יוסף שלום כבר היה אב לארבעה ילדים בשעה שקיבל את צו הגיוס לצבא הטורקי. זה היה בשנת תרע"א. שלום, תושב ירושלים, הוכשר זה עתה בסלוניקי שביוון לשמש מנקר בשר, והחל למלא את המשימה האחראית. צו הגיוס שיבש הכול.
הוא וגיסו, רפאל מימרן, גויסו לחיל הפרשים הטורקי. הם עברו קורס רכיבה ולחימה, ובתום תקופת ההכשרה הוצבו באותה יחידה.
הקרבות היו מרים, והם התקיימו בתנאי מזג אוויר קשים. הלוחמים לא צוידו כהלכה, ורבים מהם חלו. גם המזון ניתן במשורה. החולים לא זכו לטיפול רפואי הולם. רבים מהם סיימו את חייהם. מי שהבריאו נשלחו בחזרה לחזית.
יוסף ורפאל הבינו שאם חפצי חיים הם, עליהם להימלט. השניים קיבלו אישור ממפקדם להתפלל מדי בוקר, והחליטו לנצל את ההיתר לבריחה נועזת.
ההזדמנות נקרתה לפניהם בבוקר אחד מחגי ישראל. השניים עדכנו את מפקדם שהפעם תפילתם תהיה ארוכה יותר, בגלל החג. כשהבחינו שדעתו של המפקד זחוחה במעט והשגחתו רופפת – פתחו במנוסה.
הם רצו בלי הפסקה, בנשימות טרופות ובלבבות הולמים. כשהתרחקו כברת דרך גדולה, הרשו לעצמם לעבור להליכה איטית. שמחה גדולה מילאה את ליבם. ניצלנו, חשבו.
לפתע שמעו רחש מאחוריהם. בטרם הספיקו להסתובב נשמעה צעקה: "עצרו!". השניים קפאו על מקומם. חיוורון עלה על פניהם כשהבחינו בחייל טורקי מפנה לעברם את נשקו.
"עריקים!", ברקו עיניו של החייל. רוחם של השניים נפלה. הם ידעו שאם יוסגרו צפוי להם גזר דין מוות. הבורחים ניסו לשחד את החייל – לשווא. מפקדי הצבא הבטיחו סכום כסף גבוה על לכידת עריקים. נוסף על כך, שחרורם עלול היה לעלות לו-עצמו בחייו.
החייל הוביל את השניים בחזרה אל הבסיס. הגיסים התלחשו ביניהם בלדינו וטיכסו עצה כיצד לגבור על השומר. כשחלפו ליד נהר גועש ביקשו מהחייל להתיר להם להתפנות. החייל ניאות, וברגע של היסח דעת התנפלו עליו השניים והשליכו אותו למימי הנהר. בתוך שניות נעלם החייל במים השוצפים.
אלא שגם השחרור הזה היה זמני. בחלוף זמן מצא אותם קצין טורקי, וכשהבחין בשני חיילים משוטטים – החליט לצרף אותם ליחידתו. שוב מצאו עצמם השניים לוחמים בקרבות העזים, שהסתיימו על-פי-רוב בכישלונות הצבא הטורקי. בניסים הצליחו לחמוק ממלאך המוות.
בלילות הקרים נהגו להצית מדורות קטנות כדי שלא לקפוא מקור. פעם אחת מצאו ארגז ובו פיסות נייר. במשך שבועות השתמשו בניירות האלה כדי להצית מדורות. רק לאחר שהגיעו לעיר גדולה התברר להם שהניירות שמצאו הם שטרות יקרי ערך. לו היו שומרים אותם, היו עתה עשירים.
שלוש שנים מפרכות עברו על שני הגיסים. באחד הקרבות נפצע יוסף ברגלו. הפצע לא העלה ארוכה והסב לו סבל רב. "אינני יכול עוד", חשב בליבו. "אחרי שלוש שנים הגיעה העת לברוח מכאן ולשוב הביתה". הוא זכר היטב את שני הניסיונות הכושלים, אך חש שלא נותרה לו ברירה.
שני הגיסים תכננו היטב את מסלול הבריחה החדש. יעדם היה העיר מונסטיר שביוגוסלביה, שבה התגוררה רחל, אחותו של יוסף. בלילה חשוך אחד חמקו השניים מן המחנה וצעדו חרש בנתיב ההימלטות המתוכנן. הם גמאו כמה קילומטרים, ולפתע, מתוך החושך, צצה פלוגת לוחמים סרבים – אויביהם. אלה הביטו בעיניים מזרות אימה בשני החיילים הטורקים, והעמידו אותם לפני כיתת יורים.
"כרעו על ברכיכם", הורה הקצין הסרבי. "מה בקשתכם האחרונה?".
בלי שום תיאום ביניהם קראו יוסף ורפאל בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד!".
הקצין הסרבי קפא על מקומו. רגעים מספר ניצב מסומר על עומדו, ואז התעשת וציווה על חייליו להתרחק מן המקום.
"אני יהודי!", אמר לשניים בקול חנוק מדמעות, ותמך בהם כשהזדקפו ברגליים רועדות. השניים היו אחוזי הלם ולא האמינו לנס שאירע להם זה עתה. "כיצד נוכל להודות לך?", מלמלו.
הקצין ביטל את הדברים. הוא הדריך את השניים כיצד לחמוק מהכוחות הסרביים ששרצו באזור, והִפנה אותם לאזור שבו התגוררה אוכלוסייה טורקית. בדרך למונסטיר פגשו השניים חקלאי שהכיר את רחל, אחותו של יוסף, וזה הדריכם כיצד להגיע לגטו היהודי. "יד ההשגחה העליונה מובילה אותנו", אמרו השניים זה לזה.
עוד הם מדברים והנה ילד יהודי לידם. "האם אתה מכיר את רחל בת שרה?", שאלו אותו.
"זו אימי!", ענה הילד.
"אני דודך", אמר לו יוסף, "לווה אותי לביתך".
פסעו שני הגיסים לעבר ביתה של רחל, וזו הבחינה מבעד לחלון ביהודי צולע, לבוש בגדים מרופטים, צועד לצד בנה. "יוסף! מה אירע לך?", צעקה בהתרגשות, ונפלה מתעלפת.
כעבור זמן שבו יוסף ורפאל לירושלים, שלמים בגופם ואסירי תודה לבורא על חסדיו.
(תודה למשה שרביט, נכדו של גיבור המעשה, מחבר הספר 'שרביט הקסם') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
