מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1086- כל המדורים ברצף
	עמל תורה – מעבר לגבולות השכל והרצון
	הגאולה כבר תלויה באוויר
	אעלה את ירושלים
	פרשת בחוקותי
	"בעשרה מאמרות . . עשרה ניסים"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1086, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ו באייר ה'תשע"ה (15.05.2015)

  דבר מלכות

עמל תורה – מעבר לגבולות השכל והרצון

מהיכן המשמעות ב"בחוקותי" לעניין העמל בתורה? * ועוד: התורה נעלית בעצם מעבודת הבירורים ומה שייך אצלה 'עמל'? * אין לתלמידים יושבי אוהל עסק עם העולם כלל, וכל עמלם הוא בהפצת התורה, לימוד בחיות והעיקר – בעיון התורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק "אם בחוקותי תלכו"¹, איתא בתרגום ועוד מפרשים² ש"בחוקותי" הם המצוות.

ואף-על-פי שבמצוות יש ג' סוגים, משפטים עדות וחוקים³, מכל מקום, נאמר כאן "בחוקותי", אף שהכוונה אינה רק לסוג המצוות ד"חוקים", אלא לכללות המצוות – כיוון שמצינו שגם כללות המצוות נקראים בשם חוקים, כמו שכתוב⁴ "ויצוונו גו' את כל החוקים האלה (כללות המצוות) ליראה את ה'".

והטעם שכל המצוות נקראים בשם חוקים – כי, כל המצוות, גם אלו שהשכל מחייבם, כמאמר רז"ל⁵ "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול כו'", צריכים לקיימם מתוך קבלת עול, כמו חוקים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"⁶.

וכמאמר רז"ל⁷ הידוע "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" – "גזר" דייקא, גזירה גזרתי.

ב. אמנם, בפירוש רש"י (מתורת כהנים) איתא: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

ולכאורה⁸: מנא ליה שקאי על העמל בתורה – הרי הראייה מזה ש"קיום המצוות אמור" היא רק ש"בחוקותי תלכו" לא קאי על קיום המצוות, אלא על לימוד התורה, אבל מנא ליה שהפירוש הוא "שתהיו עמלים בתורה"?

והביאור בזה:

הלשון הרגיל הוא – תורה, וכיוון שכאן נקראת התורה בלשון "חוקה", "בחוקותי" – הרי זה רומז על עניין העמל שבתורה.

"חוקה" – הוא עניין שאין לו מקום בשכל, והיינו, שלא זו בלבד שמצד השכל אין טעם לדבר, אלא יתירה מזה, שמצד השכל יש קושיא על הדבר, כלשון חז"ל⁹ ש"אומות העולם מונין את ישראל כו'", כיוון שזהו היפך השכל.

וכאשר אדם צריך להניח את שכלו ולעשות היפך השכל – הרי זה עניין של עמל, כי, מעלת האדם היא היותו שכלי, וכאשר מבטל את השכל, הרי הוא מבטל ענינו העיקרי, ולכן הרי זה עמל גדול.

וזהו "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" – שלימוד התורה צריך להיות באופן שיניח את שכלו ויעסוק בתורה גם כאשר אין לו טעם שכלי ועריבות ("געשמאַק") בלימוד.

ג. והנה, דובר כמה פעמים בעניין התוארים שבתורה, שהתואר צריך להיות מתאים לא רק בעניין אחד, אלא גם בכל הפרטים. ועל דרך זה בעניין "עמלים בתורה", שמלבד העמל שיש בכך שמניח את שכלו, צריך להיות בתורה גם עמל כפשוטו.

ולכאורה: עניין העמל שייך רק בעניינים הקשורים עם גשמיות העולם, דכיוון שמתעסק עם החומר או הגשם לבררו ולזככו עד שהגשמי עצמו יתחיל להכריז אלקות, על דרך מה שכתוב¹⁰ "ויקרא גו' א-ל עולם", לא רק "א-ל העולם", אלא "א-ל עולם", שהעולם עצמו הוא אלקות¹¹ – הנה על זה יש צורך ב"עמל";

מה שאין כן בתורה, כיוון שהיא בבחינת "לחם מן השמים"¹², אור עליון שלמעלה מהעולם – הרי לכאורה לא שייך בה עמל.

וכמבואר בלקוטי תורה¹³ בפירוש הפסוק¹⁴ "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – שהדיוק בזה הוא שבישראל דווקא אין עניין של עמל, אבל ביעקב יש עניין של עמל – ש"יעקב" היינו "יו"ד עקב"¹⁵, שזהו כפי שהנשמה מתלבשת בעניינים גשמיים, ובכללות הוא עניין העבודה דששת ימי החול, מה שאין כן "ישראל", "לי ראש"¹⁶, הוא עניין העבודה בשבת שלמעלה מבירורים, ובזה לא שייך עניין העמל.

ומזה מובן, שעניין העמל שייך דווקא בעניינים השייכים לעולמות, כמו קיום המצוות שהתלבשו בדברים גשמיים, ועל דרך זה גם בתפלה, שהיא בבחינת "סולם" שמלמטה למעלה¹⁷, ונקראת בשם "חיי שעה"¹⁸, כיוון שהוא עניין שבא על-ידי הנבראים; אבל עניין העמל אינו שייך בתורה שבאה מלמעלה¹⁷, ומבחינה שלמעלה מהעולמות.

ד. על הפסוק¹⁹ "כי אדם לעמל יולד" – איתא בגמרא²⁰: "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר²¹ כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר²² לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא".

ועל-פי הידוע שגם סלקא-דעתך בתורה הוא עניין של תורה²³, מובן, שצריך להיות גם עניין "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", אבל, מהו העיקר – תכלית בריאת האדם, ותכלית הבריאה בכללותה (שהרי האדם הוא בחיר הנבראים) – הרי זה "עמל תורה".

והנה, ג' העניינים מלאכה שיחה ותורה – שבכולם צריך להיות עניין העמל – הם: מעשה המצוות, דיבור התפלה (כמאמר רז"ל²⁴ על הפסוק²⁵ "ויצא יצחק לשוח", "אין שיחה אלא תפלה"), ומחשבת התורה.

ובכן:

בנוגע למעשה המצוות, מובן ששייך עניין העמל – כיוון שזהו עניין הקשור עם גשמיות, כנ"ל.

וכמו כן בנוגע לדיבור התפלה שייך עניין העמל – שהרי מצינו בראשונים²⁶ שדיבור נקרא בשם "מעשה זוטא", וכדאיתא בגמרא²⁷ ש"עקימת שפתיו הוי מעשה", וכיוון שזהו עניין של מעשה, לכן שייך בו עניין העמל.

מה שאין כן תורה שעניינה הבנה והשגה, הרי זה עניין שאינו שייך לגשמיות.

ואף-על-פי שעניין ההבנה וההשגה הוא בכלי השכל, ועל-ידם גם בכלי המוח הגשמי, ועד שמצינו בספרי הרפואה ומובא בחסידות²⁸ שעל-ידי השגת השכל נעשה שינוי במוח הגשמי – הרי עצם עניין השכל ישנו גם ללא המוח הגשמי, וכמו בהנשמה למעלה, שיש אצלה עניין ההשגה ללא קשר עם עניינים גשמיים. והיינו, שאין זה כמו דיבור ומעשה שאינם שייכים אצל הנשמה למעלה, וכל עניינם הוא רק בשייכות לגשמיות, מה שאין כן עניין השכל שישנו ללא המוח הגשמי, ואדרבה, השכל כפי שהוא ללא מוח גשמי הוא נעלה יותר מכפי שהוא בהתלבשותו במוח, ונמצא, שעצם עניין התורה אינו קשור עם גשמיות.

ואם כן, כיצד שייך בתורה עניין העמל?

בנוגע לנגלה דתורה, יש לבאר, שזהו לפי שעניינה הוא לירד למטה בשביל עניין הבירורים בעולם שנעשים על-ידי התורה.

אבל האמת היא, שעניין "עמלים בתורה" הוא לא רק בגליא דתורה, אלא גם בפנימיות התורה. דהנה, גליא דתורה נקראת "גופי תורה", ופנימיות התורה נקראת "נשמתא דאורייתא"²⁹, והיינו שגליא דתורה הוא בדוגמת הגוף שהוא טפל וחיצוניות לגבי הנשמה. והרי לא יתכן שכל תכלית בריאת האדם תהיה כדי להתייגע כל ימיו בעניין טפל וחיצוני. ועל כורחך צריך לומר ש"עמל תורה" ישנו גם ובעיקר בסתים דאורייתא.

ה. והנה, על-פי המדובר כמה פעמים³⁰ שהתורה ניתנה בדרך כלל ובדרך פרט, הרי כל ג' העניינים, עמל מלאכה עמל שיחה ועמל תורה, ישנם גם בתורה גופא (כדלקמן ס"ו).

וכשם שבכללות ג' העניינים, הרי אף שגם עמל מלאכה ועמל שיחה הם עניינים בקדושה, מכל מקום, עיקר המעלה היא בעמל תורה דווקא – כן הוא גם בג' העניינים כפי שהם בתורה גופא, מלאכה שבתורה, שיחה שבתורה ותורה שבתורה, שעיקר העמל צריך להיות בתורה שבתורה.

ובעניין זה חלוקים בעלי-עסק ויושבי-אוהל ובני-הישיבות ביחוד, שאף שאצל כולם צריכים להיות כל ג' העניינים (כיוון שגם קא-סלקא-דעתך בתורה הוא עניין של תורה, כנ"ל), מכל מקום, יש חילוק ביניהם הן בנוגע לעניין העיקרי (עמל תורה) והן בנוגע לקא-סלקא-דעתך (עמל מלאכה ועמל שיחה):

בעלי-עסק – עיקר עבודתם במשך רוב היום היא בעמל מלאכה ועמל שיחה. הן אמת שמסקנת הגמרא היא שהתכלית היא עמל תורה, ולכן גם אצלם צריך להיות "עמל תורה" בזמנים הקבועים ללימוד התורה, החל מ"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"³¹, ויש לכל אחד להוסיף ולהרבות בזה כפי יכולתו, אבל אף-על-פי-כן, עניין עמל תורה הוא אצלם במיעוט זמן, ואילו במשך רוב היום עליהם לעסוק בעמל מלאכה ועמל שיחה, שהוא עניין הבירורים שבעולם.

ואילו תלמידי הישיבות – הרי נוסף לכך שעיקר כל עניינם במשך כל היום צריך להיות ב"עמל תורה", נגלה דתורה ופנימיות התורה, הנה גם העסק בעמל מלאכה ועמל שיחה (שצריך להיות אצלם מצד הקא-סלקא-דעתך שבגמרא) הוא באופן אחר אצלם – שאין זה בעניין הבירורים שבעולם, שהרי העולם אינו בד' אמות שלהם, תלמידי התמימים אין להם עסק עם העולם, ועניין עמל מלאכה ועמל שיחה אצלם הוא מלאכה ושיחה שבתורה.

ו. ביאור ג' העניינים, מלאכה שיחה ותורה – בתורה גופא:

מלאכה שבתורה – הוא עניין היגיעה בהפצת התורה בכל מקום. כלומר: אין הכוונה להכין את המקום שיוכלו להפיץ שם תורה, שהרי זה שייך לעניין הבירורים, ולא זו היא עבודתם של התלמידים בהווה, אלא הכוונה היא להפצת התורה. והיינו, שאין לו עסק עם העולם, אלא עם התורה, להפיץ אותה (ולדוגמא – עניין חזרת דא"ח בבתי כנסיות³²).

שיחה שבתורה – הוא עניין הלימוד בדיבור ובקול, ולא רק בעיון המחשבה, וכמאמר רז"ל³³ על הפסוק³⁴ "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה", שאז היא "תורת חיים", "ואם ערוכה ברמ"ח אברים משתמרת", ובפשטות – ללמוד בקול ומתוך חיות ("מיט אַ קאָך").

ותורה שבתורה – הוא עניין העיון בתורה.

וכאמור, שאף שבכל ג' העניינים צריך להיות עמל, מכל מקום, העיקר הוא עמל תורה, היינו, להתייגע במוחו בעיון הבנת והשגת התורה.

ז. וכמוזכר לעיל, שהעניין ד"תהיו עמלים בתורה" לומד רש"י ממה שנאמר "בחוקותי", היינו, לא הלשון הרגיל, תורה, אלא לשון חוקה, שמזה מוכח שהכוונה היא לעניין העמל, כיוון שעושה זאת נגד השכל שהוא עיקר האדם.

והיינו, שאין להמתין עד שיהיה לו חשק וגעשמאַק בלימוד התורה, אלא צריך ללמוד מתוך חיות וללא הגבלות גם כאשר אין לו חשק וגעשמאַק – שזהו עניין העמל בתורה.

ח. ויש עוד עניין בפירוש "בחוקותי", מלשון חוקה – כמבואר בלקוטי תורה³⁵ שהוא עניין אותיות החקיקה.

אותיות – הם גבול, כידוע³⁶ שאותיות הם הכלים, שהוא עניין הגבול. אמנם, גבול זה הוא באופן של התאחדות, שזהו החילוק שבין אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה, שאותיות הכתיבה הם דבר נוסף על הקלף, ואילו אותיות החקיקה הם בהתאחדות עם האבן.

והיינו, שאף-על-פי שזהו עניין של מדידה והגבלה, מכל מקום, לאמתו של דבר אין זו הגבלה, כיוון שזוהי מדידה עצמית של התורה, שאין זו הגבלה, כידוע³⁷.

ובנוגע לפועל:

מדברים רבות אודות עניין "ופרצת" בתורה³⁸, אבל, לא צריכים לצאת מה"סדר"; יש צורך בשמירת בריאות הגוף, ושמירת זמני הסדרים, שכן, הגבלה זו אינה עניין של הגבלה, ואדרבה, זוהי המדידה עצמית דתורה, שזהו אמיתית עניין הבלי גבול.

* * *

ט. [. .] וכן הוא גם בעניין "אם בחוקותי תלכו וגו'":

התורה אומרת אמנם "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"³⁹, ויש בזה מעלות נפלאות, אבל אף-על-פי-כן, עדיין אין זה אמיתית השכר של לימוד התורה, ולא בשביל זה צריך להיות לימוד התורה;

אמיתית השכר עבור לימוד התורה הוא – עצם עניין ה"עמלים בתורה".

(מהתוועדות ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשי"ט, תורת מנחם כרך כה עמ' 292-297, 299 – בלתי מוגה)

_______________________________

1)     ריש פרשתנו.

2)     ספורנו עה"פ. ועוד.

3)     ראה גם ד"ה אם בחוקותי דש"פ בחוקותי ה'ש"ת פ"ד (סה"מ ה'ש"ת ס"ע 90 ואילך). ועוד.

4)     ואתחנן ו, כד.

5)     עירובין ק, סע"ב.

6)     במדב"ר ר"פ חוקת. ועוד.

7)     תו"כ ופרש"י קדושים כ, כו.

8)     ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 313 ואילך.

9)     פרש"י ר"פ חוקת.

10)   וירא כא, לג.

11)   ראה לקו"ת תבוא מב, ד. מג, ג. ובכ"מ.

12)   בשלח טז, ד.

13)   בלק עא, ד ואילך.

14)   בלק כג, כא.

15)   ע"ח ש"ג פ"ב. פרדס שכ"ג בערכו. וראה תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.

16)   פע"ח שכ"ט פ"א. שעה"פ וישלח לב, כט. סה"ל ויחי מז, כח. מח, ב. ועוד. הנסמן בתו"מ סה"מ תשרי ע' לד.

17)   ראה תניא אגה"ת רפ"י. ובכ"מ.

18)   שבת יו"ד, א.

19)   איוב ה, ז.

20)   סנהדרין צט, רע"ב.

21)   משלי טז, כו.

22)   יהושע א, ח.

23)   ראה לקו"ש חט"ו ע' 94 ובהערה 11.

24)   ברכות כו, ב. ע"ז ז, ב (וראה בתוד"ה ואין שם).

25)   חיי שרה כד, סג ובפרש"י.

26)   ראה חידושי הרשב"א שבועות כא, א (בשם הר"י מיגש). הובא באג"ק ח"י ס"ע שמ. חט"ז ס"ע קיח. ועוד.

27)   סנהדרין סה, א.

28)   ראה סה"מ קונטרסים ח"א צז, א. תרצ"ז ע' 254. תש"ד ע' 243. תש"י ע' 33.

29)   זח"ג קנב, א.

30)   ראה גם לעיל [תו"מ שם] ע' 279. וש"נ.

31)   מנחות צט, ב.

32)   כ"ה בזכרון אחדים (המו"ל).

33)   עירובין נד, רע"א.

34)   משלי ד, כב.

35)   ריש פרשתנו, ור"פ חוקת.

36)   ראה לקו"ת פרשתנו מו, ד. ובכ"מ.

37)   ראה סה"מ תרנ"ז ע' קנו ואילך. וש"נ.

38)   ראה משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר שנה זו (לעיל [תו"מ שם] ע' 266 ואילך). וש"נ.

39)   שם, יג.

 משיח וגאולה בפרשה

הגאולה כבר תלויה באוויר

אפשר לפעול זאת על-ידי 'אנחה פנימית'

סיום הספר וההכרזה "חזק חזק ונתחזק" – יוסיף חיזוק לכל אחד ואחד להתחיל באופן חדש לגמרי – באופן ד"בחוקותי תלכו" – שיעורים חדשים בתורה (נוסף לחיזוק השיעורים הקיימים והקבועים עד עתה), כולל – שיעורים ברבים, בנגלה דתורה ובפנימיות התורה, כולל – חיזוק בקיום מנהג-ישראל ללמוד פרקי-אבות בשבתות אלו...

ועוד ועיקר – שכבר ישלימו את הפעולות האחרונות, השיריים דמעשינו ועבודתינו בצחצוח הכפתורים, לאחרי הריבוי הכי גדול שהיה עד עתה, וכנ"ל הפסק-דין שכבר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, "תלוי" גם מלשון שישנו כבר מן המוכן ו"תלוי" כבר באוויר שטח זה, וצריך רק להורידו בפועל – שזה יכול כל אחד ואחד לעשות ברגע קטן ובאיזה מקום ומעמד ומצב שיהיה – גם בשעת ההתוועדות עתה – על-ידי זה שיתבונן לרגע באופן שזה יעורר אצלו אנחה פנימית, שעל זה ישנו הפסק-דין ועדות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וכמה גדולי-ישראל, הרגצ'ובי וכו') – שאנחה יהודית היא תשובה שלימה, והבטיחה תורה: א) ישראל עושין תשובה – ב) ומיד הן נגאלין.

וזה מביא את התשובה – וכנ"ל אין הדבר תלוי אלא בתשובה – של הקב"ה כביכול, שגלו לאדום שכינה עמהם, כפסק-דין הרשב"י – ושב ה' אלקיך את שבותך, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל, והולכים כולם יחד לארץ-הקודש, בירושלים עיר-הקודש, בבית-המקדש השלישי, תיכף ומיד ממש.

(משיחת שבת פרשת בחוקותי, כ"ב באייר ה'תשמ"ט – התוועדויות ה'תשמ"ט, כרך ג, עמ' 192)

שירצו באמת לצאת מן הגלות

גם כאשר יודעים שהקב"ה נמצא בגלות יחד עם בני-ישראל, יכולים לחשוב שכאשר מגיע הזמן לצאת מהגלות, יוצא הקב"ה מהגלות לפני בני-ישראל, על כל פנים – רגע אחד לפניהם, הנה על זה אומר רשב"י לכל אחד ואחד מישראל: הנך יכול להיות רגוע! בכל רגע ורגע שנמצא אתה בגלות, יהיה הקב"ה יחד עמך, ולא יצא מהגלות אפילו רגע אחד לפניך! ורק כאשר כל בני-ישראל יוצאים מהגלות – אזי יוצא הקב"ה ביחד עמהם!

ומכיוון שכן, בודאי רוצה הקב"ה ומשתדל שהגאולה תבוא במהירות הכי אפשרית, אלא שלזה דרושה בקשתם ודרישתם של ישראל, שירגישו את צער וקושי הגלות, ויצעקו "עד מתי"!... מתי תבוא כבר הגאולה של כל עם-ישראל!

(משיחת ל"ג בעומר תשד"מ, התוועדויות תשד"מ כרך ג עמ' 1766)

יוצאים מהגלות מתוך ריקוד גדול

ועוד והוא העיקר – שתכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין", זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו, ועוד לפני-זה – לא זו בלבד ש"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", וצריכים להראות עליו באצבע כו', אלא יתירה מזה – כפי שפוסק בעצמו ... ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהן", ועל-אחת-כמה-וכמה ש"כשהן עתידין להגאל שכינה עמהן", וכיוון שכן, יוצאים מהגלות מתוך ריקוד גדול, ביחד עם עצמות ומהות, ביחד עם כל הספירות (וכל פרטי העניינים דספירת-העומר), ומתכוננים לשמחה הכי גדולה - שמחת חתן וכלה, שלימות הנישואין דהקב"ה (חתן) וכנסת-ישראל (כלה) בחג-השבועות, "זמן מתן תורתנו".

(משיחת ל"ג בעומר תשמ"ט, התוועדויות ה'תשמ"ט כרך ג, עמ' 180)

 ניצוצי רבי

אעלה את ירושלים

על רצינות המצב בירושלים ובעיר העתיקה – בדיווח משנת תש"ח * בקשת הרבי מסגן ראש העירייה להשכין שלום בעיר * הפתעתו הגדולה של איש הסוכנות, ומדוע לא הוציא הפרופסור את מפת ירושלים מכיסו? * כיצד הניח הרבי את דעתו של השגריר, והאם ניתן למתגורר בעיר לעבור אל מחוץ ירושלים? * מתוך הספר 'עיר הקודש והמקדש' במשנתו של הרבי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

המצב בירושלים – רציני ביותר

בשנת תש"ח, שיגרו רבני חב"ד בירושלים מברק בהול לכבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. את המברק תירגם הרבי נשיא-דורנו ללשון-הקודש בכתב יד ברור ומסודר, והגישו לרבי הריי"צ (העתקו מצורף כאן):

המצב בירושלים ובפרט בעיר הישנה רציני ביותר עוררו רחמים ממקור הרחמים והחסדים העליונים בעד יהודי א"י ובפרט אלו שבירושלים.

בני ישראל אורי בן מושקא ליבא נתפס התפללו לשחרורו ובריאות הטובה

כולל חב"ד הרבנים אליעזרוב אורנשטיין.

להשכין שלום בירושלים

ביומן שנת הקהל תשמ"א עמ' 62 מסופר:

"לסגן ראש עירית ירושלים אמר [הרבי], בין השאר, שיפעל להשכנת שלום בעיר".

הפעם מדובר, בין תושביה היהודים של העיר.

על חומותיך ירושלים

בחודש כסלו תשמ"ב ביקר אצל הרבי הגאון רבי בצלאל ז'ולטי (ראה 'כפר חב"ד' גליון 34 עמ' 17). על הדברים ששמע הרב ז'ולטי מפי הרבי באותה 'יחידות' – מספר הגאון החסיד רבי חנני' יוסף אייזנבך שליט"א ('כפר חב"ד' גליון 45 עמ' 24):

"הגאון שמע מפי כ"ק הרבי דברים קשים בנושא זה... שהשתמע מהם חרדה עמוקה לגורלה של ירושלים, שלימותה וקדושתה. באותה יחידות, אגב, קיבל הרב ז'ולטי עידוד ושבח למתכונת המיוחדת שהעניק לישיבתו 'יד אהרן' בירושלים, שבה מתבררת כל סוגיא הנלמדת עד להלכה למעשה".

בקי בשבילי ירושלים!

מר אליעזר שפר – איש הסוכנות היהודית – ביקר אצל הרבי בשנות תש"י. היה  זה בתקופה בה געשה הארץ סביב חילולי-השבת בירושלים. הפגנות השבת המפורסמות היו אז בשיאן. טבעי היה, אפוא, שהנושא יעלה בשיחתם. אולם הפתעת האורח הייתה גדולה, כאשר בין הדברים שאלו הרבי: מדוע צריכות המכוניות לנסוע משם... הרי יכולים הם לנסוע לכאן... וכך תיאר בפניו הרבי מסלול נסיעה ברור, כשלאיש-שיחו נדמה לרגע שמולו יושב בן-ירושלים ותיק... את הדברים שמע מפיו הרה"ח ר' מרדכי שי' גולדברג – בני ברק (ופורסמו ב'בית חיינו' גליון 101 עמ' 18).

בונה עיר חב"ד...

בשנת תשמ"ז הטיל הרבי על עסקני חב"ד הרה"ח ר' ירמי' שי' ברנובר (יבלחט"א) – והרה"ח ר' שלמה מיידנצ'יק ז"ל לבנות שכונה בירושלים.

באחת ההזדמנויות, כשנכנס ברנובר ל'יחידות', החזיק בכיסו מפה של ירושלים וביקש להוציאה לצורך השיחה, אולם הרבי סימן לו בידו הק' שאין צורך.

ללא שיהוי החל הרבי לפרט בפניו את אפשרויות הבנייה: אם תבנו במקום פלוני הרי כשהבעל ירצה להשתתף בכינוס שמתקיים בבנייני האומה, יצטרך לעבור ברחובות פלוני ואלמוני והדרך תארך כך וכך דקות. ואילו אם יבנו במקום פלוני אז כשהרעיה תרצה לערוך קניות יהיה עליה לעשות את דרכה דרך רחובות אלו ואלו. כך שרטט הרבי את רחובות העיר ללא מפה. ברנובר עמד נדהם. הוא עצמו נהג לבקר בירושלים שלוש פעמים בשבוע, ואילו הרבי מעולם לא ביקר בעיר. למרות זאת, בקיאותו בסמטאותיה ובשביליה של ירושלים הייתה כמי שהתגורר בה אך אתמול...

הרב שקיבל 'עיטור ירושלים'

בפורים קטן תש"ל זכה הרב שמואל טוביה שטרן, רבה של מיאמי ביטש, פלורידה, לקבל מכתב מהרבי. בין השאר נאמר בו (אגרות-קודש כרך כו עמ' שלב-ג):

בנועם נודעתי שכבוד-תורתו מקבל ציון כבוד הקשור עם ירושלים עיר הקודש, תבנה ותכונן על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו. ובודאי לדכוותי' [=לאישיות כמוהו] לא נצרך להדגיש מאמר חכמינו ז"ל שמא מילתא הוא, ובפרט בהנוגע לירושלים, שהדיוק בזה הוא בכל שלימותו, והרי פירשו חכמינו ז"ל (תוספות ד"ה הר, תענית טז, א, מיוסד על מדרש בראשית רבה פ' נו) שנקרא על שם "יראה" שקרא אברהם ו"שלם" שקרא שם בן נח, ומפרש אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע שהשם מורה על שלימות היראה. וכיון שירושלים עיר-הקודש נקראת קרית מלך רב, הרי מובן שהשפעתה – ובלשון הכתוב, ודבר ה' מירושלים – צריכה להיות בשלימות יראת ה', וכן כל הפעולות הקשורות עם ירושלים.

שגריר ירושלים בווינה...

אביע איחולי למר אשר יצליח בתפקידו הכי אחראי להיות שגריר ארץ הקודש והקדושה אשר בה, ארץ אשר בלשון תורתנו תורת אמת היא "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ובפרט שגריר ירושלים, עיר בה חנה דוד, אשר בלשון נביא הגאולה והישועה – כשמו, ישעי' – בנוגע ליעודה הנצחי: מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

את הדברים לעיל כתב הרבי בח"י טבת תשמ"א לשגריר ישראל באוסטריה מר יששכר בן-יעקב, בתגובה למכתבו מט' טבת תשמ"א, בה העיר על העובדה שבאחד מפרסומי חב"ד הופיעה רשימת סניפי חב"ד בישראל ו"ירושלים ניצבת בין יפו וכפר סבא, והרי מצוה עלינו 'להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו'...".

איגרת ארוכה השיב לו הרבי, בה גולל, בין היתר, את היסטוריית ההתפתחות של מוסדות חב"ד, בציינו ש"כבר הייתה ישיבה גדולה בירושלים עיר-הקודש, ישיבת תורת אמת, וגם מוסד 'כולל חב"ד' ומרכז תנועת חב"ד...".

על עצם השאלה מתפלא הרבי ומגלה:

מוצף אני בתביעות וטענות על עמדתי ה"ניצית" בכלל ובמיוחד בנוגע לירושלים כולל ירושלים העתיקה, עמדה המיוסדת על פסק-דין תורתנו, תורת אמת, אשר ירושלים בכל תוקפה הוא דוקא החלק שבתוך החומות, הנקראת עתה "ירושלים העתיקה", עיר בה חנה דוד, וממנה מושפעת הקדושה לירושלים שמחוץ לחומה.

ומוסיף הרבי עוד:

דרך אגב, ואולי אין זה דרך אגב, בירושלים העתיקה קיים בית-כנסת שיסדו אדמו"ר ה"צמח צדק", הוא האדמו"ר השלישי לנשיאי חב"ד, שאפילו בימי הכיבוש בידי ירדן נשאר קיים על כתליו וגגו, ביחד עם הטבלה הקבועה בכותל על-דבר המייסד וכו', ותיכף לשחרורה של ירושלים האמתית (העתיקה) נתחדש שם בית-הכנסת ובית המדרש וספרי'[ה] וכולל, ופעילות חינוך וכו'.

העתקת מגורים מירושלים

בשיחת ש"פ לך לך תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך א' עמ' 553) מתבטא הרבי:

אלו שהיו דרים בירושלים, שהם צריכים להישאר לדור בירושלים במשך כל השנה כולה, ואין להם להעתיק מגורם אל מחוץ לירושלים [וכפי שמצינו בנוגע לקביעות מקום מגורים דאיש ואשה, שאף על פי שבדרך כלל צריכה האשה ללכת אחר האיש, מכל מקום, אם האשה רוצה לדור בירושלים והאיש רוצה לדור מחוץ לירושלים, צריך האיש ללכת אחר האשה (כתובות קי, ב – במשנה. רמב"ם הל' אישות ספי"ג. טושו"ע אה"ע סע"ה ס"ד)], ועד לפסק-דין הרמב"ם (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ז) בנוגע לכהן גדול: "ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם" (אלא אם כן לצורך הכי גדול על פי תורה).

ומעניין: הדברים האמורים נשמעו יותר במישור העקרוני והרוחני, אך באיגרת מכ"ז טבת תש"כ כתב הרבי לאיש ירושלים הרה"ח ר' חיים שטערן (ז"ל):

ובמה שכותב אודות שאלת ההעתקה מירושלים עיר-הקודש תבנה-ותכונן – כמדומה כבר עניתי, אשר אף שכפי השמועה ירושלים דעתה היא מחוץ לעיר ירושלים שבפסק-דין הש"ס, כדאי לשמוע בזה פסק-דין ברור מרב מורה הוראה בפועל, ורק לאחרי זה להתענין בענין ההעתקה.

במענה הרבי מודגש לכאורה כי אינו שולל זאת, אך מבקש שהרב יפסוק בכך.

ושוב מתבטא הרבי – שיחת ש"פ ויקרא תש"נ (התוועדויות תש"נ כרך ב' עמ' 492):

גם בזמן הגלות ישנה הקדושה דארץ ישראל, שהרי "קדושה לא זזה ממקומה", ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לקדושת ירושלים (ירושלים העתיקה) והמקדש (כותל המערבי) ש"קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה" (רמב"ם הל' בית הבחירה ריש פרק ו').

מאידך, מצינו כי הרבי עצמו חיווה דעתו להיתר באיגרת מט' סיון תשי"ח בו כותב (אגרות-קודש כרך יז עמ' קסא):

והרי כמה מקומות בארץ-הקודש תבנה-ותכונן שהדירות שם אינם ביוקר האמור וקדושת ארץ ישראל גם במקום ההוא, ואפילו בהנוגע לירושלים הרי באם אמרו שמותר לצאת מא"י לחו"ל בשביל לישא [אשה], על-אחת-כמה-וכמה מירושלים-תבנה-ותכונן לשאר ערי ישראל [אפילו אם תימצי לומר שהמחוז בו דרים הוא בפשיטות הגמורה בגבולות ירושלים].

 ממעייני החסידות

פרשת בחוקותי

אם בחוקותי תלכו (כו,ג)

מפרש הבעל-שם-טוב:

"אם בחוקותי" – מדבר באדם שהגיע לחוק קבוע בעבודתו, שממנו הוא אמנם לא גורע אך גם אינו מוסיף, מְצַוָוה עליו התורה:

"תלכו" – אסור לו להישאר במצב זה, אלא עליו לחדש ולהוסיף בעבודתו מתוך הליכה ועלייה תמידית.

זהו שכתוב (תהילים פא) "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב": "כי חוק לישראל הוא" – מי שעבודתו היא בבחינת חוק קבוע, ללא תוספת, "משפט לאלוקי יעקב" – יצטרך לתת על כך דין ומשפט.

(כתר שם טוב עמ' לה)

אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו,ג-ד)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

מסופר בגמרא (תענית כד) שרבי חנינא בן דוסא הלך פעם בדרך, והתחיל לרדת גשם. התפלל התנא ואמר: "כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?", ומיד פסק הגשם.

זהו שרמז הכתוב:

"אם בחוקותי תלכו" – אם תהיו כולכם צדיקים, אזי

"ונתתי גשמיכם בעיתם" – לא תועיל תפילת היחיד – שהוא צדיק – כנגד הרבים.

(אור-תורה עמ' מג)

ונתנה הארץ יבולה (כו,ד)

"ארץ" – מלשון רצון.

"ונתנה הארץ יבולה" – הרצונות הטובים בעבודת ה' אסור להם שיישארו בגדר רצון ובכוונה בלבד, אלא עליהם לתת את פירותיהם במעשה בפועל.

(ליקוטי-דיבורים, כרך א, עמ' 511)

ונתתי שלום בארץ (כו,ו)

שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא (זוהר ח"ג קטו)

היכן מצא הזוהר בפסוקנו גם "שלמא דביתא" ו"שלמא דעלמא"?

"ונתתי שלום בארץ" – היינו "שלמא דארעא".

"ושכבתם ואין מחריד" – "שלמא דביתא".

"וחרב לא תעבור בארצכם" – "שלמא דעלמא". מכיוון שיהיה שלום בעולם כולו, לא יעברו גייסות למלחמה דרך ארץ-ישראל (ראה רש"י).

(שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1969)

* * *

המשמעות הפנימית של 'שלום' היא – השכנת שלום בין החומר לצורה, על-ידי הגברת הצורה על החומר. בעבודה זו יש שלושה שלבים.

"שלמא דארעא" – השלב הראשון הוא אמירת 'מודה אני', המכשירה את היהודי, שנקרא "ארץ חפץ" (מלאכי ג) לעבודת היום.

"שלמא דביתא" – לאחר מכן באה תפילת שחרית (והשיעור בתורה שיש לקבוע לאחר התפילה), בה בונה האדם את 'ביתו' הרוחני.

"שלמא דעלמא" – עם סיום התפילה והיציאה אל העולם מתחילה העבודה של בירור וזיכוך העולם, היינו המשכת הקדושה שהרגיש בתפילתו בתוך עסקי המסחר והדרך-ארץ.

(שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1969)

והתהלכתי בתוככם (כו,יב)

"והתהלכתי" רומז לשני סוגי 'הילוך' שיהיו לעתיד-לבוא: א) המשכת והורדת אור אלוקי בעולם, ב) העלאת העולם והתכללותו באור האלוקי.

למה הדבר דומה? לשני אנשים שאחד עומד על הר והשני בבקעה. אפשר לקרבם זה לזה על-ידי שהעליון ירד למטה ועל-ידי שהתחתון יעלה למעלה.

היתרון של המשכה הוא בשלמות האור, דהיינו שנמשך אור רב ונעלה. היתרון של העלאה הוא בשלמות הכלי, שהאור (המועט) שנמשך נקלט ונתפס בכלי באופן פנימי. לעתיד-לבוא יתחברו ויתמזגו שתי הבחינות – יתגלו אז הגילויים הנעלים ביותר והם ייקלטו בכלים בקליטה פנימית ויסודית.

(לקוטי תורה דברים, עמ' כז)

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד... ואכלתם ולא תשבעו (כו,כו)

לחם – היינו תורה, שנמשלה ללחם (ראה שבת קכ).

"עשר נשים" – היינו עשר כוחות הנפש.

"ואפו עשר נשים לחמכם" – יש 'לאפות' את התורה שלומדים ברשפי אש האהבה לה' המתעוררת בעת התפילה, אהבה כזו החודרת לכל עשר כוחות הנפש.

"בתנור אחד" – אש האהבה באה מהתבוננות ב'אחד', באחדות הבורא. רק כשלומדים תורה בצורה כזו נקלטים דברי תורה בנשמה, ואילו כשאין התורה 'אפויה' באש האהבה אין היא 'מתעכלת' היטב בנשמה. וכפי שהוא בלחם גשמי, שרק אם הוא אפוי טוב הוא מתעכל טוב.

"ואכלתם ולא תשבעו" – תחזרו על לימודכם שוב ושוב, ובכל פעם יהיו בעיניכם כחדשים ממש, וככל שתרבו לשקוד בתורה לעולם לא תשבע נפשכם בה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' מח)

וזכרתי את בריתי יעקב... יצחק... אברהם (כו,מב)

רבי לוי-יצחק שניאורסון אמר פעם ליהודי שהיה נכדו של הרב הקדוש רבי זוסיא מאניפולי:

מדוע מוצאת התורה לנכון להזכיר בתוכחה את הייחוס וזכות האבות שלנו? אלא עצם הזכרת עובדת היותנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב – בהתחשב במעמדנו ומצבנו – זוהי תוכחה שאין לך גדולה ממנה.

והוסיף: אני אומר זאת לך, ומתכוון לעצמי (הר"ר לוי-יצחק היה בן אחר בן לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק).

(מפי השמועה)

לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (כז,לג)

המר ימירנו והיה הוא – ראשי תיבות הוי', והוא צירוף שם הוי' השייך לחודש שבט (סידור האריז"ל)

המרה – רומז ל'המרת' יהודי שאינו מודע ליהדותו והחזרתו לצור מחצבתו. "לא ימירנו" – לכאורה לא היו צריכים לעסוק בעבודה זו, שכן בירידה ממקומו להתעסק עם יהודי זה, האדם מביא את עצמו לידי ניסיון, אבל מבלי הבט על כך מוכרח להיות "המר ימירנו" (כמרומז בצירוף הנ"ל, המתחיל במילים אלו), שכן אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש רוחנית.

ואם ישאל השואל: כיצד, באמת, יכניס את עצמו לניסיון כזה? על זה ממשיך הכתוב

"והיה הוא" – לא זו בלבד שלא ייפול מדרגתו חלילה אלא עוד יתוסף לו תקיפות ושלימות בעבודתו, "והיה, בהווייתו יהא" (ברכות יג).

והנה, המילים "ותמורתו יהיה קודש" אינן כלולות בצירוף. ללמדנו, שחובתנו להמשיך ולעסוק ב"המר ימירנו" גם במקרה שאין רואים תוצאות, לא רואים את ה"יהיה קודש". עלינו לעשות את שלנו והקב"ה יעשה את שלו.

(לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 90)

 פרקי אבות

"בעשרה מאמרות . . עשרה ניסים"

בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות...

(פרק ה, משנה א)

בפרק החמישי במסכת אבות מונה המשנה כמה עניינים שהם במספר עשרה. וצריך להבין: למה לא מזכירה המשנה את עשרת הדברות?

ולכאורה, כיון שכל העניינים נלקחים מהתורה – מה שישנו בעולם מספר עשרה, ולכל לראש, "בעשרה מאמרות נברא העולם", הרי זה נלקח מעשרת הדברות (כידוע מאמר רז"ל על הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שעשרה המאמרות מכוונים ונלקחים מעשרת הדברות) – הרי לכל לראש צריך למנות את עשרת הדברות, שמהם נלקחים שאר העניינים שהם במספר עשרה שנמנו בפרק זה?

והביאור בזה:

עשרת הדברות – אף שהכול נלקח מהם, הרי הם מובדלים לגמרי באין-ערוך מהעולם. כל העניינים באים אמנם מהתורה, אבל התורה אינה באותו גדר וסוג שלהם. ולכן לא מונה המשנה את עשרת הדברות, כיון שאי אפשר לחברם ולמנותם יחד עם שאר העניינים שנמנו במשנה שם.

בין העניינים שנמנו במספר עשרה, ישנם לא רק עניינים של טבע, אלא גם נסים, ועד גם הנסים שהיו בבית-המקדש, המקום בעולם שבו היה "ושכנתי" דהעצמות, "נמנע הנמנעות", שלכן היה בנסים שבבית המקדש החיבור של נס וטבע ביחד.

ואף על פי כן לא נמנו עשרת הדברות במשנה, כיון שעשרת הדברות הם מובדלים אפילו מהעשרה נסים שבבית המקדש:

בית המקדש הוא תכלית השלימות של העולם. תכלית בריאת העולם היא שתהיה דירה לו יתברך בתחתונים, ותכלית זו שבעולם נשלמת על ידי בית המקדש.

מה שאין כן התורה "קדמה לעולם", שהיא למעלה מהעולם לגמרי, אפילו למעלה מבית המקדש, וכמדובר פעם, שכיון שהתורה היא חד עם הקב"ה, הרי כשם שאצל קודשא בריך הוא לא שייך לומר שתכליתו היא בשביל מישהו אחר ח"ו, אלא התכלית הוא בו בעצמו, כמו כן הוא גם בתורה.

כל עניני התורה (מלשון הוראה) הם הוראה בעבודתנו. וכשם שצריכים ללמוד הוראה מהעניינים הכתובים בתורה, כמו כן יש ללמוד הוראה מזה שעניין מסוים לא נקבע בתורה.

העובדה שהתנא אינו מזכיר בפרק זה את עשרת הדברות – יש בה הוראה:

לימוד התורה צריך להיות "לשמה" – לשם התורה כשלעצמה, ולא בשביל תכלית אחרת.

והאופן דלימוד התורה "לשמה" – מתבטא בכך שהלימוד אינו מוגבל בשום הגבלות: כאשר הלימוד הוא בשביל תכלית, גשמי או אפילו רוחני, הרי כיון שכל העניינים הם בהגבלה, אזי גם הלימוד הוא מוגבל. אבל כאשר הוא לומד לשם התורה שהיא בלי גבול – אזי לומד ללא הגבלות.

(תורת-מנחם כרך כה עמ' 297-299)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת בחוקותי¹
כ"ז באייר – מברכים החודש סיוון

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה².

לעליית 'שלישי' (שבה קריאת התוכחה. בחו"ל – 'חמישי') עולה הבעל-קורא, ומעצמו (בלי שקוראים לו 'יעמוד' וכו'), ומברך לפניה ולאחריה³. לאחר מכן – מברכים אותו בשמו, כרגיל.

קוראים את פסוקי התוכחה בקול נמוך, אך באופן שישמע הקהל היטב את הקריאה (חוץ מהפסוק "וזכרתי את בריתי" - כו,מב – הנקרא בקול רגיל). בפסוק "ואף גם זאת" (כו,מד) חוזרים לקרוא בקול רגיל⁴.

בפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר ויקרא, נהוג לעמוד. רצוי שהקורא יפסיק קמעה לפני תחילת הפסוק, כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק. בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא ואיתו גם העולה לתורה⁵: "חזק חזק ונתחזֵק"⁶.

המולד: יום שני בצהרים בשעה 2 ו 11 דקות ו 5 חלקים.

הש"ץ⁷ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש⁸.

מברכים החודש: "ראש-חודש סיוון ביום השלישי".

בשבת זו (מברכים החודש סיוון) אומרים 'אב הרחמים'⁹.

לאמירת 'אשרי' – מוסרים את הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, והאומר 'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי בהיותו ש"ץ, שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'¹⁰).

התוועדות בבית-הכנסת¹¹.    

"ב'שבת חזק' כדאי לקשר זאת [את סיום קריאת החומש] עם התוועדות מיוחדת (בהוספה על ההתוועדות שבכל שבת "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת"), כהמנהג בכמה וכמה קהילות קדושות בישראל שב'שבת חזק' מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות – שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות, להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור), ויוסיפו בהשמחה ד'גמרה של תורה' (סיום ספר שלם בתורה, על-דרך השמחה שעושים לגמרה של התורה כולה בשמחת תורה)..."¹².

אחר תפילת מנחה, פרקי-אבות – פרק ה.

יום שלישי
ראש-חודש סיוון

עד י"ב בחודש – ועד בכלל – אין אומרים תחנון¹³. אין מתענים עד אחרי חג השבועות, אלא חתן ביום חופתו¹⁴.

יום רביעי
ב' בסיוון

"יום המיוחס"¹⁵.

הכנות למתן-תורה:

* "ההכנה העיקרית לקבלת התורה היא על-ידי לימוד התורה [ובפרט הלכות החג, כולל ובמיוחד – לימוד... העניין דמתן-תורה (הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות... שעל-ידי זה ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה]¹⁶, וכן על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד נגלה ופנימיות התורה, הלכות פסוקות, ובפרט בלימוד ספר הי"ד להרמב"ם¹⁷.

* צריכים לארגן 'כינוסים' של [אנשים, של נשים¹⁸, ובפרט של] ילדי ישראל, 'צבאות ה'', בקשר ל'זמן מתן תורתנו': לפני מתן-תורה – בתורת הכנה למתן-תורה, ב"זמן מתן תורתנו" עצמו... וכן לאחרי מתן-תורה – בימי התשלומין.

בכינוסים אלו ובכל מקום יש להודיע ולפרסם שכל ילדי ישראל יגיעו לקריאת התורה דחג השבועות¹⁹.

יום חמישי
ג' בסיוון

תחילת שלושת ימי ההגבלה.

כשהסתפרו בימי הגבלה, קודם ערב חג השבועות, לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע נוחה מזה²⁰.

יום שישי
ד' בסיוון

בקביעות כבשנה זו, שערב חג-השבועות חל בשבת, נהגו בליובאוויטש להסתפר בערב שבת²¹. והיא מצווה כפולה – הן לכבוד שבת²² הן לכבוד יום-טוב²³.

הרגילים בנתינת צדקה בכל יום – בערב-שבת זה יתנו גם בעד שבת ובעד חג-השבועות. ועל-דרך-זה בכל ערב שבת-קודש וערב יום-טוב²⁴.

יש להזכיר אודות נתינת צורכי החג לכל הזקוקים לזה, ובהדגשה יתרה בנוגע לחג השבועות, הן מצד הנותן הן מצד המקבל²⁵.

חג השבועות היה נקרא בליובאוויטש 'חג המ"צות', כי בו היו באים רבנים [הרב מכונה מ"ץ או מו"ץ: מורה צדק] חסידים לרבי²⁶.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל ברכת החג בנוסח "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות"²⁷

הכנות לחג:

קישוט בית-הכנסת: בבית-המדרש של הרבי, וכן בקהילות רבות של חב"ד, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג²⁸.

יש לזכור להשאיר אש דלוקה²⁹ לצורך הדלקת הנר, בישול והדלקת אש בחג. יש לזכור לכוון היום את שעון-השבת לתאורה כנדרש בליל שבועות³⁰. מקררים שיש להם התקן שבת אלקטרוני – יש לזכור לכוונו לשני ימים.

"כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה תיכף בחג השבועות, שאז יברכו שהחיינו גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום טוב... והמהדרות להתחיל בשבת-קודש הקודמת – יקנו להן שמלה חדשה"³¹.

_____________________________________

1)    בחו"ל – פרשת בהר-בחוקותי.

2)    ספר-המנהגים עמ' 30.

3)    שם, עמ' 31. לוח כולל-חב"ד.

4)    כדעת הפר"ח סי' תכח ס"ז, קיצור שו"ע סי' עח ס"ד ועוד, הובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד סנ"ד ואילך, וכמנהג האשכנזים, ולא כמובא שם מפע"ח ושער הכוונות שהאריז"ל היה קורא זאת בקול רם כמנהג הספרדים (וב'רשימות הרב"ש' מיום י"ג אדר תרע"ה מובא שגם הרה"ק הרז"א ע"ה, אחיו של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע,  היה קורא בקול רם. וראה 'היום יום', יז אלול, בסופו). ואכן הרה"ח ר' ישראל גורדון סיפר, שפעם – בשנים הראשונות לנשיאות הרבי – קרא את התוכחה בנגינה כרגיל, והעיר רבינו (ע"י המזכיר הרה"ח רי"ל גרונר) מדוע האט זיך ישראל היינט צוזונגען ביי דעם (תוכחה)?! (=מדוע  'שורר' היום ישראל בקריאת התוכחה?! - ס' 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 74).

5)    ספר-המנהגים, שם. לוח כולל-חב"ד. ודלא כמ"ש בס' שולחן-הקריאה פכ"א שהעולה לא יאמר 'חזק', מחשש הפסק. והטעם: "כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ט). ו[לא רק הקהל מברכו, אלא] גם הוא [העולה] אומר [זאת לקהל], כי נוסחא שלנו היא ונתחזק" – אג"ק ח"ד עמ' יד. וראה הנסמן ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-סיוון עמ' רפה, ובארוכה – במדור זה בגיליון תתפ"ח הערה 1.

6)    סידור אדמוה"ז במקומו.

7)    אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

8)    ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

9)    כ"כ אדה"ז בסידורו.

10)  כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן).

11)  היום-יום, ל' ניסן.

12)  ספר-השיחות תש"נ ח"א, עמ' 233.

13)  סידור אדה"ז, לפני 'למנצח... יענך'.

14)  שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"כ, מג"א סי' תקעג ס"ק א. לוח כולל-חב"ד.

15)  שבו ביום נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). ביאורי מעלת היום בכתבי הרבי הובאו בס' 'שערי המועדים – שבועות' סימנים יב-טז, ואודות שם היום – ר"ס יד.

16)  ספר-השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמ' 462.

17)  'התוועדויות' ה'תשמ"ח ח"ג עמ' 410.

18)  'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 221 (מוגה), ועיי"ש עמ' 229.

19)  בחומר ההסברה שפירסמו בנ.י. בשנת תש"מ בנושא זה, כתבו שיביאו כל ילד "מבן חודש ומעלה". ושאל הרבי מדוע לא הוסיפו "אם הבריאות מרשה לו".

20)  ספר-המנהגים שם, וש"נ.

21)  שבח המועדים עמ' 236 בשם הרב שמואל לוויטין ע"ה (והביא כן מכף החיים סי' תצג ס"ק יג. ושכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' סה). הרב זלמן שמעון דבורקין ע"ה כתב: לדידי פשוט שצריכים להסתפר בעש"ק, מחמת הרבה טעמים שיש לי, וכן עשיתי מעשה בעצמי, וכשהתחיל הסַפָּר לספֵּר אותי, נקרא הספר ע"י הטלפון [מהמזכיר הרב] חודקוב, וביקש אותי באם ביכולתו לבוא תיכף לכ"ק אד"ש לספֵּר אותו" (מכתבו ב'קובץ רז"ש' עמ' 61). 'אוצר מנהגי חב"ד' חג השבועות (הנדפס עם תיקון ליל שבועות), עמ' רמב.

22)  שו"ע אדה"ז סי' רס ס"א.

23)  שו"ע [הב"י] סי' תקל"א ס"א, וראה משנה ברורה שם בשער הציון ס"ק א, ובס' חוה"מ כהלכתו רפ"ג ובהערות.

24)  לקוטי שיחות חלק כח עמ' 315 ס"ג.

25)  התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1536, תשמ"ח ח"ג עמ' 390.

26)  סה"ש תרצ"ו עמ' 137 (כנראה שם, החל מזמן אדמו"ר ה'צמח-צדק'). ביאור העניין באריכות, בס' השיחות תש"נ ח"ב עמ' 487 ואילך.

27)  והזכיר שהנוסח מקורו מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובטח – עוד מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ראה 'אוצר' חג השבועות, עמ' רלט וש"נ.

28)  אם כי מנהגים אלו (עשבים – שגדלו סביב הר סיני, ואילנות – להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן, ויתפללו עליהם) הובאו בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ד-טו, ואף בלוח כולל-חב"ד – 'אוצר' עמ' רמז.

29)  אם כי 'נר נשמה' ממש, אין מדליקין כלל לימי 'יזכור' למנהגנו – המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' אלול-תשרי עמ' רכד.

30)  אודות עריכת שינויים בשעון-שבת בעצם יום השבת או ביום-טוב, ראה 'שמירת שבת כהלכתה' פי"ג סכ"ה (במהדורה החדשה: סכ"ו) ואילך. שו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סי' יז-יח. שו"ת מעשה חושב ח"א סי' ל. ע"פ שחל בשבת פי"ב ס"ל.

31)  סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 481, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסא. וראה שם ובשולי הגיליון אודות ברכה בלא בגד חדש.