שתי הכנות כלליות למתן תורה: בירור המידות בספירת העומר והביטול לבעל הרצון בהקדמת נעשה לנשמע * כיצד רומז המדרש לביטול הגוף והכנתו, בג' לבושי הנפש? * מהו הקשר המיוחד של לימוד מסכת סוטה לספירת העומר, ומדוע נקראו שתי הנפשות "שתי אחיות"? * בירור נפש הבהמית ייתכן דווקא בהתעוררות אהבה שלמעלה מטעם ודעת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. איתא בגמרא1: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".
כלומר: אף-על-פי שהפסוק "נעשה ונשמע" נאמר בסוף פרשת משפטים2, בפרשת "ואל משה אמר עלה אל ה'"3 – מפרש שם רש"י: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמר לו עלה". ועל-פי זה מפרש את הכתוב4 "וישכם בבוקר" שהיה "בחמשה בסיון", ובו ביום היתה אמירת "נעשה ונשמע" [...].
ב. והנה, ידוע מה שכתוב בכתבי האריז"ל5 על הפסוק6 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שבכל שנה ושנה חוזרים ו"נעשים" העניינים שהיו בפעם הראשונה. וכן הוא בנוגע למתן-תורה, שבכל חג השבועות נעשית נתינת התורה מחדש, ולכן אנו אומרים "זמן מתן תורתנו" לשון הווה7, היינו שמתן-תורה נעשה עתה.
ועל-פי זה נמצא, שביום זה – חמשה בסיון – צריכה להיות ההכנה למתן תורה, שהכנה זו היא הקדמת נעשה לנשמע.
וכיון שמדובר אודות הכנה לקבלת התורה, שהיא עניין כללי הנוגע לכל העניינים – הרי גם ההכנה צריכה להיות באופן כללי, דהיינו, מצד עצם הנפש הכולל את כל הכוחות.
ויתרה מזו: כיון ש"מעלין בקודש"8, הרי בכל שנה נעשה עניין מתן תורה באופן נעלה יותר ("אַ טיפערער"), ובמילא צריכה להיות באופן נעלה יותר גם הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין ביטול עצם הנשמה – שאין בה הגבלות, ולכן יכול ביטולה להיות תמיד באופן נעלה יותר – לבעל הרצון.
ועוד פרט בזה: כיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים דווקא, צריכה להיות ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, והיינו, שגם באיברי הגוף יורגש הביטול שמצד עצם הנשמה לבעל הרצון. וכאמור לעיל, שבכל שנה צריך להיות באופן נעלה יותר.
ג. נוסף על ההכנה בהקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה של ספירת העומר, שעניינה הוא בירור מדות נפש הבהמית (כמדובר לעיל9), כמו שכתוב10 "וספרתם לכם", דהיינו, שצריכים להאיר את כל ז' מדות נפש הבהמית כפי שכל אחת כלולה מז', ולכן הספירה היא מ"ט יום, ז' פעמים ז'.
ועל-ידי בירור נפש הבהמית נעשית תוספת עלייה גם בנפש האלקית, כמדובר לעיל11 בעניין "קוממיות"12, ב' קומות13, קומת נפש הבהמית וקומת נפש האלקית.
ועל-ידי העבודה בבירור ז' המדות בפרטיות – באים ליום החמישים, שהוא עניין שער הנו"ן, ולא רק בחינת שער הנו"ן כפי שכולל את מ"ט יום, אלא גם לבחינת עצם שער הנו"ן, עצם הכתר14.
ובפרט בזמן הזה, שקביעות חג השבועות היא תמיד בששה בסיון, יום מתן-תורה – הרי ישנם ב' ההכנות: הן ההכנה של מ"ט ימי ספירת העומר (בירור מדות נפש הבהמית), והן ההכנה בהקדמת נעשה לנשמע (שהיא בחמשה בסיון, כנ"ל). ועל-ידי ב' עניינים אלו זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
* * *
ד. על-פי זה יש לבאר מה שכתוב במדרש15 בעניין ההכנה למתן תורה – "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם16, אמר להם הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים":
ג' לשונות אלו מורים על עניין הביטול, היינו, שבני-ישראל קשורים עם אלקות לגמרי, באופן שאין להם שייכות כלל לעניין אחר (וכנזכר בעניין הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין הביטול לבעל הרצון).
ובפרטיות יותר:
דובר לעיל, שכיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים, צריך הביטול להיות גם מצד הגוף. ומזה מובן, שכיון שקיום התורה והמצוות צריך להיות בג' לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה – הרי גם הביטול של הקדמת נעשה לנשמע, שהוא הכנה למתן תורה, צריך להיות בכל ג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה.
ועניין זה נרמז בג' הלשונות הנ"ל: קשירה, עניבה ותפיסה.
ה. המדריגה הנעלית ביותר היא – קשירה, כפי שמצינו לגבי שבת שישנו "קשר של קיימא"17.
למטה מזה – עניבה, שלכן, קשירה (בקשר של קיימא) בשבת אסורה, מה שאין כן עניבה מותרת, כיון שאינה עניין של קיימא18.
למטה מזה – תפיסה (שהרי הסדר בדברי המדרש הוא מלמעלה למטה: קשירה קודם לעניבה, ומזה מוכח שתפיסה היא למטה מעניבה), כי, עניבה נקראת גם כן התקשרות, כפי שמצינו15 לעניין שבת, שעניינים שצריך לעשות בהם קשר, הרי כיון שקשירה אסורה בשבת – עושים בהם עניבה, ונמצא, שגם בעניבה ישנו עניין של התקשרות; מה שאין כן תפיסה היא באופן שאין בה עניין של התקשרות כלל, וכל עניין התפיסה מתבטא בכך שהוא מוגבל וסגור במקום מסוים ואינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום שבו נמצא יכול לעשות כרצונו.
ו. והעניין בזה בשייכות לג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה:
מעשה – הוא דבר הקיים, "אין אחר מעשה כלום"19, ולכן גם בית-דין של מעלה מענישין על מעשה, שהוא דבר הקיים לעולם. וכלשון התניא20: "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". ונמצא שמעשה הוא בדוגמת קשר, קשר של קיימא.
דיבור – אינו דבר הקיים, ואפשר לבטלו בנקל – "אתי דיבור ומבטל דיבור"21, ועל אחת כמה וכמה שמעשה מבטל דיבור. ומכל מקום, כל זמן שלא נתבטל הדיבור – עדיין הוא בקיומו. ולכן עניין הדיבור הוא בדוגמת עניבה, שאפשר להתירה בנקל, ואף-על-פי-כן, כל זמן שלא הותרה – יש כאן חיבור והתקשרות (ולכן משתמשין בה בשבת כאשר אי אפשר לעשות קשר).
מחשבה – הרי אפילו בשעת המחשבה אין זה עניין של התקשרות, וראיה לזה – ממאמר רז"ל22 "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", והפירוש בזה – כמובן מדברי אדמו"ר הזקן בתניא23 בפירוש מאמר רז"ל22 "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", שלאחרי שישנו המעשה, מצטרפת המחשבה למעשה, והרי צירוף זה הוא רק מצד טובו של הקב"ה, ש"טבע הטוב להיטיב"24, ומזה מובן גם בנוגע למחשבה רעה – שגם אם לאחרי זה עושה מעשה, המחשבה אינה פועלת מאומה ואינה מצטרפת עם המעשה, וכאילו אינה בעולם כלל.
וזהו החילוק בין דיבור למחשבה: בדיבור ישנה התקשרות על כל פנים בשעת הדיבור, אלא שאפשר לבטלה לאחרי כן, אבל כל זמן שלא נתבטלה, הרי האדם מקושר עם הדיבור שדיבר (בדוגמת עניבה); מה שאין כן במחשבה – אין האדם מקושר עם המחשבה.
ואף-על-פי-כן, גם במחשבה ישנו עניין של תפיסה על כל פנים – שהמחשבה "מלפפתו"25, שהרי בשעה שחושב מוקף הוא במחשבה זו, ובכל מקום שהולך הולכת המחשבה עמו, והרי הוא כאדם התפוס, שהוא סגור במקום מסוים ואינו יכול לצאת ממנו.
ומכל מקום אין זו אלא תפיסה בלבד, היינו, שאינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום זה גופא – יכול לעשות כרצונו. ודוגמתו בנמשל – שאף שנשאר בו הפגם שנעשה על-ידי מחשבה בלתי רצויה (עד שיעשה תשובה), מכל מקום, אין זה פועל על שאר כוחות נפשו, כיון שאין בזה עניין של התקשרות (דלא כמו בדיבור שיש בו עניין של התקשרות), ולכן יכול להאיר בו אור התורה והמצוות, כאילו לא היתה המחשבה בעולם כלל.
וזהו ביאור מאמר המדרש "הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים" – שהקדמת נעשה לנשמע, שהיא הביטול לבעל הרצון, צריכה להיות ניכרת ומורגשת בכל ג' הלבושים: מחשבה – "תפוסים", דיבור – "ענובים", ומעשה – "קשורים". ועל-ידי הביטול בכל הלבושים, וכן באיברי הגוף – נעשים כלי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
* * *
ז. נזכר לעיל, שנוסף על ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה של ספירת העומר, שהוא עניין בירור המדות של נפש הבהמית. וכידוע26 שמטעם זה היה קרבן העומר משעורים, שהם מאכל בהמה, בדוגמת מנחת סוטה שבאה מן השעורים, מאכל בהמה27.
ובפרטיות יותר – כמבואר בזהר28 שזהו על דרך עניין "תרתין אחתין"29, אחות דקדושה ואחות דקליפה, שעל-ידי שהשקו את מי הסוטה לאחות דקדושה, שעל-ידי זה נתקיים בה "ונקתה ונזרעה זרע"30 – אזי נתקיים באחות דקליפה "וצבתה בטנה ונפלה ירכה"31.
ומבואר בחסידות32, ש"תרתין אחתין" הם נפש האלקית ונפש הבהמית, שנפש האלקית שרשה מתיקון, ונפש הבהמית שרשה מתהו, ותהו ותיקון נקראים אחים (כמו שכתוב33 "הלא אח עשו ליעקב"). וכיון שהם "תרתין אחתין" בשרשם – נקראים "תרתין אחתין" גם כפי שהם בהתגלות.
והעניין בעבודה:
כאשר האדם מתבונן באלקות בשעת התפלה ומוליד אהבה בנפשו האלקית, אבל האהבה היא במורגש, וניכר בה עניין "לגרמיה", "קרבת אלקים לי טוב"34 (לא "קרבת אלקים טוב" בעצם, אלא "לי טוב" דייקא) – אזי מעניין "לגרמיה" שבנפש האלקית נעשית יניקה לנפש הבהמית.
והיינו, שמהתגלות האהבה בנפש האלקית בשעת התפלה, יכולה לבוא אחר התפלה אהבה זרה לעניינים גשמיים, ולא רק לעניינים המוכרחים, אלא גם לענייני מותרות (אף-על-פי שאינו מקיים בהם "בכל דרכיך דעהו"35), ועד שיכול ליפול רחמנא ליצלן למדריגה תחתונה יותר, שתהיה אצלו האהבה לדברים האסורים. וכל זה – מצד המורגש וה"לגרמיה" שבנפש האלקית.
ועל זה נאמר36 "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שהכסיל (נפש הבהמית) חפץ בהתגלות האהבה ויראה, כי, עם היותם אהבה ויראה דקדושה, מכל מקום, כיון שהם בהתגלות ובמורגש, יש לו יניקה מהם.
ולכן נקראים נפש האלקית ונפש הבהמית "תרתין אחתין", כיון שלפעמים יש לנפש הבהמית יניקה מנפש האלקית.
ח. והעצה לביטול יניקה זו היא – סדר העבודה של מנחת סוטה:
לכל לראש ישנו עניין התנופה על-ידי הכהן – "ולקח הכהן גו' והניף את המנחה לפני ה'"37, שהוא עניין התגלות אהבה רבה של נפש האלקית, כידוע38 ההפרש בין האהבה של אברהם לאהבה של אהרן, שהאהבה דאברהם היא בחינת "אהבת עולם", שהיא בהגבלה, והאהבה דאהרן כהנא רבא היא בחינת "אהבה רבה", שהיא בלי גבול.
ועל-ידי התגלות אהבה רבה של נפש האלקית אפשר לחדור ("דערנעמען") ולפעול על נפש הבהמית: על-ידי "אהבת עולם" – אי אפשר לפעול על נפש הבהמית, שהרי הוא "בהמה", ואינו מתפעל מעניינים שבהגבלה, על-פי טעם ודעת. ודווקא עניין "אהבה רבה" שלמעלה מטעם ודעת, כשנמשכת ובאה בהתגלות ובמורגש – יש בכוחו לפעול על הנפש הבהמית.
וזהו שמנחת סוטה היא משעורים, מאכל בהמה, שהוא עניין המדות שאינם על-פי טעם ודעת. אבל לא מדות שלמטה מטעם ודעת, אלא אדרבה – מדות שלמעלה מטעם ודעת, שהוא עניין אהבה רבה (כידוע39 בעניין "בהמות"40 לשון רבים, שיש בחינת בהמה שלמטה מטעם ודעת, ויש בחינת בהמה שלמעלה מטעם ודעת).
וזהו תוכן מאמר הזהר הנ"ל בעניין "תרתין אחתין", שעל-ידי השקאת מי סוטה ל"אחות דקדושה", שהוא עניין התעוררות אהבה רבה בנפש האלקית, נפעל ב"אחות דקליפה" "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", שהוא עניין בירור כל מדות נפש הבהמית, כולל בחינות נה"י (שהוא עניין ירכיים) שבה.
וכיון ששורש נפש הבהמית הוא למעלה משורש נפש האלקית (שהרי שורש הנפש הבהמית הוא מתהו שלמעלה מתיקון), הרי על-ידי זה שנפש האלקית מבררת את נפש הבהמית נעשית עלייה גם בנפש האלקית. וזהו שעל-ידי עניין "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" בנפש הבהמית נעשה בנפש האלקית "ונקתה ונזרעה זרע", "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים"41, שעניין הזכר הוא "איש דרכו לכבוש"42, דהיינו שנעשה מושל ושליט על עניני העולם.
ט. וזוהי שייכות עניין "תרתין אחתין" לעניין העומר, כי גם עניין ספירת העומר הוא בירור נפש הבהמית, שעל-ידי זה נעשית עלייה גם בנפש האלקית.
וכמו שנתבאר במאמר11 בעניין "קוממיות"12, ב' קומות13, שעל-ידי זה שנפש האלקית מבררת את קומת נפש הבהמית נעשה תוספת ועלייה גם בקומת נפש האלקית, ועד שעל-ידי בירור כל הז' מדות כמו שהם כלולות מז' (שהוא עניין מ"ט יום של ספירת העומר) באים לעצם שער הנו"ן, שהוא עצם הכתר14, שעניין זה הוא הכנה למתן-תורה (וכמו שנתבאר לעיל11 שמטעם זה קורין פרשת בחוקותי קודם מתן תורה).
ועל-פי זה יש לבאר טעם המנהג43 ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה, דף ליום דף ליום, כיון שעניין זה קשור עם בירור נפש הבהמית, שזוהי ההכנה למתן תורה.
(משיחות ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשח"י; תורת מנחם, כרך כג עמ' 3-9)
_________________________
1) שבת פח, א.
2) כד, ז.
3) שם, א.
4) שם, ד.
5) רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.
6) אסתר ט, כח.
7) ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
8) ברכות כח, א. וש"נ.
9) ד"ה להבין ענין ספירת העומר דש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון (תו"מ חכ"ב ע' 299 ואילך).
10) אמור כג, טו.
11) ד"ה הנ"ל (שם ע' 300). שיחת ש"פ הנ"ל סט"ו (שם ע' 314).
12) בחוקותי כו, יג.
13) ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם.
14) ראה לקו"ת פרשתנו יב, א ואילך. ובכ"מ.
15) מכילתא שם.
16) משפטים כד, ח.
17) שבת קיג, א.
18) ראה שבת שם. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סשי"ז ס"ה (ס"ג).
19) ע"פ לשון חז"ל – ר"ה כט, ב. ב"מ יז, סע"א. וראה ש"ך חו"מ ספ"א סקע"ו. פירוש המלות לאדמו"ר האמצעי פכ"ח (טז, א).
20) פכ"ה (לב, א).
21) קידושין נט, א.
22) שם מ, א. וש"נ.
23) ספט"ז. פמ"ד (סג, ב).
24) ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה ד"ה מספרי הח"ן.
25) ראה סוטה ג, ב. וש"נ.
26) ראה לקו"ת אמור לה, ד ואילך. תו"מ ח"ג ע' 63. וש"נ.
27) סוטה רפ"ב.
28) ח"ג צז, א (ברע"מ).
29) ראה במדב"ר פ"ט, ט.
30) נשא ה, כח.
31) שם, כז.
32) ראה ביאורי הזהר פ' אמור לאדמו"ר האמצעי (קמ, ג ואילך), ולהצ"צ (ח"ב ע' תתקלז ואילך).
33) מלאכי א, ב.
34) תהלים עג, כח. וראה המשך תער"ב ח"א ע' נו ואילך. ח"ג ע' א'תנה. ועוד.
35) משלי ג, ו.
36) שם יח, ב. וראה לקו"ת מסעי צ, א. ובכ"מ.
37) נשא ה, כה.
38) לקו"ת בהעלותך כט, ג ואילך.
39) ראה תניא ספמ"ו. לקו"ת עקב יג, סע"ג ואילך.
40) תהלים עג, כב.
41) סוטה כו, א. וש"נ.
42) יבמות סה, ב.
43) "היום יום" ז אייר. וראה גם אג"ק ח"ט ס"ע עה ואילך. חי"ח ע' תיב. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
