איסורי שבת הנרמזים בסיפור הגמרא אודות רבן גמליאל ורבי יהושע * היכן ישנן דקויות בשולחן אדמו"ר הזקן? * גברא או חפצא, דרבנן או דאורייתא * הגהת הרבי ודיוק בתניא – על חומרת קדושת שבת לגבי כל יהודי בשווה, והשוואה בין האמור בתניא לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן * ומתי הוא הזמן המתאים ללימוד הלכות שבת? * רשימה שנייה
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
הליכה מדוייקת...
במשנה (ראש השנה כה,א) מסופר: "שלח לו רבן גמליאל [לר' יהושע] גוזרני עליך שתבוא אלי במקלך ובמעותיך (ובתרמילך) ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך... ונטל מקלו ותרמילו והלך ליבנה כו'".
הרבי האריך בהסברה נפלאה של כל מהלך המאורעות ופרטיהם, ונציג כאן נקודה אחת (שיחות קודש תש"מ כרך א עמ' 718 בשולי הגיליון):
"הלך" – הוא רק איסור תחומים;
ב"מקלו" ניתוסף איסור הוצאה;
וב"תרמילו" – גם איסור מוקצה (ראה הון עשיר לראש השנה כאן).
בין ספר לאגרת
"הספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם... אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל, כי הרי אחר קריאתו את האגרת... אין צריך לו עוד כו'", כך מתבטא אדמו"ר הזקן בהוספות ל'תורה אור' (מגילת אסתר קיט,א) – אודות ההבדל בין מגילה, הנקראת 'איגרת', ביחס לתורה הנקראת 'ספר'.
ומציין הרבי (תורת מנחם כרך כח עמ' 156):
ומצד זה יש גם חילוקי דינים בן אגרת לספר בהלכות שבת לגבי מוקצה – ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן או"ח סימן שז סעיף כה ואילך. ושם נסמן.
דרבנן ושל תורה באין כאחד?
כשחל חיוב דאורייתא שוב אי אפשר שיחול גם החיוב דרבנן – כ"דוגמא לדבר" מציין הרבי (בהתוועדות שבת חול המועד סוכות תשי"ט, תורת מנחם כרך כד עמ' 113 ואילך):
נפסקה הלכה (שבת מה, ריש עמוד א (ובפירש"י) רמב"ם הלכות שבת פ"ה הי"ז, ועוד):
מניחין נר (מבעוד יום) על גבי דקל בשבת (וידלק שם בשבת משום שאין מקום לחשש דלכשיכבה יטלנו משם ונמצא משתמש במחובר, דכיון שהקצה לדבר האסור בין השמשות הוקצה לכל היום), ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב (דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן).
ויום טוב שחל בשבת – דינו כדין שבת שאין בו גזירה זו, דכיון שאסור בשבת להשתמש בנר משום מוקצה, אין גוזרין בו הגזירה דיום-טוב.
ובנידוננו, שבת ויום טוב באין בבת-אחת, ועל כרחך שגם בבת אחת (וכמו כן כאשר הדין דרבנן חל תחילה) לא חל הדין דרבנן במקום דין דאורייתא.
היכן ה'דקויות'?
בשיחת פורים תשל"א (שיחות קודש תשל"א כרך א עמ' 523) מזכיר הרבי:
בהלכות שבת ישנן "דקויות" בנוגע דיני מוקצה...
אמנם דברים אלו נאמרים באירוניה, להשקפתם של אלו שאינם מוכנים 'להשקיע' ולעסוק ב"דיני ברכות הנהנין"...
נוי סוכה – ומוקצה..
ב'ספר חסידים' של רבי יהודה החסיד סימן תר נאמר: "אמרו לאחד הנה רבים תולים נויי סוכה ואתה אינך תולה. אמר [- אותו אחד שלא תלה] מה מועיל, הילדים ינתקו הפירות והחוטין בשבת, מוטב שלא יחטאו על ידי".
כשההדיר הרב אברהם אהרן פרייס את הספר בפירושו 'משנת אברהם', תמה:
"וצריך עיון מה חילול שבת בזה הא אין כאן שום תולש מן דבר מחובר", והאריך הרב פרייס בביאורים שונים. אך הרבי באיגרתו מיום כ"ט תמוז תשט"ו (אגרות קודש כרך יא עמ' רצה) הסביר בפשטות:
החטא שבזה – יש לומר בפשיטות שהוא טלטול מוקצה ואכילתה וניתוק קשר...
[הרבי מציין: "שוב ראיתי בהגהות לפרי מגדים שם משנת חסידים שמציין למג"א סתרל"ח, ופרי מגדים שם. וראה גם כן שלחן ערוך רבנו הזקן שם סי"ח].
קדושה שווה גם באיסור גברא
בפרק מו בתניא מבאר אדמו"ר הזקן בהרחבה של ידי קיום המצוות מתאחדת נפשו האלוקית של היהודי בייחוד גמור באור אין סוף ברוך הוא ונכללת בו, ולמרות שאין נפשו של היהודי מרגישה את הקדושה השורה בה בשעת קיום המצווה מפני מסך החומר הגופני המחשיך, אף על פי כן אין החומר מונע את ההתאחדות עצמה בקב"ה (אבל הצדיקים גם מרגישים קדושה זו).
לאחר אריכות הביאור בעניין מוסיף אדמו"ר הזקן בסיום הפרק:
"ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו" - עד כאן לשון קדשו.
כאשר עבר הרבי על עלי ההגהה של 'שיעורים בספר התניא' מאת הרה"ח ר' יוסף הלוי ווינבערג ע"ה על מנת למוסרם בשיעור רדיו, כתב הרבי על קטע זה (בין השאר):
יש להמתיק הדיוק דמביא ראי[ה] מאיסור שויו"ט [שבת ויום טוב] דוקא – דמלאכה בשבת "אין גופה עבירה אלא הוא (האדם) עבר עבירה" (ירושלמי שבת פ[רק] יג, [הלכה] ג) ובפרט לביאור כמה אחרונים (בירושלמי שבת הנ"ל [הנזכר] לעיל]) שזהו איסור גברא (ולא חפצא) ובכ"ז [ובכל זאת] גם בזה אין חילוק בין גברא לגברא.
ועל דרך זה בההמשך ממוקצה איסור דרבנן – ג"ז [גם זה] לדעת כמה, הוא איסור גברא.
[סיום הערת הרבי לגבי מוקצה הושמט ב'שיעורים בספר התניא' פרק מו הערה 18, כיון שהרבי העביר עליו קולמוס למחיקה, וכאן נעתק מצילום כתב יד קודש של הרבי, שנדפס בקובץ "היובל" – חמישים שנה לשידורי הועד להפצת חסידות (ט"ו שבט תש"ע), ומשם ב'תשורה' פעווזנער, י"א תמוז תשע, עמ' 51. ולהעיר לעניין זה משיחת שבת פרשת ראה תשמ"ב, ושבת שובה תשמ"ה].
לשיטתיה של אדמו"ר הזקן
בהתוועדות ח"י אלול תשכ"ב אמר הרבי הדרן על מסכת ביצה, ובתוך הדברים נגע בשיטתו של אדמו"ר הזקן בעניין גדר איסור מוקצה. להלן קטעים מדברי הרבי בהתוועדות (תורת מנחם כרך לד עמ' 253-254 – בלתי מוגה):
גם בנוגע לאיסור מוקצה – שמצינו חילוקי דעות אם הוא איסור שיש לו עיקר ומקום מדאורייתא או שכל עיקרו הוא איסור דרבנן – מביא רבינו הזקן בשולחן ערוך (ריש סימן שח) את לשון הרמב"ם (הלכות שבת פרק כד הלכה יב): "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת", דהיינו שכל עיקר עניין מוקצה אינו אלא מדרבנן.
הרבי ממשיך ב"הדרן" ומצביע על הקבלה מעניינת בין הדיוק האמור בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן לבין דברי אדמו"ר הזקן בספר התניא:
וכן מוכח מלשון רבינו הזקן בתניא (סוף פרק מו): ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש, לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו, וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק – שתחילה מביא "איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח", שהם מדאורייתא, ואחר כך מוסיף שכן הוא גם ב"משהו חמץ או טלטול מוקצה", שהם מדרבנן.
אגב, על השוואה מעניינת זו חוזר הרבי (בתוספת ביאור כוונת אדמו"ר הזקן בתניא) גם בהערתו שנדפסה ב'שיעורים בספר התניא' שם, שעל המלים "וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה" – כתב הרבי בהערתו:
משווה שניהם – לשיטתו בשולחן ערוך שלו דשניהם הם איסור חכמים (ולא מן התורה): ריש סימן שח, ריש סימן תמז, ומביא – שגם רבנן אסרו בשווה לעה"א [לעם הארץ] וצדיק.
בהמשך השיחה מוסיף הרבי ומציין שדיוק זה בדברי אדמו"ר הזקן בתניא מופיע כבר בהגהה על ספר התניא:
וכפי שנמצא רשום בהגהה על גיליון ספר תניא ישן: "מכאן משמע דסבירא-ליה דמשהו חמץ מדרבנן, מדמדמי לה לטלטול מוקצה, וכן כתב [אדמו"ר הזקן] בשולחן ערוך ראש סימן תמ"ז החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו".
עד כאן מהשיחה. והעירו המו"ל בתורת מנחם שם, שהגהה זו לתניא נדפסה לאחר מכן בספר "לקוטי הגהות לספר התניא" (קה"ת, תשל"ד) עמ' מה. עיין שם.
"תן לחכם"
האזכור היחיד הנוסף בתניא ל'מוקצה' (על פי 'מפתח ענינים' לתניא בעריכת הרבי ערך 'מוקצה') מצוי בסיומה של אגרת הקודש סימן כג (קלז, א), שם כותב אדמו"ר הזקן:
ובשבת קודש בעלות המנחה יעסקו בהל[כות] שבת, כי הלכתא רבתא לשבתא, ובקל יכול האדם ליכשל בה, חס ושלום, אפילו באסור כרת וסקילה, מחסרון ידיעה, ושגגת תלמוד עולה זדון חס ושלום, ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים שרבו כמו רבו למעלה ובפרט באיסורי מוקצה דשכיחי טובא, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'.
בהתוועדות יום שמחת תורה תשמ"ז (התוועדויות תשמ"ז, כרך א עמ' 387) התייחס הרבי לקטע זה המצוטט מהתניא ואמר (בלתי מוגה):
בהזדמנות זו יש לעורר על קלאץ קשיא שאלה פשוטה שכרגיל בכגון דא לא שמים לב לכך:
מכיון שלימוד זה הוא לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, כדי שלא ליכשל חס ושלום באיסור שבת – מדוע קבע רבינו הזקן את זמן הלימוד ל"שבת קודש בעלות המנחה", לאחרי תפילת מנחה, כשנמצאים (לא בבית, ולא ברשות הרבים אלא) בבית הכנסת, ועד שיסיימו את לימוד השיעור (ובפרט כשילמדו באופן של שקלא וטריא כו'), יגיע כבר זמן תפילת ערבית והבדלה, כך שלימוד זה אינו נוגע למעשה בפועל בשבת זו?!
ואם לצורך שבת הבאה – עדיף לקבוע את זמן הלימוד בסמיכות לזמן שבו יהיה הלימוד נוגע למעשה בפועל, בערב שבת, או בשבת עצמה – בתחילתה, ולא "בעלות המנחה", שאז יעברו כל ששת ימי השבוע עד שלימוד זה יהיה נוגע למעשה בפועל!..
הרבי לא השלים את הביאור לקושיא זו, אלא סיים בלשון הפסוק במשלי (ט, ט): ו"תן לחכם ויחכם עוד"!... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
