נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1110- כל המדורים ברצף
	ההוראה: חינוך למסירות נפש עבור יהדות וטובת הזולת
	לפרסם אלוקות בכל מקום אפשרי
	דבר בשם אומרו
	פרשת וירא
	הולדת כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1110, ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ז במרחשוון ה'תשע"ו (30.10.2015)

  דבר מלכות

ההוראה: חינוך למסירות נפש עבור יהדות וטובת הזולת

מהו עניינו המיוחד של ה'אשל' שנטע אברהם * עשיית חסד נטועה אצל כל יהודי בטבע, אך אין להסתפק בנתינת ההכרח * יש להתייחס כלפי כל יהודי כהורים לילדיהם, המתמסרים ודואגים לכל צורכיהם במידה המלאה ביותר * זה החינוך היהודי, דור אשר מוכן לתת במסירות נפש כל אשר לו עבור יהדות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק¹ מו"ח אדמו"ר אמר פעמים רבות², שמהסדרה של כל שבוע צריכים ללמוד הוראה בחיים. ומובן שכן הוא: כיוון שיש לנו א-ל חי נצחי, והוא נתן לנו תורה חיה נצחית, אשר על-ידה – על-ידי זה שלומדים תמיד את התורה ולמדים ממנה הוראה בחיים – אנו עם נצחי חי, ויש ביכולתו לעבור את כל הניסיונות ולעמוד בהם.

בפרשה זו מסופר אודות היהודי הראשון שהיה בעולם. הוא היה אחד ויחיד, וכל העולם היה נגדו³, עד שראו שהקב"ה עמו, ועוזר לו בכל מה שעושה. ואז בא מלך פלשתים וכרת ברית עם אברהם, ואברהם היה יכול לגור במנוחה בארץ פלשתים.

ובאותו זמן שאברהם גר בארץ פלשתים, מסופר בפרשה של השבוע⁴: "ויטע אשל בבאר שבע"; "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", שפרסם שם אלקות ואמונה⁵; "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" – ולאחרי זה בא הסיפור אודות העקידה.

וצריך להבין: מה למדים אנו מזה שאברהם נטע שם אשל? התורה כותבת-מתארת כאן את גדלותו של אברהם אבינו, שבהיותו יהודי יחיד הפיץ בכל מקום אמונה בה' אחד, ומה מוסיף בזה הסיפור אודות נטיעת האשל? וגם: מהי השייכות של "ויטע אשל" לפרשת העקידה שבאה מיד לאחרי זה?

ב. הפירוש של "אשל" בפשטות הוא – אילן גדול בעל ענפים רבים. בהיותו בארץ מדבר, שחום השמש לוהט – נטע שם אילן כדי להתגונן מפני השמש.

בגמרא⁶ איתא ש"אשל" אינו אילן אחד, אלא אברהם נטע "פרדס", גן שלם של עצי פרי, כדי "לההנות עוברים ושבים" מהפירות. ועוד דעה, ש"אשל" היינו "פונדק" – אכסניה, היינו, שאברהם נתן לאורחים לא רק פירות, אלא גם אכילה ושתייה, בשר ויין וכו', וגם מטה⁷, ועד – כמסופר במדרש⁸ – שאברהם גם סידר (בשביל האורחים) בביתו סנהדרין, בכדי לענות על השאלות שעלולות להתעורר אצל האורחים.

התורה מספרת לנו כאן האופן שאברהם אבינו עסק בהכנסת אורחים: הוא לא הסתפק בנתינה לאורחים לחם, מלח ומים, שדי בהם כדי להשביע; אברהם אבינו לא הסתפק בנתינת המינימום, אלא נתן להם גם דברים של תענוג: פירות, יין, כל מיני מגדים, מטה, ואפילו גם סנהדרין להשיב על שאלותיהם, וכל זה נתן להם למרות שהיו אצלו אנשים זרים לגמרי.

ומזה צריך ללמוד כל יהודי: בליבו של כל אחד נטועה מדת הצדקה וגמילות חסדים. עליו לדעת שמידה זו, שיש לו בירושה מאברהם אבינו⁹, היא לא רק כדי לתת לזולת דברים הכי מוכרחים, אלא גם כדי לתת לו דברי תענוג; ולא רק במובן הגשמי, אלא גם לפתור את בעיותיו הנפשיות.

ג. עניין עשיית צדקה באופן האמור לעיל, לתת לא רק דברים של הכרח אלא גם להנותו בדברי תענוג, מושרש במיוחד אצל הורים בנוגע לילדיהם. כיוון שילדים הם חסרי אונים, מושרש בטבע ההורים לתת לילדיהם כל המצטרך להם (מבלי להתחשב אם הילדים ישלמו זאת אחר כך אם לאו), לא רק ההכרחיות שלהם; וכן בנוגע לחינוך, מחנכים ההורים את הילדים באופן שיתפתחו ויגדלו במלוא המידה, הן בגשם והן ברוח.

אצל בני-ישראל, כמו אצל אברהם אבינו, קיים יחס זה לא רק לילדים שלהם, אלא גם לאנשים זרים. בליבו של כל יהודי נטוע, שמה שקיבל על-ידי יגיעה ומאמץ רב, ייתן לאיש זר לגמרי; ולא רק כדי להשביע את צרכיו בגשמיות, אלא גם לפתור את בעיותיו הנפשיות.

הנהגה כזו היא למעלה מהשכל: לתת לזולת מה שחסר לו – מבין גם השכל, דכיוון שחסר לו משהו, צריכים למלא זאת, שהרי רחמנות עליו. אבל לתת לזולת מה שלא חסר לו, אלא רק לשם תענוג – הרי זה בא מצד מידה מיוחדת של טוב שנובעת מלמעלה מהשכל; שמצד מדת הטוב שלו משתדל שגם לזולת יהיה טוב.

ואם כן הוא בדברים גשמיים, הרי זה במידה יתירה בדברים רוחניים, כיוון שחסרון רוחני, חסרון בהנשמה – כואב הרבה יותר, וקשה יותר לתקנו מאשר חסרון בגוף.

ולכן הסדר אצל בני-ישראל, שבכל מקום שאליו הגיעו – במדינה חופשית, או במקום שלוחצים אותם – לא התחשבו בשום דבר, אלא מיד יסדו ישיבות ותלמודי-תורה¹⁰, והשתדלו להעמיד אותן באופן שיעניקו לא רק את המינימום הנדרש לתלמידים ותלמידות, אלא במלוא המידה, "יגדיל תורה ויאדיר"¹¹.

ד. ועתה תובן השייכות של "ויטע אשל גו'" לעקידה:

כוח המסירות נפש אצל אברהם ויצחק לילך לעקידה, בהיותם "בארץ פלשתים ימים רבים", במדינה שלא לחצו ודחקו אותם, והיו חופשיים לגמרי – בא מ"ויטע אשל", מהנהגתם באופן של חסד שלמעלה מטעם ודעת. ולכן גם בהיותם בזמן של מנוחה "ימים רבים" – הלכו לעקידה בשמחה.

ה. זוהי גם הוראה לכל הדורות:

נדרשת מיהודים הנהגה של מסירת נפש, במיוחד בנוגע לחינוך הילדים – שכל מה שעמלו במשך שנים רבות, ימסרו עבור חינוך הבנים והבנות, לא רק שלהם, אלא גם של אחרים; ולתת להם לא רק דברים של הכרחיות, אלא מלוא המידה של יהדות, תורה ומצוות.

ואז גדל דור של מסירת נפש, שגם בהיותם במדינה חופשית מוכנים הם להקריב כל אשר להם, גם את חייהם, בשביל אמונה, תורה ומצוות, בשביל כל מה שקשור עם יהדות.

ו. בשעה שההנהגה היא באופן האמור לעיל, אזי ישנה ההבטחה של הקב"ה שהשכר עבור התמיכה בישיבות, הגדלתן והעמקתן, יהיה לא רק "דולר תמורת דולר", אלא הקב"ה ישלם כמה פעמים ככה (כפי שמצינו באברהם אבינו, שההתחלה היתה עם ילד אחד, ומזה נעשה "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים"¹²), לא רק בכסף – על זה מיותר לדבר – אלא גם בשאר עניינים: בריאות, אריכות ימים, ונחת מילדים.

"ולא ירע לבבך בתתך לו"¹³ – ייתן הקב"ה שיקבלו בשמחה את הלימוד מהנהגת אברהם אבינו ויצחק, ליתן עבור הישיבות ביד פתוחה ורחבה ובשמחה, ואז יחזיר הקב"ה כמה פעמים ככה, לא רק בכסף אלא בכל המצטרך¹⁴.

[לפני התחלת השיחה, סיפר אחד מביקורו ברוסיא. ואמר כ"ק אדמו"ר:]

מה שצריכים לפרסם משם הוא – שמבלי הבט על הקשיים יש שם יהדות. ומזה מובן במכל שכן בנוגע למקומות שבהם ישנו חופש – עד כמה צריכים להשתדל בענייני יהדות, הן בשביל עצמם, והן כדי להשלים כל מה שבהכרח חסר שם. ברוסיא חיים שני מליון יהודים. ואם כן, צריכים כאן שני מליון יהודים שיעסקו עבור עצמם וגם כדי להשלים מה שבהכרח חסר שם.

 (לעסקני ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק', אור ליום ו' עש"ק פ' וירא ה'תשי"ט.

תורת מנחם כרך כד, עמ' 195-198, בלתי מוגה)

____________________________

1)     שיחה זו (עד סוס"ו) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפסה (באידית) בלקו"ש ח"ג ע' 769 ואילך. – במהדורא זו ניתוספו ע"י המו"ל עוד איזה ציוני מ"מ.

2)     ראה קונטרס ביקור שיקאגא ע' 7 (סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך). וראה לקו"ש ח"ג ע' 750 הערה 2.

3)     ב"ר פמ"ב, ח. וראה רמב"ם הל' ע"ז ספ"א.

4)     וירא כא, לג-ד.

5)     סוטה יו"ד, סע"א ואילך.

6)     סוטה שם ובפרש"י.

7)     מדרש – הובא בבחיי שם (כא, לג).

8)     ב"ר פנ"ד, ו.

9)     יבמות עט, א.

10)   ראה יומא כח, ב.

11)   ישעי' מב, כא.

12)   וירא כב, יז.

13)   פ' ראה טו, יו"ד.

14)   ראה תו"א בתחלתו (א, ב) שע"י הצדקה "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", ונתבאר בלקו"ת לג"פ שם (אוה"ת בראשית (כרך ו) תתרכו, ב).

 משיח וגאולה בפרשה

לפרסם אלוקות בכל מקום אפשרי

השליחות: להביא את הגילוי דלעתיד לבוא

...וכפי שהיה בפועל בעבודתו של היהודי הראשון, אברהם אבינו, כפי שמביא רש"י שאברהם אמר "כשלקחני מבית אבי היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ", ואחר כך "הרגלתיו בפי הבריות", ונהיה "אלוקי השמים ואלקי הארץ". עד שפעולתו של אברהם בעולם הייתה באופן של "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם", כפי שחז"ל אומרים "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב כו'", ש"למד לבריות לקרות בשם ה' א-ל עולם", שהכוונה היא (כפי שחסידות מבארת בארוכה) שלא רק "א-ל העולם", אלא "א-ל עולם", שאלקות ועולם הם דבר אחד, כביכול.

ובזה מתבטאת השליחות של כל יהודי, שיפעל את "ויקריא שם בשם ה' א-ל עולם", להפיץ אלקות בעולם, שכל באי עולם ידעו ש"מלא כל הארץ כבודו".

כאשר מבצעים עניין זה בפועל ומבצעים את השליחות, מביא הדבר לביאת המשיח בפשטות, מכיוון שבביאת המשיח יקוים "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", "והייתה להוי' המלוכה", זאת אומרת יהיה בגלוי העניין של "מלא כל הארץ כבודו" בין "כל באי עולם".

וכהוראת נשיא דורנו, שיש להיות "נרות להאיר", להאיר את העולם באור ואש של הניצוץ יחידה שבכל אחד ואחד, ולא באופן שנשאר במקומו ויש לו חלונות "שקופים אטומים", שממנו אורה יוצא לכל העולם כולו, כפי שהיה בבית המקדש, אלא צריך הוא בפשטות להתרחק מד' אמותיו הפרטיות ולצאת לעולם, ושם לפרסם יהדות ואלקות.

ניצוץ של משיח יצית את חומות הגלות

תוכן עניין זה מפורש במדרש, ש"אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא", וכמבואר בכמה מקומות שהכוונה היא בכדי לקיים שם את השליחות של הפצת היהדות ובירור הניצוצות וגילוי אלקות במקום ההוא, עד לאופן של "ויקריא שם בשם ה' א-ל עולם", כנ"ל.

ובדורנו זה כולל הדבר במיוחד את עניין הפצת המעיינות חוצה, שזה (כללות העניין של גילוי פנימיות התורה) התחיל בכללות בזמן אשר נהיה "מצווה לגלות זאת החכמה", ועוד יותר – בזמן הבעל שם טוב כאשר התחיל עניין "יפוצו מעיינותיך חוצה", ועוד יותר על-ידי אדמו"ר הזקן, ובפרט לאחר פעטערבורג, עד לזמן נשיא דורנו, שאמר שהשליחות של כל יהודי בדור זה היא להפיץ את המעיינות חוצה כפשוטו, חוצה שאין חוצה ממנו, עד לשבעים לשון, ואמר שלשם כך יש לצאת ממקומו (כולל – ממדרגתו) וללכת בכל המדינות ובכל המקומות שבעולם שיכול להגיע אליהם, ושם לקיים את השליחות של הפצת היהדות והפצת המעיינות.

ועל-ידי ההתנהגות בדרך של "נרות להאיר", ומגלים את הניצוץ בורא שביהודי, ובכל יהודי הוא ישנו – מביאים את ביטול הגלות, מכיוון שהניצוץ קטן של משיח שבכל אחד ואחד (בחי' יחידה שבנשמתו) יש בכוחו להצית את חומות הגלות . . עד שמכלה אותם לגמרי, ואז בדרך ממילא מתגלה משיח (בחינת יחידה הכללית) שכבר לפני זה "הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"!

(משיחת שמחת-תורה התשמ"ו. לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 364)

 ניצוצי רבי

דבר בשם אומרו

אחד המאפיינים בתורת הרבי הם הציונים, מראי-המקומות וההערות שצוינו בשפע ובעין-טובה בשולי-גיליון של כל שיחה ומאמר * הם לא נועדו להפגין ידע ובקיאות אלא להעשיר את ידיעותיו של הלומד, לגרום לקוראים לעיין בעומק, ומטעמים נוספים * התייחסויותיו של הרבי למראי-המקומות שבשיחות * ומהו טעם שינוי לשון הפסוקים שמצטטים בדיבור על פה? * רשימה ראשונה (מתוך שלוש)

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

עורך הוצאת קה"ת

"דבר בשם אומרו" – כמה בחינות וגדרים נאמרו בעניין זה בפוסקים ובספרי מוסר וחסידות. עצם הזכרת ואפילו ציון המקורות – אין בה רבותא כל-כך. אולם דומה שמאז התגלות תורת החסידות ועד לרבי לא נמצא מי שעשה זאת בהבלטה יתירה כל כך ובעקביות שכזו, כאשר בכל שיחה או מאמר מופיעים עשרות ציוני מקורות בתוספת הערות בשולי-הגיליון.

התחיל בכך רבינו כאשר ההדיר את מאמרי חמיו כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ, וכן ליקט את מנהגי חב"ד, וכמו עוד מספרי חב"ד שהביאם לדפוס במסגרת תפקידו כ"עורך ראשי" של ספריית אוצר החסידים – "קרני הוד תורה" (כשבענוותנותו הרבה ציין רק "המו"ל"). עם עלותו לנשיאות חב"ד החל גם בהגהת שיחותיו ומאמריו שלו תוך ציון מקורות מדויק על כל רעיון ואמרה, ובמיוחד בכתיבת ה"מכתבים כלליים" שכתב כמנהיג ישראל "אל בני ובנות ישראל... ה' עליהם, יחיו".

ברשימה זו והבאות אחריה נבחן את השיטתיות בציוני המקורות, כשהמסקנה ברורה: אין כאן הפגנת ידע או בקיאות חלילה – אלא שיטה קבועה של ציונים, ואף גם ציונים שאינם ידועים.

הרחבת ההבנה

מטרת מראי-המקומות וההערות ב(שולי) השיחות היא – שלא כדעת ההמון הסבורים שרוצים להפגין לומדות וכו',

אלא שבעת הלימוד יוכלו לעיין במקורות המצויינים שעל-ידי-זה תורחב ההבנה ויתווסף בהבנת הענין כו'.

כך הסביר פעם הרבי – בשבת קודש פרשת ויחי תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך א' עמ' 773).

בפגישת 'יחידות' של הגאון הצדיק רבי פינחס מנחם אלתר, לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור, בשנת תשל"ט, אמר הרבי ('בצל החכמה' עמ' 97):

רואים במציאות לא פעם – כאשר חסר מראה-מקום גורם הדבר לחוסר בהבנת הדברים ואילו כשמעיינים במקור הרי "אותיות מאירות"...

(הדברים אמנם לא התייחסו לשיחות הרבי, אלא לחיבורים תורניים בכלל, אך וודאי ניתן ללמוד מהם לנידון שלנו).

יעיינו במקורות ויחכימו

כך גם מתבטא הרבי בהתוועדות ש"פ ויצא ז' כסלו תשמ"ח (התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 567), כשאז אכן דובר אודות מראה-מקום שהזכיר הרבי בדבריו בהתוועדות:

בהזכרת ציוני המראי-מקומות כו'... אין הכוונה להראות בקיאות... אלא, הכוונה היא – שלאחרי ההתוועדות יעיינו במקומות שבהם נתבארו ענינים אלו, ובאופן ש"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).

מיוסד על דברי... שקדמוני

במכתב נושא תאריך ז' שבט תשל"ו (פורסם לראשונה במדור זה בגיליון תשלב (כ"ט תמוז תשס"ח) ומשם לאגרות-קודש כרך לא), כותב הרבי בצורה ברורה וגלויה:

ידוע ונראה בעליל בלקו"ש [=בלקוטי שיחות] הנדפסים שמשתדל הנני לייסד דברי על אלה שקדמוני ואומר זה "בשעת מעשה" (השיחה) – וגם בהשיחה [=הדנה] במצות-עשה דמילה אמרתי דשקלו-וטרו [=נשאו ונתנו] בזה בכמה מקומות... וחלקם הוזכרו ב'שדי חמד'... תורה שלימה... כללים (צפנת פענח) דהרגצו'בי... ועוד... ימצא בספרים הנ"ל עוד שקדמוני (ועליהם יסדתי דברי). ועוד – שחולקים על סברא זו.

שיטה הפכית

לשם מה מציין הרבי לאותם שחולקים על סברתו? זאת ניתן ללמוד מהמענה הבא.

ב'הערות התמימים ואנ"ש' נ.י. גיליון ק (י"ד כסלו תשל"ט) עמ' יח הערה יו"ד (ומשם ב'ימי מלך' כרך ב' עמ' 803) פורסם מענה נוסף:

בהציונים ומראי מקומות כמה סוגים (וכוונות):

[א] כפשוטו – מקורו בפשטות;

[ב] להרחיב ולהעמיק הבנת הענין על-ידי ציון למקום דשיטה הפכית, שממנו מובן פרט (או כלל) נוסף. ועוד.

לימוד דברים נוספים

על ה"תועלת הנוספת – שבגללה משתדלים לציין המראי-מקומות ב'לקוטי שיחות'", הסביר הרבי לגאון רבי פינחס הירשפרונג אב"ד מונטריאל בשנת תשמ"ח ('והחי יתן אל לבו' עמ' 35; התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 558):

שגם מי שאינו מסכים עם תוכן הדברים שאמרתי בהשיחה, ילמד בינתיים את העניינים המובאים מהמראי-מקומות – משנה, גמרא, מדרש, זהר, וגם מתורת החסידות, החל מספר התניא.

וברוח זו התבטא גם בשיחת ש"פ שמיני תשל"ב (שיחות-קודש תשל"ב כרך ב' עמ' 176):

העובדה שמציינים מראי-מקומות אין מטרתה להפגין בקיאות, אלא שבשעה שמציינים מראי-מקומות מעיינים בינתיים במקורות שציינו וממילא לומדים עניינים נוספים בתורה.

ואז נוספת זכות למי שציין המראה-מקום שעל ידו נלמד עניין נוסף בתורה, ומקויים אז "שנים אוחזין בטלית" כביאור הידוע של אדמו"ר הזקן...

בשביל אחד כדאי...

והדברים שנאמרו בעל-פה כתב הרבי במענה מיוחד שפורסם (גם) ב'התקשרות' גליון תתקכג עמ' 8:

המ"מ [המראי מקומות] – מעורר עכ"פ [על כל פנים] אחדים מהשומעים לראות בפנים, ובמילא לומדים דברים נוספים. ואפילו בשביל א[חד] כדאי הציון. וזהו גם א[חד] הטעמים שמרבים במ"מ [מראה מקומות] (ובמפתחות [=לספרים]) בזמן שנתרבה החושך וכו'.

וע"ד [ועל דרך] המבצעים [=עשרת מבצעי המצוות שנבחרו מכלל תרי"ג מצוות, בעת שנתרבה החושך, לעודד כמה וכמה מבני-ישראל שיקיימו מצוות אלו].

נוסף על דעירובין כ"א ס"ע [סוף עמוד] ב. נד, ס"ע [סוף עמוד] ב' [=במקומות אלו הגמרא משבחת את מעלת ה'סימנים' לתורה ('מפתחות' ו'מראה מקומות')].

תוכן הדברים שהובאו לעיל נזכרו בתוספת מרובה על העיקר, בשיחה שהשמיע הרבי בהתוועדות של שבת-קודש פרשת בראשית בשנת תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך א' עמ' 270-272), ובה התייחס לצורך בציון מראי-מקומות גם אלה הפשוטים וידועים לכל, וכה אמר:

מצינו הנהגת גדולי ישראל שבעת דיבורם היו חוזרים לפעמים על תוכנו של פסוק או מאמר רז"ל שלא כצורתו המדוייקת – ומהטעמים לכך:

א. שלענין המדובר היה נוגע תוכן הענין ולא הלשון [כשם שנוהג רש"י בציטוט פסוקים ומאמרי חז"ל  בשינויים מן המקור כדי להתאימם לפירושו המיועד לפשוטו של מקרא].

ב. משום שלא תמיד היו המקורות תחת-ידם.

ולכן בשעה שמציינים מראי מקומות על אתר תועלת רבה היא לאומר או כותב התורה שאז – במיוחד כאשר הנושא מופיע במספר מקומות – ביכולתו לעיין במקור ולבחור במקור זה או שני הנצרך לו.

תועלת נוספת היא כאשר מעיינים במקורות המצויינים – ישנה אפשרות להעמיק יותר בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".

וזאת בנוסף לעצם הענין שיהודי מעיין בפסוק (מתורה-שבכתב) או מאמר חז"ל (בתורה שבעל-פה).

ועל אלה נוסף ענין חשוב בדומה למאמר חז"ל "עד שבחברון – בא להזכיר זכות אבות" – מעוררים זכות המשנה, הגמרא או הפסוק המצויינים ואומריהם.

ומצד ענין זה האחרון (זכות כו') חשוב לציין גם פסוקים ידועים כגון "בראשית א, א" – מקור הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (נוסף על העדר כבוד כו' שיהיה באם ישמיטו).

למשוך אנשים ללמוד

נימוק נוסף מעניין השמיע הרבי בפני ה'פני מנחם' ('בצל החכמה' עמ' 79):

בזמנינו במיוחד יש לחפש את כל העצות כדי שיתווספו לומדים... עוד כמה יהודים שילמדו, ואפילו בשביל יהודי אחד בלבד... ומשום כך – ציוני מראי-מקומות פועלים דבר גדול.

כלומר: ישנם כאלה [מהעולם המודרני?] ש"מקורות" בשולי העמוד גורמים להם לעיין בשיחה עצמה!...

נחזור לגבי מה שהזכיר הרבי בהתוועדות ש"פ בראשית תשמ"א על גדולי ישראל ששינו לפעמים מהכתוב, הנה דוגמאות לכך להלן.

דקדוק בתורה ולא בתפילה

כך קוראים אנו ב'ספר השיחות-תורת שלום' עמוד 2:

ביום שמחת-תורה תרנ"ב דיבר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נשמתו-עדן ואמר: בשמחת-תורה הוא התגלות יחידה שבנפש, מעין [=מה שיהיה] לעתיד [=לבוא] ש"לא ילמדו איש את רעהו". אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ביטא את המילה "ילמדו" בצירה למרות שבירמיהו לא, לג נאמר ילמדו – המ"ם בשוא.

בעל הקריאה ר' יצחק גרשון שנכח במקום הגיב כי נאמר "ילמדו". תגובתו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היתה באריכות:

אבי – אדמו"ר מהר"ש – היה בקי ב"מסלול" וב"צוהר התיבה" וכמובן בתנ"ך, וכשביטא את הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה" (ישעי' כט,יט) שם ויספו הסמ"ך בשו"א – הוא היה אומר "ויספו ענוים בה' שמחה" כלומר במלאופם. אף אני יודע כי כתוב "לא ילמדו" בשו"א, וברצוני לומר "לא ילמֵדו" בצירה.

וכן "ממעייני הישועה" (ישעי' יב,ג) שם היו"ד בשוא אך הרבי ביטא זאת בצירה. – וסיים כי דקדוק שייך לקריאת התורה ולא לתפילה.

ועוד נאמר ב'תורת שלום' עמ' 3:

בתפילת מנחה של אותו יום אמר הרבי מוהרש"ב "כנועם שיח סוד שרפי בראשית".

פסוק שלא כצורתו

במהלך התוועדות פורים תשכ"ה, עורך הרבי סיום מסכת מגילה והוא מצטט את הפסוק "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" אך בדבריו שינה מלשון הכתוב והוסיף תיבת "כל" שלא נאמרה בפסוק.

אחד הנוכחים העיר לרבי על כך והרבי הגיב (תורת מנחם כרך מג עמ' 16):

להערתו שאמרתי אל כל בני ישראל – גלאַטיקער [=חלק יותר] בהענין ד"דברים שבכתב אי אתה רשאי כו'", ובפרט כשמצטטים פסוק שלם.

דוגמה נוספת:

גם בפורים תשל"ח (שיחות-קודש תשל"ח כרך ב' עמ' 40) ציטט הרבי את הנאמר בפרשת שופטים כ,ח "ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" אלא שבמקום "ולא ימס" אמר הרבי "ולא ירך".

בעקבות תמיהה לפשר הדבר שעוררו כמה וכמה, הסביר הרבי בהתוועדות מוצאי שבת פרשת צו (שם עמ' 59-60) את פשר השינוי ונימק זאת בטעמים הבאים:

א. כשמצטטים פסוק מתורה-שבכתב, הרי (לפחות) מזמן לזמן יש מקום לשנות מלשון-הכתוב כדי שלא להיכנס לחשש שמא זה בכלל "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל-פה".

ב. הרי נאמר "אל תפתח פה כו'" לצד ההפכי – די, אפוא, להשתמש בלשון "ולא ירך את לבב אחיו כלבבו".

ג. מכיון ש[המדובר בשיחה היה] טרם הכניסה ל"קשרי המלחמה" – אין טעם להשתמש בלשון "ימס" ("ולא ימס"), ודי ב"ולא ירך את לבב אחיו כלבבו" שכן גם הוא עדיין במצב של "הירא ורך הלבב".

מדגיש כוונת ודיוק הכותב...

דוגמא נוספת היא, במכתב-כללי של הרבי מי"א ניסן תשי"ז (אגרות קודש כרך טו עמ' 15) ציטט הרבי מאמר חז"ל "שהיו ישראל מצויינים שם בלבושם ומאכלם ולשונם".

אחד האישים בארץ-הקודש שפרסם את תוכן המכתב, לא מצא את המקור, ולכן השמיט את המילה "ומאכלם".

בתגובה הסביר לו הרבי (שם עמ' קיז):

א) תמיהני עליו, שהרי מובן, שדווקא כשמוצאים נוסחא אי [=בלתי] מצויה כלל – בטח יש לזה מקור בטוח.

ב) הבאת נוסחא בלתי שכיחא בודאי יש לה סיבה מיוחדת, שהענין בו עוסקים מתחזק ומסתייע דוקא בנוסחא הבלתי שכיחא וידועה ..

ג) ועוד זאת שזהו מבהיר יותר את הענין, על-ידי ההודעה כמה דייק מחבר המאמר או כותב הספר.. וכשמביאים מאמר רז"ל בודאי ראוהו בספר וכו'.

ד) וכיון שדייק בעל המאמר בנוסחא בלתי רגילה ההגהה אינה תיקון, כי-אם להיפך.

ומוסיף הרבי:

שכיוונתי בדיוק להביא הנוסחא בו מוזכר על-דבר המאכלים.

לא לתת פתח לתואנות

נסיים מאמר זה בנימוק נוסף שעולה מדברי הרבי: מראי מקומות יפחיתו את מספר אלה ש"תואנה הם מבקשים"...  הדברים מופיעים במכתב של הרבי (מתאריך בין פורים קטן לפורים גדול תשל"ג – שנדפס זה עתה באגרות-קודש כרך לא):

כמה פעמים בקשתי אנ"ש שי' (ובכלל) שכשמביאים פסוק, מחז"ל וכיו"ב – יראו מקום בפנים. והטעם מובן. ולדוגמא במכתב שלו זה:

א) "כתוב בשו"ע, הלכה פסוקה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – ואינו, ולא ברמב"ם וראה נימוקי או"ח סתרפ"ו השקו"ט בזה. והוא בש"ס תענית כט,א.

ב) "ידוע ג"כ מלכות בית דוד נמשחו בשמן במשחה, כמ"ש בנ"ך" – איפוא נמצא בנ"ך? והוא בש"ס ורמב"ם [כריתות ה,ב רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א ה"ז].

בדומה לזה ציין הרבי בהזדמנות ('מאוצר המלך' כרך א' עמ' 81):

...העירותי וכמה פעמים – שיש כמה שתואנה מבקשים, ולכן לעיין בפנים הל' [הלשון] וכיו"ב [וכיוצא בזה] קודם האמירה ברבים.

 ממעייני החסידות

פרשת וירא

וירא אליו ה' (יח,א)

כשהיה אדמו"ר הרש"ב ילד קטן, נכנס פעם אחת אל זקנו, אדמו"ר הצמח-צדק, בשבת פרשת וירא, והתחיל לבכות, באמרו: מדוע נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה? ענה הצמח-צדק: כשיהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנה, מחליט שעליו למול את עצמו – ראוי וכדאי הוא שה' יתגלה אליו.

(היום יום ט' במרחשוון)

* * *

יש לשאול, הרי גם בפרשה הקודמת נאמר "וירא ה' אל אברם" (יב, ז. יא), ומדוע לא שאל הילד על אותו "וירא".

יש לומר, שה"וירא" שבפרשת לך-לך היה קשור במעלתו של אברהם אבינו, וברור שלא עלה על דעתו של הילד להשוות את עצמו לאברהם ולהקשות מדוע לא זכה למה שזכה אברהם. ואילו ה"וירא" שבפרשתנו לא היה מפני דרגתו הנעלית של אברהם, אלא מפני מידת חסדו של הקב"ה, כפירוש רש"י "לבקר את החולה", היינו עניין של גמילות חסדים. ומכאן שאלתו של הילד: מדוע אין הקב"ה גומל חסד גם עמו?

על כך ענה הצמח-צדק, שאמנם, ה"וירא" היה מפני חסדו של הקב"ה, אך בכל-זאת צריכים להיות 'כלי', ואברהם זכה לכך בגלל החלטתו למול את עצמו.

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 61)

* * *

סיפור זה מלמדנו, שאפילו אצל ילד קטן אפשר לעורר תשוקה לרוחניות ולאלוקות, ועד לתשוקה נפלאה המביאה לידי בכי. וזאת – על-ידי החינוך הראוי.

ואין סתירה מדברי הרמב"ם הידועים על דרך הלימוד עם ילד קטן, שיש לעוררו "בדברים שהם אהובים אצלו", כגון אגוזים. שכן אירוע זה גילה דרך חדשה ופתח 'צינור חדש', שיוכלו לחנך ילד שרוחניות ואלוקות הם "דברים שהם אהובים אצלו".

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 66)

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (יח,ח)

כיצד נתן אברהם לאורחיו בשר עם חלב? אלא אברהם אבינו הגיש לאורחים הן מאכלי חלב הן מאכלי בשר, לבחירתם. מובן שמי שאכל חלב לא אכל בשר, ולהפך.

ומה שנתן להם שלושה לשונות, אף-על-פי שנתן גם חמאה וחלב, הוא כדי שתהיה הבחירה ביד כל אחד ואחד מאורחיו, אם לאכול מהחלב או מהבשר. זוהי הכנסת אורחים בהידור.

(לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 150)

ארדה נא ואראה (יח,כא)

ארדה נא: ...לסוף מעשיהם (רש"י)

אנשי סדום חטאו במעשיהם הרעים, אבל הקב"ה לא הסתפק בראיית המעשים כשהם לעצמם, אלא גם הסתכל ל"סוף מעשיהם" – האם יתחרטו ויחזרו בתשובה על מעשיהם הרעים, או שהם עתידים להישאר ברישעם.

(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 88)

ויגש אברהם (יח,כג)

ויגש אברהם... לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה (רש"י)

מידתו של אברהם היא אהבה וחסד. כיצד ייתכן אפוא שאברהם ידבר קשות, ובפרט כלפי הקב"ה, ובכך אף פתח תחילה?!

אלא כשאומרים שמידתו של אברהם היא אהבה וחסד, אין הכוונה (רק) שהיה החסד בטבעו, אלא (בעיקר) שעבד את ה' במידת החסד, לקיים את רצון ה'. ואולם כשבא לידו עניין של הצלת נפשות (כי כבר נגזרה הגזֵרה ונשלחו המלאכים להפוך את סדום), ולא היתה לפניו דרך אחרת אלא לתבוע מהקב"ה ולדבר עמו קשות, כדי לבטל את הגזֵרה – לא עשה אברהם שום חשבונות, ונכנס תיכף בכל התוקף הדרוש באותה שעה, אף אם הדבר היה בניגוד לטבעו.

נמצאנו למדים, שכשבא לאדם עניין הנוגע להצלת נפש מישראל, בגשמיות או ברוחניות, עליו להתעסק בזה בכל כוחו, ובכל האמצעים האפשריים, גם אם זה מנוגד לטבעו.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 58-59)

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה (כא,יב)

שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש"י)

אף שבדרך כלל היה אברהם בדרגה נעלית יותר משרה (שהרי איש ואשה הם בדוגמת משפיע ומקבל), בכל-זאת בנבואה היה טפל אליה.

נבואה ורוח-הקודש תלויים במידת שייכותו של הצדיק לעולם. ומכיוון שאברהם היה מרומם ומנותק לגמרי מהעולם, ולעומתו, שרה היתה שייכת לעולם, לפיכך בנבואה היה אברהם טפל לשרה.

זה גם ההסבר שהיו צדיקים גדולים שלא היתה להם רוח-הקודש, ואילו צדיקים פחותי דרגה מהם, הייתה להם רוח-הקודש.

הבדל זה, במידת שייכותם לעולם, בא לידי ביטוי גם ביחסם אל ישמעאל: אברהם אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (כי הוא ראה את ישמעאל מצד דרגתו ובחינתו שלו, של אברהם). אך שרה אמרה "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כי היא הכירה אותו כפי שהוא בעולם).

(ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי, חיי-שרה, דף יג)

והאלוקים נסה את אברהם (כב,א)

אמר הבעל-שם-טוב:

"והאלוקים" – הדינין, מידת הדין והגבורה,

"ניסה" – מתעלים ומסתלקים למעלה בשורשם ונמתקים ("ניסה" מלשון "הרימו נס"),

"את אברהם" – מכוח האהבה והחסד של אברהם.

למה הדבר דומה? למלך שהוא בקפידה וכעס. באותה שעה כל עבדי המלך ושריו יראים לבוא לפניו לשבחו ולקלסו; אך בן המלך, האהוב והחביב עליו, אינו חושש לכעסו ולקפידתו של אביו המלך, כי מיד בהופעתו לפני המלך מסתלק כעסו ונמתק ומתחלף בשמחה וחסד.

(צוואת הריב"ש, סימן קלב דף כד עמ' א')

וישכם אברהם בבוקר (כב,ג)

וישכם: נזדרז למצווה (רש"י)

אדמו"ר הזקן אמר:

הפלא והחידוש בנסיון העקֵדה היה בזה שאברהם אבינו עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלא רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

ואילו עצם ענין העקֵדה אינו נחשב לניסיון גדול כל-כך לערך מעלת אברהם אבינו. ומה גם שדבר ה' דיבר בו, והרי קדושים רבים מסרו נפשם על קידוש ה' גם כי לא דיבר ה' בם...

(תניא, איגרת הקודש סי' כא)

 כ' במרחשון

הולדת כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע

רשימה מאלפת מאת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לתולדות אביו בעקבות יום הולדתו

יום טוב מיוחד במינו

א', י"ט מ"ח רפ"א, רוסטוב דאן. שעה הששית ערב.

אחר תפלת ערבית ... הנני יושב בחדרי, ואקונן את מצבי היתמי.

ערב הלזה הוא אור ליום ב' כ' מר-חשון, יום הבהיר והקדוש בעולמי, אשר בו ביום זרח שמשי, יום הולדת הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הכ"מ.

אזכרה ימים מקדם, במשך עשרים ושבע שנים, והוא משנת תרנ"ד עד שנת תר"פ ועד בכלל, הנה יום זה היה לי יום טוב מיוחד במינו, כי היה מוקדש לאמירת דא"ח – ביחידות לפני – וסיפורים שונים, באורחות חיי קדשו, וחיי כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

יום העשרים שבחדש מר-חשון, קביעתו יכול להיות רק בארבעה ימים שבימי השבוע, והוא ביום השני, ביום השלישי, ביום החמישי, וביום השבת קדש...

סדר חגיגת יום-ההולדת

משנת תרנ"ד – לבד בשנת תרס"ז – עד שנת תרע"ו, היה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בימים טובים האלה בביתנו בליובאוויטש.

בשנת תרע"ו ביום הראשון ששה עשר במר-חשון, עזבנו את ליובאוויטש והלכנו בגולה, וביום השלישי בערב שעה השמינית, באנו לעיר אראל ושם חגגנו יום ההולדת, ומשנת תרע"ז עד תר"פ, היא השנה האחרונה, חגגנוה בגולה ברוסטוב על נהר דאן.

סדר החגיגה: ביום י"ט אור לכ' לחדש מר-חשון אחר תפלת ערבית, הייתי נכנס לחדר כ"ק אאמו"ר הרה"ק, ועל פי ציווי הייתי סוגר את הדלת בעדנו בחדר שלפני חדרו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, היו מוכנים הבגדי שבת-קודש שלי והייתי לובשם, ונכנס לחדרו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק.

והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, יושב על כיסאו מלובש בבגדי שבת-קודש ואחר הברכה בברכת מזל-טוב, היה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק אומר מאמר דא"ח, כשעה ויותר. אחרי כן היה מבאר איזה עניינים מהמאמר שאמר, והיה מספר איזה סיפור. אחרי כן היינו לומדים עד שעה אחת עשרה לילה. ולמחרתו היה חוזר המאמר, והיה מספר סיפורים שונים, ותנאי עיקרי היה, אשר איש לא ידע מזה.

כאשר יום ההולדת חל בשבת-קודש, היה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק מקדים אמירת המאמר תיכף אחר הדלקת נרות, ואחרי כן הייתי נכנס לחדרו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק לברכו בברכת מזל-טוב ליום הולדתו, והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק היה אומר ביאור על המאמר שאמר ברבים. בעת הסעודה היה מספר סיפורים שונים, ולמחר בהשכמה בשעה החמישית הייתי נכנס להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק והיה חוזר הביאור שאמר לי – ביחידות בליל שבת-קודש – ובשעה השמינית בערך היה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק חוזר אותו המאמר שאמר ברבים, במוצאי שבת-קודש הייתי נכנס להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק והיה מספר סיפורים שונים ומדבר בענייני עבודה.

המאמרים שאמר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בכ' מר-חשון, הביאורים והסיפורים הנה רובם ככולם כתובים הם ברשימותי, דבר דבר בעתו ובזמנו.

ראשי-פרקים מתולדותיו

...עלה בדעתי לכתוב תולדות הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ, וארשום בזה ראשי פרקים בתור חומר כללי:

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, הכ"מ, נולד ביום ב' כ"ף לחדש מר-חשון תרכ"א.

בהיותו בן ארבע עשרה שנה כבר הוא חוזר מאמרי הוד כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק וכותב הנחות עליהם, ובהיותו כחמש עשר שנים כבר הוא כותב ביאורים על המאמרים של כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק.

בהיות הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ בן שתים ועשרים שנה, נתייתם מאת הוד כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק.

במשך התשע שנים, משנת תרל"ד עד תרמ"ג, כותב הוא כשלש מאות וחמשים הנחות, ומספר נכון ביאורים, ורשימות מדיבורים ושיחות, בעת שהיה ביחידות אצל כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק [=המהר"ש].

שנה ראשונה ישב הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ, בחדרו של כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק ועסק בתורה ועבודה, לא קיבל שום איש ולא ענה על שאלות עצות.

מאמר הראשון, אשר אמר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ ברבים, ביום השני דחג הסוכות תרמ"ג, כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה יחד כולם קדושה לך ישלשו.

המאמר תנו-רבנן נר חנוכה, שאמר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ, בשבת חנוכה תרמ"ג, מתקבל אצל החסידים בחיבה יתירה, ומאות מכתבים מתקבלים מעיירות שונות המבקשים לשלוח להם העתק המאמר דתנו-רבנן נר-חנוכה הנ"ל.

...שנת תרנ"ד. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ, מקבל עול הנשיאות וכסא קדש הוד כבוד קדושת אבותינו הקדושים.

...בשנת תרנ"ז מייסד הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ את הישיבה תומכי תמימים, יצ"ו.

עבודה לשלושת אלפי איש...

שנת תר"ס­תרס"א. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ, מעורר את הגבירים האדירים האחים יעקב ואליעזר פאליאקאוו, אשר ינדבו סכום הגון לבנין בית חרשת של אריגה בעיר דובראוונא, ומעורר את המוסד יק"א להשתתף בזה. הצעתו נתקבלה ואיפוא המציא עבודה לקרוב לשלשת אלפים נפש פועלים יהודים, בתוך תחום המושב.

תרס"ד­תרס"ה. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ מעורר על דבר שילוח מצה לצרכי הפסח לאנשי חיל יהודים הנמצאים במזרח הרחוק.

...בשנת תרס"ח מסיים הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ אמירת וכתיבת המאמר יו"ט של ר"ה, שהתחיל בר"ה תרס"ו בששים ואחד המשכים.

...בשנת תרע"ה ... בשנה זו מתמלא עשרים וחמש שנים מעת שהתחיל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ בעסקנות הכלל.

...תרע"ו. בט"ז לחדש מר-חשון עוזב הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ את ליובאוויטש, והולכים בגולה עד בואו לעיר רוסטוב דאן.

בעיר רוסטוב דאן דר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ ארבע שנים וחצי שנה, תרע"ו, תרע"ז, תרע"ח, תרע"ט, עד ב' ניסן תר"ף, שנטלו המאורות והוסר עטרת תפארת ראשנו הכ"מ.

אלף ומאה ושבעים ושלשה מאמרי דא"ח נשארו מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ, בעצם כתב יד קדשו, והם נחלקים בחמש מערכות. א. מאמרים שאמרם ברבים, או ביחיד. ב. שכתבם ולא אמרם. ג. מאמרים ממערכה א' וב' שלא נגמרו בכתב. ד. רשימות ענינים. ה. קונטרסים.

השם יתברך יחיש גאולתנו ופדות נפשנו והקצו ורננו שוכני עפר, והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ בתוכם ישמיענו ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה אמן-כן-יהי-רצון.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת וירא
ח"י במרחשוון

הפטרה: "ואשה אחת... ותשא את בנה ותצא" (מלכים-ב ד,א-לז)¹.

יום שני
כ' במרחשוון

יום-הולדת את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בשנת תרכ"א².

יום סגולה, שבו ה'מזלו גובר' של הנשיא פועל התגברות בעבודתם של חסידים ושל כלל ישראל, ועל-ידם – בכל העולם כולו³.

מהוראות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ביום זה⁴, צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות להוסיף בהפצת המעיינות חוצה, לכל לראש – בנוגע לעצמו... ועוד ועיקר – הפצת התורה והמצוות והפצת היהדות בכללותה, חדורים בפנימיות התורה שנתבארה בתורת חסידות חב"ד, ועד להפצת אור הקדושה בכל העולם כולו, גם בנוגע למצוות שנצטוו בני-נח.

ב'שנת הבניין' הציע הרבי⁵, שביום זה (ומה טוב – גם בימים שלפניו ושלאחריו) ישתדל כל אחד ואחד הנמצא בכל עיר ועיר שבה קיימת ישיבת תומכי-תמימים וסניפיה, ועל-אחת-כמה-וכמה בארצנו הקדושה ת"ו, להיכנס לבניין הישיבה, ולעשות שם פעולות טובות בכל שלושת הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים: להתפלל (או לומר מזמור תהילים, כולל ובמיוחד – המזמור המתאים למספר שנותיו של אדמו"ר מהורש"ב [השנה – מזמור ו), וללמוד מתורתו.

בעיר שאין בה ישיבה זו – יעשו זאת בתוך בניין שתפקידו מעין הישיבה, כגון בית-חב"ד, בית תורה, תפילה וגמילות-חסדים. ומובן שעל-פי הציווי "ואהבת לרעך כמוך", יש להשתדל להשפיע על יהודים נוספים שגם הם יעשו כן, ועוד ועיקר – שפעולות אלה תיעשנה ברבים⁶. וכדאי ונכון שבין העניינים שלומדים מתורתו של בעל יום-ההולדת, ילמדו גם קונטרס 'החלצו', שעל-ידי זה יתווסף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בקונטרס זה.

_______________________________

1)     ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

2)     ראה בדבר הולדתו וברית-המילה שלו, ברשימות מדברי ימי חייו שנדפסו בראש קונטרס 'חנוך לנער', וב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהרש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, פרק א.

"להעיר, שהקביעות דכ"ף מרחשוון היא לעולם באותו יום שבו חל ראש-השנה (סה"ש תש"נ ח"א עמ' 118 הערה 89). והוא "יום החמישים" מראש-השנה, שמורה על שער הנו"ן, בחינת הכתר (השייך לכ"ף מרחשוון)" – שולי-הגיליון שם.

3)     ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 70.

4)     'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 496 (מוגה), ובסגנון אחר בספר-השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 69.

5)     ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 56. וצ"ב אם כל האמור הוא הוראה גם לכל שנה ושנה.

6)     "ובפרט על-פי מה שכתב בעל יום-ההולדת בקונטרס 'החלצו' (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' סא), ש'ההסכם אשר עושים שניים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני עצמו'" (ס' השיחות שם).