וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)
מלאכים ממש (רש"י)
יעקב שלח מלאכים ממש, מלאכי עליון, ולא חס על כבודם וטרחתם. בטעם הדבר יש לומר, שהמלאכים נשלחו להודיע לעשיו שכבר נגמרה עבודת הבירורים, והגיע הזמן ללכת ביחד אל הגאולה, כמבואר בחסידות. ומפני גודל החשיבות שבשליחות זו – שהרי הגאולה היא תכלית השלמות של הבריאה כולה, כולל גם בריאת המלאכים – שלח "מלאכים ממש".
(ספר השיחות תשנ"ב עמ' 162)
ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
שור – זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו. חמור – זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (מדרש רבה)
יצר-הרע נלחם באדם בשתי דרכים: על-ידי חום, כלומר, להרתיח את הדם בתאוות עולם-הזה; ועל-ידי קור, להביאו לקרירות ולעצלות בענייני תורה וקדושה.
מגמת יעקב אבינו היתה להכניע את קליפת עשיו, המייצג את יצר-הרע על שתי צורותיו. זהו שנאמר:
"ויהי לי שור, זה יוסף" – רומז לאש דקדושה (כדכתיב [עובדיה א] "ובית יוסף להבה") המבטלת את האש הזרה של יצר-הרע.
"וחמור, זה יששכר" – היינו 'חומריות' ועצלות דקדושה, שהאדם 'עצל' מלעבור על מצוות לא-תעשה. כאמרם (פסחים נ) "יש שפל (עצל) ונשכר". זהו 'יששכר' – 'יש שכר'. 'עצלות' זו היא המבטלת את העצלות והקרירות של יצר-הרע.
(אור התורה פרשת וישלח, עמ' 30)
ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור (ב"ר פרשה עה,ו)
מבואר בחסידות, שיעקב כבר היה מוכן לגאולה, והוא ביקש להודיע זאת לעשיו, מתוך הנחה שגם עשיו נתברר, ואם-כן אפשר להביא מיד את הגאולה.
ויש לשאול: איך העלה על דעתו שכבר הגיעה עת הגאולה, בשעה שהעולם לא היה ראוי לכך, ובין האומות היו עובדי עבודה-זרה?
ויש לומר: היות שליעקב היה תפקיד – להמשיך את ה'אורות דתוהו' של עשיו ועל-ידי זה להביא את הגאולה – ולא נצטווה להתעסק עם האומות האחרות, מכאן ראיה שבידו לקיים משימה זו ולהביא את הגאולה, בלי הבט על המתרחש סביבו, ולכן היה נוגע לו דבר אחד בלבד – קיום תפקידו.
מעשה אבות סימן לבנים: כאשר נשיא דורנו שולח שליח, ברור שבידו לקיים שליחות זו בשלמותה: לשליח לא צריך להיות נוגע מה שקורה בעולם מסביב, ואין לו בעולמו אלא המקום שלשם נשלח.
(לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 368)
קטונתי מכל החסדים (לב,יא)
כל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם הוא בבחינת קרבת אלוקים, ולכן עליו להיות שפל רוח יותר. שהרי "כולא קמיה (דייקא) כלא חשיב" (= הכול נחשב לפני הקב"ה ל'לא' – לא-כלום, אפס), ולפי זה כל מי שהוא יותר 'קמיה' (לפניו, לפני הקב"ה) הוא יותר 'כלא'.
זהו שרמז הכתוב: "קטונתי מכל החסדים" – יעקב היה קטן מאוד בעיני עצמו מחמת ריבוי החסדים שנעשו לו (כי כל חסד דקרבת אלוקים שהושפע לו – גרם לכך שיעקב יהיה קטן יותר בעיניו), ולכן חשב שאינו ראוי להינצל מידי עשיו, על-אף ההבטחה "והנה אנוכי עמך וגו'" (בראשית כח).
(תניא, איגרת הקודש עמ' 206)
לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב,כט)
אף שהקב"ה הסכים לחילוף שמו של יעקב, כמופיע בהמשך פרשתנו (לה,י), "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", אף-על-פי-כן אמרו רז"ל (ברכות יג) שהקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו, מאחר ד"הדר אהדריה קרא, דכתיב ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר, יעקב יעקב".
וטעם הדבר: 'יעקב' ו'ישראל' הם שתי בחינות בעבודת האדם:
יעקב – הוא בחינת עבד, כדכתיב (ישעיהו מד), "שמע אליי יעקב עבדי". עבודה של עמל ויגיעה, לאכפיא לסטרא-אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא. כשהאדם מצוי בבחינה זו, הוא במצב של מלחמה עם ההעלם והסתר שמקורו בשם אלוקים ("עובד אלוקים"), ושממנו באים יצרו הרע ונפשו הבהמית; זוהי העבודה של ששת ימי המעשה.
ישראל – הוא בחינת בן, כדכתיב (שמות ג), "בני בכורי ישראל". היינו עבודה מתוך מנוחה שקאי על התענוג מהשגת גדולת ה' בתפילה. זוהי העבודה של יום השבת, שעליה נאמר (בראשית ב) "ויכל אלוקים", שכלתה בחינת הצמצום של שם אלוקים ומתגלה שם הוי' – "שבת להוי'".
זהו "כי שרית עם אלוקים" – האדם משתרר ומשתלט על ההסתר דשם אלוקים, עד ששוב אינו מסתיר על הגילוי דשם הוי'.
לכן לא נעקר שם "יעקב" ממקומו, כי שני שמות אלו מצויים אצל כל אחד ואחד מישראל. יתר על כן, אי-אפשר להגיע לבחינת 'ישראל' בלי הקדמת בחינת 'יעקב'. כי דווקא על-ידי עבודת הבירורים בימות החול מגיעים לבחינת התענוג והמנוחה דיום השבת, וכמאמרם (עבודה-זרה ג), "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת".
(לקוטי תורה בלק דף עב,ד ואילך)
כי שרית עם אלוקים (לב,כט)
מדוע נאמר "כי שרית עם אלוקים", ולא "כי שרית על אלוקים"?
אלא כשאדם מהפך את טבע הרע שבו לטוב, גם המלאך הממונה על אותו טבע רע עונה אמן בעל-כורחו, וגם הוא מסייע להפוך את הרע לטוב, כי בהודאתו והסכמתו הרי הוא נותן כוח ועוז להתגבר על הרע.
ולכן נאמר "כי שרית עם אלוקים" – עם אלוקים – בסיוע של שם אלוקים.
(אור התורה דברים, פרק ד, דף א'תת"ס)
ויקרא יעקב שם המקום פניאל... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל (לב,לא-לב)
מדוע נאמר בתחלה "פניאל" ביו"ד ואחר כך "פנואל" בוא"ו?
ההסבר לכך הוא ששני השמות (פניאל ופנואל) מסמלים שני שלבים בניצחונו של יעקב על עשיו.
תחילה גבר יעקב על שרו של עשיו, שהוא ניצחון רוחני; ניצחון זה הוא בהעלם, ולכן נאמר "פניאל" ביו"ד, המורה על העלם. אחר-כך גבר יעקב גם על עשיו כפשוטו, ניצחון גשמי וגלוי; לכן נאמר "פנואל" בוא"ו, המורה על המשכה וגילוי.
(אור תורה פרשת וישלח, דף טז ע"ב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
