ר' יעקב שלוש היה צורף עשיר ומצליח במרוקו. שמו יצא למרחקים ורבים באו אליו לקנות תכשיטים. אך בליבו בערה אהבה גדולה לארץ ישראל. הכיסופים לארץ ישראל היו גדולים בעיניו מכסף וזהב.
יום אחד קם ועשה מעשה. הוא מכר את רכושו, נטל את בני משפחתו ויצא למסע הנדודים לארץ ישראל. אחרי תלאות רבות הגיע לארץ והתיישב בעיר יפו.
כאן קנה בית בן קומתיים. בקומה העליונה התגוררה משפחתו, ואת התחתונה הפך לבית מדרש. בתוך זמן קצר התערה בחיי המקום וקנה לו ידידים רבים, גם מקרב תושבי העיר הערבים. הוא הוסיף לעסוק בצורפות ולחנות שפתח זרמו לקוחות רבים.
על שולחנו היה מונח תמיד ספר תהילים. בכל רגע של פנאי היה פותח את הספר וקורא את פסוקי נעים זמירות ישראל.
יום אחד נכנס לחנותו ערבי ובידו חבילת תכשיטים שביקש למכור. הוא דיבר מרוקנית והביע את שמחתו על האפשרות לדבר עם ר' יעקב בשפת מולדתו.
בעוד ר' יעקב בוחן את התכשיטים הבחין הערבי בבנו הצעיר של שלוש, יוסף שמו. לילד היה כתם לידה שחור על ראשו. הערבי נדרך. במוחו עלתה אמונה תפלה ששמע בילדותו, שמי שיקבור חי ילד יהודי שיש לו כתם שחור על ראשו – יזכה לעושר רב.
ניצוץ מרושע עלה בעיניו. במהרה הגה תכנית זדונית כיצד לבצע את זממו. הוא אמר לר' יעקב כי בחדרו במלון יש לו עוד תכשיטים רבים, ורצונו למוכרם לו. "שלח עמי את בנך והוא יסייע לי לשאת את התכשיטים לכאן", הציע בחביבות מעושה. ר' יעקב הסכים. הוא לא חשש, שכן התכשיטים שהביא הערבי קודם לכן נשארו בידו.
הזמן חלף והשניים לא שבו. דאגה החלה לכרסם בליבו של ר' יעקב. ככל שנקפו השעות גברה חרדתו לשלום בנו. "ודאי נחטף", הרהר בבעתה.
הוא מיהר לסגור את החנות ופנה ללשכת המושל הטורקי. זה היה מלקוחותיו של ר' יעקב והכירו היטב. הוא ניסה להרגיעו, ומיהר לשגר שוטרים לחפש את הילד. הללו פשטו על העיר, חיפשו בבתים, בסמטאות ובחצרות, אך העלו חרס בידם.
המושל ביקש להודיע בעיר כי אם לא יוחזר הילד מיד, ייענש החוטף בתלייה. היעלמות הילד הסעירה את העיר. רבים השתתפו בחיפושים. רבני הקהילה הכריזו על ביטול מלאכה, ובבית הכנסת נישאו תחינות לשלום הילד.
הלילה ירד. בבית הכנסת הוסיפו היהודים לשאת תפילות ותחנונים. אחרי חצות הלילה, כאשר העיר נמה את שנתה, בצבצה דמות מאחת החצרות. זה היה חוטף הילד. הוא הסתיר את יוסף הקטן במקום סתר, שמע את קריאות החיפושים, והמתין לשעת כושר.
כשראה שאין איש בסביבה – הוציא את הילד החטוף מן המסתור. בשקט חמקו שתי הדמויות מן העיר. החוטף הוליך את הילד אל הפרדסים שמחוץ לעיר. שם, בין העצים, כפת אותו והחל לחפור קבר כדי לקבור בו את הילד.
הפושע חפר את הקבר במהירות, משוכנע שאין איש היכול להבחין במעשיו. אלא שבדיוק באותה שעה פטרל בפרדסים השומר מיכאל בן-שמעון. זו הייתה עבודתו – לשמור במטעים ובפרדסים כדי למנוע גנֵבות.
הוא עבר במקום רכוב על סוסו, ולפתע הגיעו לאוזניו קולות בכי ורעשים חשודים. הוא עצר והקשיב בדריכות לקולות.
הבכי גבר. למיכאל לא היה ספק: זה קולו של ילד בוכה. הוא שלף את אקדחו והחל לצעוד לעבר מקור הקול. במהרה גילה את הערבי עמל על חפירת הקבר, ולצידו הילד. הוא הסתער על הערבי והכניע אותו, כפת אותו בידיו וברגליו וקשרו על סוסו.
"מי אתה?", שאל את הילד, לאחר שהתיר אותו מאסוריו.
"יוסף שלוש", השיב הילד בבכי.
מיכאל לא האמין למראה עיניו. זה הילד החטוף! הוא הביט בחלחלה בקבר המוכן והבין את הנס הגדול שאירע. לוּ רק היה מאחר בכמה דקות כבר לא היה מי להציל...
מיהר מיכאל העירה, עם החוטף הכפות והילד המשוחרר, היישר אל ביתו של המושל. הלה כלא מיד את החוטף, ואילו מיכאל פנה לביתו של שלוש. הבית היה ריק. בני המשפחה היו בבית הכנסת, עם בני הקהילה, מפילים תחינתם לפני אביהם שבשמים בדמעות שליש להצלת בנם.
יצא מיכאל עם הילד והמושל לעבר בית הכנסת. קשה לתאר את השמחה הגדולה שמילאה את הקהל למראה הנס המהלך על רגליו בריא ושלם. כששמעו את דבר המעשה התעצמה השמחה. "אלוקים אוהב אתכם! הודו לו!", קרא המושל בהתרגשות.
ואכן, בני הקהילה לא פנו לבתיהם לנום את שנת הליל, אלא הוסיפו להתפלל בבית הכנסת – והפעם תפילת הלל והודיה על הצלת נפש מישראל.
החוטף נידון למוות, ואילו יוסף שלוש הקטן גדל ונהפך לדמות מוּכרת ומוערכת בקהילת יהודי יפו, ואבי משפחת שלוש המפורסמת.
(על-פי 'סיפורי עדות המזרח') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
