבו של אדם, הנפש הבהמית. "זה האישה אשר תקריבו לה'" – יש להקריב את האש הזרה של הנפש הבהמית ולהפכה לאהבת הבורא.
(אור התורה במדבר עמ' א'צח)
את קרבני לחמי (כח,ב)
מדוע נמשלו הקרבנות ללחם? כי האוכל ממשיך ומוריד את חיות הנפש לתוך הגוף, וכמו-כן עבודת הקרבנות ממשיכה שפע אלוקי לעולמות.
(לקוטי תורה במדבר עמ' מא)
אִשֶׁה ריח ניחח לה' (כח,ח)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"אִשֶׁה" – כאשר אדם עובד את ה' בחמימות ובהתלהבות, הרי זה "ריח ניחוח לה'".
(אור תורה במדבר עמ' נ)
ריח ניחוח לה' (כח,ח)
נחת-רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י)
מדוע נאמר עניין זה אצל קרבנות דווקא? והרי כל מצווה גורמת נחת רוח למעלה.
אלא: כל המצוות מביאות גילוי אור בנשמה, ואין גילוי זה נראה וניכר בעולם. יתרה עליהם מצוות הקרבנות, שגרמה לירידת אש מן השמים, גילוי שנראה במוחש בעולם, על המזבח. זהו "ונעשה רצוני" – הקרבנות מגלים את הרצון העליון בעולם העשייה הגשמי.
משום כך אי-אפשר להקריב קרבנות אלא בבית-המקדש, שכן גילוי נעלה זה היה אפשרי רק במקדש.
(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)
על עולת התמיד יעשה ונסכו (כח,טו)
אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת (רש"י)
קרבן חטאת מורה על עבודת התשובה, ואילו נסכי יין, המשמח אלוקים ואדם, רומז לשמחה. לכן אין נסכים לחטאת, שכן עבודת התשובה חייבת להיות מתוך מרירות, לא בשמחה (אמנם יש כאן שמחה, אבל זו שמחה פנימית, לא שמחה גלויה וניכרת).
(אור התורה במדבר עמ' א'קפז)
ביום השמיני עצרת תהיה לכם (כט,לה)
ואילו בשביעי של פסח כתיב (דברים טז) "עצרת לה' אלוקיך".
אומר כ"ק אדמו"ר הזקן:
כשיצאו בני-ישראל ממצרים, לפני קבלת התורה, לא היו מסוגלים לקלוט את הניסים הגדולים שנעשו להם (היינו הגילוי האלוקי שבניסים האלה); הגילוי לא האיר בהם אלא בבחינת 'קטנות'. לכן נאמר בשביעי של פסח "עצרת לה' אלוקיך". ואילו בחג הסוכות, שאז האיר הגילוי בנשמות-ישראל בבחינת גדלות, נאמר "עצרת תהיה לכם".
(לקוטי תורה ויקרא עמ' יג)
פר אחד איל אחד (כט,לו)
מדברי הרבי מהר"ש:
'שור' ו'עז' הם שני ציורים של הנפש הבהמית. שור – היינו שור תם ושור נגח. עז – היינו תוקף וחוצפה.
יש גם 'שור' ו'עז' בקדושה (הלעומת-זה של שור ועז שבנפש הבהמית), אך אינם 'סחורה מיוחלת'. זה אדם 'בעל ציפורניים', דוקרני.
ואילו 'פר' ו'איל' – אף שהם מאותו סוג בהמות של שור ועז – עומדים בדרגה נעלית יותר; מורגש בהם ה'אחד'.
זהו "פר אחד איל אחד".
(ספר השיחות ת"ש עמ' 53)
* * *
פר אחד איל אחד (כט,לו)
אלו כנגד ישראל... כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד (רש"י)
לכאורה היה לו לומר "קשה עלי פרידתנו", ומהו "פרידתכם"?
אלא הפירוד בין ישראל לקב"ה, 'פרידתנו', אינו נובע אלא מ'פרידתכם'. שכן פירוד לבבות בין איש לרעהו מפריד ח"ו אף בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמר "ברכנו אבינו (רק כאשר) כולנו כאחד".
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 433) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
