חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:40 זריחה: 6:11 י"ז בחשון התש"פ, 15/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1158 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ו (30/09/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1158 - כל המדורים ברצף
להיות כאחד – באמת
לבקש מהקב"ה את המשיח
גאון בחסד (ג)
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1158, ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ו (30.09.2016)

  דבר מלכות

להיות כאחד – באמת

פרשת "אתם ניצבים היום כולכם" נותנת כוח, שבראש-השנה יהיה עם-ישראל במצב של "לאחדים כאחד" * על-ידי אחדות באופן של למעלה מטעם ודעת פועלים שגם הקב"ה יתקשר עם נשמות ישראל למעלה מטעם ודעת * כשהאדם יבין את ריחוק ערכו, וכיצד יוכל לבקש ש"יבחר לנו" – ממילא לא יחשוב על חסרונות הזולת * השינויים במשל "המלך בשדה" מצביעים על נתינת כוח יתרה בהליכה אל המלך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא1 בלקוטי-תורה2 (והובא גם ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר לפרשת ניצבים תש"ז3 ) ש"פרשה זו (ניצבים) קורין לעולם קודם (בשבת שלפני) ראש-השנה"4. – לפעמים קורין ניצבים-וילך ביחד, ולפעמים קורין ניצבים בפני עצמה, אבל פרשת ניצבים קורין תמיד בשבת שלפני ראש-השנה.

וטעם הדבר – על-פי הידוע5 שכל שבת שייכת וכוללת את ימי השבוע שלאחרי זה, ולכן קורין בשבת שלפני ראש-השנה פרשת ניצבים ששייכת לראש-השנה:

"אתם ניצבים היום" – ש"היום" קאי על ראש-השנה6, "יומא דדינא רבא"7. ובבוא "היום", יום ראש-השנה, צריך להיות "אתם ניצבים גו' כולכם" – שכל הנשמות צריכים להתייצב ("צושטעלן זיך") כולם יחדיו "לפני ה' אלוקיכם", ועניין זה הוא בכל הנשמות בשווה – מ"ראשיכם שבטיכם" ועד ל"חוטב עציך ושואב מימיך", כפירוש רש"י8 "שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע" (שנתקבלו אך ורק בגלל השבועה9), ואף-על-פי- כן, גם הם עולים לפני הוי' יחד עם שאר בני-ישראל, באופן של "כולכם", "לאחדים כאחד"10.

תוכן העניין ד"כולכם", "לאחדים כאחד" הוא לא רק שהם סובלים איש את רעהו מבלי הבט על כך שאחד הוא הראש והשני הוא איש פשוט, אלא יתרה מזה שהם מקבלים זה מזה, ומשלימים זה את זה, כשם שבגוף האדם משלימים הראש והרגל זה את זה, שכל אחד מהם – גם הראש וגם הרגל – אין לו שלימות בלעדי השני.

וכדי שתוכל להיות עבודה זו בראש-השנה, "היום", מקדימים וקורין בתורה בשבת שלפני ראש-השנה: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – שהקריאה בתורה מהווה נתינת-כוח להביא הדברים לידי פועל.

ועל-דרך המבואר בתורת החסידות11 הטעם לאמירת פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות בראש-השנה – שעל-ידי זה שמביאים הוכחה מן התורה שהקב"ה צריך להיות מלך, וצריך לזכור, ובמה בשופר, פועלים שכל זה נעשה בפועל.

ב. וממשיך בכתוב (לאחרי "אתם ניצבים גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך") "לעברך בברית הוי' אלוקיך" – שהעבודה ד"אתם ניצבים גו' כולכם" מהווה הכנה "לעברך בברית", לכריתת הברית שבין הקב"ה לבני-ישראל ביום ראש-השנה:

התוכן דכריתת ברית – כפי שרואים בגשמיות אצל שני אוהבים נאמנים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, דכיוון שאהבתם זה לזה היא מצד הטעם, אם משום שאחד מכיר במעלותיו של השני, או שאוהבו כדי שהלה יאהבהו ותצמח לו מכך טובה, הרי, כאשר רואה בעצמו חיסרון מסויים וחושש שמא ירגיש חברו בדבר ומתוך כך יגרום רפיון באהבתם, ובפרט כשהחיסרון הוא בעניינים עיקריים שיכול לגרום לביטול האהבה לגמרי, או אפילו להיפך האהבה, והעצה לזה, שכאשר אהבתם היא בתוקפה, עושים ביניהם כריתת ברית שהאהבה תתקיים לעד, כי, כריתת ברית היא למעלה מטעם ודעת, היינו, שמניחים את השכל על הצד, וכורתים ביניהם ברית להתקשרות עצמית, ששום דבר שבעולם לא יחליש את האהבה, ותהיה לעד ולעולמי עולמים.

וכך גם לגבי האהבה שבין הקב"ה לבין בני-ישראל: בבוא ראש-השנה, שאז האהבה היא בתוקף גדול (כיוון שעומדים לאחרי עבודת חודש אלול המסירה את החטאים המעלימים על האהבה), נעשית אז כריתת ברית, שבני-ישראל מתקשרים אל הקב"ה בהתקשרות עצמית שלמעלה מטעם ודעת, כך ששום דבר שבעולם לא יהיה מסוגל להחלישה.

וכדי לעורר את הקב"ה, כביכול, להתקשר עם נשמות ישראל למעלה מטעם ודעת, הרי זה על-ידי העבודה ד"כולכם", "לאחדים כאחד" – שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת [שהרי על-פי השכל אין קשר ושייכות בין "ראשיכם" ל"שואב מימיך"], שעל-ידה פועלים שגם הקב"ה יתקשר עם נשמות ישראל שלמעלה מטעם ודעת, על-דרך המבואר12 בעניין "בכל מאודך"13, שעל-ידי ה"מאוד" שלך, עם היותו שלך בלבד, ממשיכים את ה"מאוד" העצמי.

ג. אמנם, העניין ד"כולכם", "לאחדים כאחד" חייב להיות באמת14. על האדם לדעת שאכן כך היא המציאות: למרות שהוא חושב את עצמו לאחד מ"ראשיכם" ואת השני לאיש פשוט, הרי, נוסף לכך, שאי אפשר לדעת מיהו ה"ראש" ומיהו ה"רגל", כיוון שעל-פי רוב מעריך אדם את הזולת בדרגה פחותה ממה שהוא באמת, ואילו את עצמו מעריך בדרגה נעלית ממה שהוא באמת, הרי מלבד זאת, גם אם המציאות היא אמנם כזאת שהוא הוא ה"ראש", ישנה מעלה ברגל על הראש, ששלימות הראש באה אך ורק על-ידי הרגל, כנ"ל.

ועל-פי זה יש לבאר העובדה שדווקא הגבעונים נעשו חוטבי עצים למשכן ולמקדש:

לא כל בני-ישראל היו במקדש, ולא כולם דרו בירושלים. היו שם רק אנשי מעמד, שלוחי כל ישראל, ואילו עבודתם של הגבעונים היתה במקדש. וטעם הדבר – לפי שאמיתיות שלימות המעלה טמונה ברגל דווקא.

וזהו גם הביאור בהקשר והשייכות לשבועה (השבועה שהיתה בשעת קבלת הגבעונים) – כי, שבועה היא למעלה מטעם ודעת, ומגיעה לעצם הנפש15, ואילו עצם הנפש מתבטא ברגל דווקא.

ד. כשיהודי מתבונן שלפני התקיעות בראש-השנה יבקש "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"16 – שהפירוש ד"יבחר לנו" הוא "בכך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש"), ומתבונן בכך שעניין הבחירה הוא מעצמותו יתברך דווקא, שכן רק הוא, עצמותו יתברך, נעלה מכל המדידות, נעלה מכל ההגבלות, חופשי, ומתבונן גם ב"אין ערוך" שלגבי עצמותו יתברך17, שכל יחס של "אין ערוך" שיתואר אינו מהווה משל כלל ליחס ד"אין ערוך" שבין הבורא לבין הנבראים – כיצד מרהיב עוז לבקש מעצמותו יתברך "יבחר לנו"?!

כשאדם יתבונן בכך ויעריך את עצמו, לא יישאר לו פנאי להעריך את השני.

- רבי18 הלל מפאריטש19 השתוקק לראות את אדמו"ר הזקן20, אך, בכל פעם שהיה מגיע לעיר בה הופיע אדמו"ר הזקן, לא פגש אותו, משום שאדמו"ר הזקן כבר נסע משם. עלה ברעיונו להזדרז ולהקדים, וכששמע שאדמו"ר הזקן עומד להגיע למקום מסויים, נסע לשם עוד בטרם בוא אדמו"ר הזקן. ולא הסתפק בכך, שכן בראותו שתמיד מזדמנות מניעות שונות לראייתו את פני אדמו"ר הזקן חשש שגם הפעם לא יניחוהו להיכנס, והתחכם ובא אל הדירה בה עמד להתאכסן אדמו"ר הזקן והתחבא תחת המיטה.

רבי הלל הכין קושיא במסכת ערכין כדי לשאת ולתת בהלכה עם אדמו"ר הזקן. מיד עם היכנס אדמו"ר הזקן לחדר, עוד בטרם הספיק רבי הלל לצאת ממחבואו – שמע את אדמו"ר הזקן אומר בניגונו הידוע: "כשיש לאברך קושיא בערכין – עליו להעריך עצמו תחילה", ומיד התעלף רבי הלל. כשמצאוהו ועוררוהו מעלפונו – כבר נסע אדמו"ר הזקן משם.

[שוב לא עלה ביד ר' הלל להיות אצל אדמו"ר הזקן. הוא היה נוסע אל אדמו"ר האמצעי ואל ה"צמח צדק", אבל אצל אדמו"ר הזקן היתה זו הפעם היחידה בה היה, וגם אז לא ראה אותו].

ויש לבאר משמעותו של הסיפור בעבודת ה' בנוגע אלינו:

ערכין – הוא עניין שאינו מבוסס על השכל, שהרי, הדין בערכין הוא שערך האדם נקבע על-פי גילו, ולא על-פי מעלות בני האדם. כל האנשים שבאותו גיל יש להם ערך שווה21.

ולכאורה, יכול מישהו להקשות: אני עסקתי כל שנותיי בתורה ועבודה, בדברים שהקב"ה נהנה מהם, פמליא של מעלה נהנית מהם, וגם על-פי שכל האנושי ראויים הם להערכה, ואם כן יש ערך רב לשנותיי; ואילו שנותיו של פלוני בוזבזו לריק וטוב לו שלא נברא22 – כיצד, אפוא, ייתכן ששנות שנינו יהיו בעלי ערך שווה?!

והמענה על זה: כשיש למישהו קושיא בערכין – עליו להעריך עצמו (כדבעי) תחילה, ובמילא תתבטל הקושיא23.

* * *

ה. בסיום המאמר דג' סליחות24 מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר המשל ד"מלך בשדה" המבואר בלקוטי-תורה25, אבל, בשינויים קלים, וזה לשונו:

"והמשל בזה דהמלך קודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים ויכולים כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הנה כולם הולכים אחריו. אמנם בבואו להיכל מלכות, אין נכנסים אל המלך אלא על-פי הכנה גדולה, וברשות, ואף גם זאת רק המובחרים שבעם ויחידי סגולה".

השינויים מהלשון בלקוטי-תורה הם: א) בלקוטי-תורה נאמר ש"אז רשאין כל מי שרוצה כו'", וכ"ק מו"ח אדמו"ר מוסיף "רשאים ויכולים כו'". ב) בלקוטי-תורה נאמר "ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו", וכ"ק מו"ח אדמו"ר כותב ש"כולם הולכים אחריו". ג) בלקוטי-תורה נאמר ש"בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות כו'", וכ"ק מו"ח אדמו"ר מוסיף ש"על-פי הכנה גדולה וברשות כו'".

וצריך להבין הטעם לשינויי הלשון – דלכאורה ממה-נפשך, כיוון שאינו כותב הלשון שלו, אלא משתמש בלשון שבלקוטי-תורה, למה משנה הלשון שבלקוטי-תורה בשינויים הנ"ל?

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם26 שיש הפרש בין אמירת מאמר שנתעצם עמו ("אז מיט דעם מאמר וועט ער כאפן א אידן"...) לאמירת מאמר שלא נתעצם עמו (שאף שאמר גם מאמר זה, לא היה בזה העניין של "כאפן א אידן"), ובנידון-דידן, השינויים מהלשון שבלקוטי-תורה מדגישים את ההתעצמות, ובמילא, צריך להבין מהי כוונתו בשינויים אלו.

ו. ויש לומר, שטעם השינויים הוא בהתאם לשינוי במעמד ומצב בדורו של אדמו"ר הזקן לדורנו זה – שבזמנו של אדמו"ר הזקן לא היה צורך להבהיר ("באווארענען") כל כך, מה-שאין-כן בדורנו זה.

– אחד החסידים שהיה בזמנו של אדמו"ר הזקן ואחר-כך בזמנו של אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק, אמר, שפעם היו אומרים "קורצע תורות" [שהרי גם המאמרים הארוכים של אדמו"ר הזקן הם "בקיצור" לגבי אריכות המאמרים בדורות שלאחרי זה] שהיו פועלים פעולתם ("עס האס דערנומען"), מה-שאין-כן כיום... ואם הדברים אמורים לגבי הזמן ההוא, בימינו אלה על-אחת-כמה-וכמה!

וההסברה בזה:

בנוגע לשינוי הא' – בדורו של אדמו"ר הזקן היה מספיק לומר ש"רשאין כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו", ולא היה צורך להוסיף יותר, מה-שאין-כן בדורנו זה צריכים להוסיף בפירוש ש"רשאים ויכולים כו' להקביל פניו".

ועל דרך זה בנוגע לשינוי הב' – שבדורו של אדמו"ר הזקן מספיק לומר ש"בלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו", ומובן מאליו ש"הם" קאי על אלה שאודותם מדובר לפני זה; מה-שאין-כן בשביל דורנו זה – הדור שבו חי ("געלעבט און לעבט") כ"ק מו"ח אדמו"ר – הוסיף במאמר ששלחו בכל מרחבי תבל ש"כולם הולכים אחריו", כדי להבהיר בבירור (שלא יהיה מקום לטעות) שהכוונה היא לכולם ממש, גם אלה שהמלך הראה להם פנים שוחקות ולא הועיל להם, גם הם – כולם – הולכים אחריו.

ובנוגע לשינוי הג' – התנאי ד"הכנה גדולה" בהוספה על ה"רשות", שלכאורה, הרי זה היפך הטובה ("צי דען איז דער רבי ניט קיין גוטער ח"ו וואס ער לייגט צו דעם תנאי פון הכנה גדולה"?!) – יש לומר, שזוהי נתינת עצה לקבלת הרשות:

אף-על-פי שכל מציאותם של השרים (הממונים על נתינת הרשות) אינה אלא היותם שרי המלך, מכל-מקום, כשבאים לידי שררה וצריכים לבקש מהם רשות, ייתכן שלא ירצו ליתן רשות.

ולכן מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר העניין ד"הכנה גדולה", שהכנה זו – שתוכנה לייקר את הזמן, כל רגע ורגע, ולמלא אותו באותיות התורה והתפילה – שייכת לכל אחד ואחד, ובמילא יכול לטעון: כיוון שהרבי ציווה עליי לעשות הכנה זו, לא ייתכן שהכנה זו תלך לטמיון...

– נוסף לכך שעל-ידי זה יתוסף אצלו כמה וכמה עניינים של תורה ומצוות, וידוע27 שמלאך מיכאל נותן הכל ("גיט אלץ אפ") בשביל מצווה – ועל-ידי זה תינתן לו הרשות להיכנס להיכל המלך.

ז. ויש להוסיף ולבאר עוד שינוי קל – שבלקוטי-תורה הלשון הוא "בבואו להיכל מלכותו", ואילו כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב "בבואו להיכל מלכות" (ללא תוספת וא"ו).

ויש לומר שכוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר להוסיף שהכניסה היא למקום כזה שבו לא שייך לציין ("אנצייכענען") מלכותו (כי אם מלכות סתם), להיותו למעלה מכל הסימנים...

ועל-דרך המבואר בלקוטי-תורה28 בפירוש הכתוב29 "כי ביום הזה יכפר עליכם" – הטעם שלא נתפרש בכתוב מי הוא המכפר, כי אם "יכפר" סתם.

ח. בסיום המאמר24 כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"על-ידי התעוררות נקודת הלב בתשובה מעומקא דלבא נעשה כלי טהורה לקבל השפע ברכה דראש-השנה על כל השנה".

(כ"ק אדמו"ר בכה ואמר:) והברכה העיקרית – שהרבי יוציא אותנו מהגלות הגשמי ומהגלות הרוחני, ויוליכנו לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת ניצבים, כ"ז באלול ה'שי"ת.

 תורת-מנחם כרך א עמ' 218-205 – בלתי מוגה)

_________________________

1)     נדפס עד סוף סעיף ד בלקו"ש ח"ב ע' 398.

2)     ריש פרשתנו.

3)     סה"מ ה'תש"ז עמ' 256.

4)     תוס' מגילה לא, סע"ב. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד.

5)     ראה זח"ב סג,ב. פח,א.

6)     פענח רזא סוף פרשתנו. מג"ע פרשתנו ד"ה עשירי (ס, ד).

7)     תרגום לאיוב ב,א. וראה אוה"ת נ"ך עה"פ (עמ' תרנא), מזח"ב לב,ב (ועוד).

8)     פרשתנו כט,י.

9)     יהושע ט,טו.

10)   ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1141 ואילך.

11)   ראה לקו"ת דרושי ר"ה נו,ג. ובכ"מ.

12)   ראה תו"א מקץ לט,ג ואילך. ובכ"מ.

13)   ואתחנן ו,ה.

14)   רבינו הזקן אמר פעם לנכדו ר' נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, במענה לשאלתו האם מספיק לעשות הדבר [שביקש ממנו רבינו הזקן - לעשות "טלאי" ע"ג בגד עליון ("קאטינקע") שתפרו לו לרגל חתונתו. - כוונתו של רבינו הזקן היתה לשבור את הקליפה שהיתה אז בנוגע לבגדים - בתחילה לא הסכים ר' נחום, וכשאמר רבינו הזקן שעבור זה יבטיח לו להיות עמו במחיצתו, השיב, טוב הדבר, ושאל את זקנו האם צריך שיהיה הרצון (לעשות הטלאי) באמת (לקו"ד ח"א טו,א-ב)] במעשה בפועל מתוך קבלת-עול, או שצריך שיהיה הרצון באמת: "א ודאי מיט א אמת, און מיט דעם אמת פון יחידה" (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

15)   ראה ספר קיצורים והערות לתניא עמ' מח ואילך.

16)   תהילים מז,ה. וראה לקו"ש חי"ט עמ' 282. וש"נ.

17)   רמ"ק בספר אלימה. הובא בפלח הרמון על הפרדס ש"ג פ"א.

18)   ראה סה"ש תרצ"ו-ת"ש עמ' 276. וש"נ.

19)   הרב ר' הלל בר' מאיר הלוי מאליסאוו אב"ד באברויסק (תקנ"ה - יא מנ"א תרכ"ד). ראה אודותו בספר פלח-הרמון בראשית עמ'  IV.

20)   ראה גם לקו"ד ח"ג תקכד,א.

21)   ומתאים גם בהדין דעכו"ם שנערך - כי, כשמעריך את עצמו כדבעי, הערך הוא הכי פחות (כי ידע אינש בנפשיה ערכו), וגם עכו"ם שווה הסכום, כיוון שאין פחות ממנו.

ויומתק זה בעבודה - על-פי דיוק אדה"ז בתניא קדישא רפ"ל, שהעתיק הגירסא "(הווי שפל רוח בפני כל) האדם" (ולא "אדם"), שכולל גם עכו"ם. וק"ל. [ממכתב כ"ק אדמו"ר במענה "להערתו ע"פ משנ"ת בתוכן עניינים דניצבים" - נדפס בהוספות ללקו"ש ח"ב עמ' 698].

22)   ראה לקו"ת פ' ראה כט,א.

23)   זאת ועוד: כשיחשוב ויעריך את עצמו, במילא לא יחשוב ("וועט ער פארשפארן טראכטן") אודות החסרונות של הזולת. - כ"ק אדנ"ע אמר פעם באמצע הסעודה, כאשר א' המסובים הזכיר אודות הבשר בעת אכילת הדגים: בינתיים אוכלים דגים, ולשם מה צריכים לחשוב על הבשר? ועניינו בעבודה - שכאשר נמצאים באמצע עבודת הבירורים בעניין הדגים, אין לעשות חשבונות ע"ד הבירורים בעניין הבשר, שור הבר כו'. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר יחשוב על עצמו, לא יחשוב אודות החסרונות של הזולת (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

24)   סה"מ ה'תש"י עמ' 285.

25)   פ' ראה לב,ב.

26)   ראה גם שיחת פורים תרפ"ט.

27)   קיצורים והערות לס' התניא ריש עמ' מו.

28)   ר"פ אחרי.

29)   אחרי טז,ל.

 משיח וגאולה בפרשה

לבקש מהקב"ה את המשיח

אין זה דחיקת הקץ כי כבר "כלו כל הקיצין"

כאשר יהודי מרגיש שחסר לו דבר מסויים – הרי גם אם עושה "חשבון" שאינו ראוי כו', יש עליו חיוב מן התורה לבקש מהקב"ה שימלא את חסרונו!

אתה חושב שאינך ראוי לכך – אל תעלים עובדה זו, ובלאו הכי לא יועיל אם תרצה להעלים... אלא תאמר שלמרות שאינך ראוי, מכל-מקום, מבקש אתה מהקב"ה שימלא חסרונך, מכיוון שהקב"ה ציווה בתורתו "שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם"!

ובכן: החיסרון הכי עיקרי של בני-ישראל הוא – שנמצאים עדיין בגלות, חושך כפול ומכופל, ומשיח צדקנו עדיין לא בא!...

ומכיוון שישנו ציווי בתורה "שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם" – שואלים יהודים ומבקשים מהקב"ה שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד "משיח נאו"!!

אילו היו הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים" – עושים "דעם אמת'ן שטורעם"... [=מרעישים באמת] "וואָלט מען שוין לאַנג פטור געווארן פון דעם גלות"... [=כבר מזמן היינו נפטרים מהגלות] אלא שישנו ציווי ואזהרת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שאמר, "לא מרצוננו גלינו כו' ולא בכוחותינו אנו נשוב כו'" ועל-דרך שאין לדחוק את הקץ;

אבל לאידך – לא מדובר כאן אודות דחיקת הקץ, שהרי כבר "כלו כל הקיצין", לא אתמול ולא שלשום, כי-אם בזמן הגמרא...

ומכיוון שכן, צועקים יהודים "עד מתי"?!... און אַז מ'שרייט – דערשרייט מען זיך" [=וכשצועקים – הצעקה פועלת], ומתוך שמחה וטוב לבב, ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה באופן ד"לא עיכבן כהרף עין", תיכף ומיד ממש.

פשיטא שצריך "לזכות את ישראל" בגאולה

כאשר יש דין ומשפט בבית-דין של מעלה, אומרים להם – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו":

במחילה מכבודכם, לפני שניגשים אתם לדון את היהודי – רדו נא למקומו של היהודי, בעולם-הזה הגשמי והחומרי, "און מאַטערט זיך אָפ" [=ותתענו] שבעים או שמונים שנה, ואז... נראה מה יהיה אתכם!!!

[...] וזהו גם שמסיימים לאחרי אמירת פרקי-אבות "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם כו'", כלומר, מכיוון שהקב"ה רוצה וחפץ בזכותם של ישראל, ולא עוד אלא שמשתדל להרבות בזכותם – הרי מובן, שגם בית-דין של מעלה צריך ללמוד מהנהגתו של הקב"ה, ולזכות את ישראל.

ופשיטא שצריכים "לזכות את ישראל" בעניין הכי עיקרי – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(מהתוועדות שבת פרשת כי-תצא ה'תשמ"ה.

 התוועדויות ה'תשמ"ה כרך ה עמ' 2904,2899 בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

גאון בחסד (ג)

קריאתו של הרבי לקיים מגבית צדקה לפני חגי תשרי פורסמה בעיתונות, ובעקבותיה באה שיחת טלפון מפתיעה * מדוע שלא יסתפק הנזקק בד' מינים ציבוריים ובסוכת חברו? * דעת הרבי: מרובים צרכי חגי תשרי, ויש לדאוג לנזקקים! * רשימה שלישית בנושא, מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בספר 'מעיל צדקה' לבעמח"ס 'שבט מוסר' (א' שנו), הביא 14 טעמים לכך שנוהגים להזמין עניים בפסח יותר משאר חגים, (ולהעיר שכמה מהטעמים מופיעים גם בחלק מהאחרונים שהובאו או צויינו לעיל), חלק הם סיבות יותר גשמיות וחלק יותר רוחניות. – ובטעם השנים עשר כתב וז"ל:

"עוד י"ל, בשלמא בשאר חגים, חג השבועות ור"ה שהם שני ימים, בדבר מועט הנותן לעני יכול יכול לפרנס עצמו, אך בחג הפסח שהן ח' ימים אינו יכול לפרנס עצמו, אך בחג הפסח שהן ח' ימים אינו יכול לפרנס עצמו בדבר מועט וצריך לתת לו הרבה, וכל רבוי קשה לבעל הבית לתת, לכן תקנו להביאם בבית דגביל לתורא גביל לתורי וכו' ונר לאחד נר למאה, כארז"ל (שבת קכב, א) ובחג הסוכות אף-על-פי שהם ט' ימים עם שמיני חג עצרת, לא נהגו להביאם משום דחייבים לאכול בסוכה, ואין מקום להחזיק כל בני ביתו ולעניים".

כלומר, שזה שלא תיקנו להזמין עניים בחג הסוכות, הוא רק מפני סיבה גשמית-טכנית שקשה להחזיק אנשים רבים כל כך בסוכה, משא"כ בפסח, לכן בפסח מזמינים עניים ובסוכות לא!

דברים אלו מחזקים את שאלת כ"ק אדמו"ר, שאדרבה יש לדאוג לצרכי עניים, שהרי הם בביתם, ולא כבפסח (שאז סמוכים על שולחן אחרים), וכמו שמדגיש הרבי שהם זקוקים לסוכה (וד' מינים)! ולכן דרושה מגבית לחג הסוכות!

[במקום אחר מצויה שיטה הפוכה (מיוסדת אולי על שער הציון שהובא לעיל כטעם א'): בליל הסדר יש לדאוג שהעני יוכל לערוך על שולחנו סדר – מתאים לדין חירות, ולא כעני הסמוך לשלחנו של מישהו וכו'].

לעצם הקושיה – מאי שנא – צדקה לפסח – העירו כבר החיד"א ב'מחזיק ברכה'; ועיין שערי תשובה סתכ"ו. הרבי סבור: לפועל, מרובים צרכי תשרי וצריך לדאוג לנזקקים!

"בחודש תשרי עסוקים בלא"ה בצדקה"

 אכן בשיחת ו' תשרי תשל"ח ביאר הרבי בהרחבה (שיחות-קודש תשל"ח כרך א' עמ' 51 ואילך) את דברי הרמב"ם "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה" (חלק מהשיחה הוגה ונדפס ב'לקוטי שיחות' כרך לד עמ' 89-94).

והנה ליתר פירוט –

לגבי ערב ראש השנה נפסק ברמ"א סוף סימן תקפא:

"ויש מקומות נוהגין לילך על בית הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים צדקה לעניים", ובדרכי משה (להרמ"א) שם כתב "צדקות גדולות". וגם בנוגע לערב יוהכ"פ – נפסק ע"י הרמ"א בסימן תרה: "ונהגו ליתן הככרות לעניים או לפדותן בממון שנותנים לעניים, ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה"

וכן הביא בגליוני הש"ס (להר"י ענגיל) מגילה כח,א מירושלמי שקלים (פ"ה הט"ו) שהיו זקנים שלא קיבלו צדקה מאחרים אלא בימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, ומפרש שבימי דין אלו קיבלו מפני שרצו לזכות את הנותנים במצוות צדקה, וראה גם חידושי אגדות למהרש"א כתובות סז, א (על המסופר שם בגמ': מר עוקבא הוה עני בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאות זוזי כל מעלי יומא דכפורא): "דקדק ליתן צדקה זו הגדולה ערב יום-כיפור שזכות זו יהא מכריע לטוב. אי נמי כו' ביום צריך העני ביותר לסעודתו כו'".

ולפני כן בחודש אלול כנאמר באליהו רבה (סתקפ"א אות א) :איש לרעהו ומתנות לאביונים- רמז לתת מתנות לעניים באלול.

וממילא לא יימצאו עניים שלא יהי' להם צרכי החגים (ובפרט דימים אלו). וזאת בנוסף למה הביא ב'משנה ברורה' סתקכ"ט ס"ק יז לגבי כל הימים טובים(לאחר שמביא ההלכה ומזוהר לגבי נתינה לעניים ליו"ט "והעתיקו דבר זה כל האחרונים ונתפרסם גודל החיוב לכל ישראל") "ולכן אינו מצוי שיישאר עני ביום טוב בלי סעודה".

לכאורה צריכה היתה התוצאה להיות שאין נזקקים בפועל,

אבל דברי כ"ק רועה ומנהיג ישראל מכוונים לגבי המציאות בפועל, בדומה לדברי ה'משנה ברורה' (שם): "אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש ועל-כן נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש ואשרי האנשים שמשימין עין על זה שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר".

שאלת הרב מרדכי אליהו זצ"ל והתייחסות הרבי

היה זה הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל אשר קרא בעיתונות ידיעה כללית שהרבי עורר על העובדה שלא תיקנו לר"ה וסוכות. הוא התקשר אפוא לרב טוביה בלוי וסיפר לו כי לכאורה בכתבי האריז"ל מדובר על נתינה לפני סוכות.

אחרי המאורע הבריאותי בשמיני-עצרת תשל"ח, ואנ"ש נתבקשו לבשר בשורות טובות, כתב הרב בלוי לרבי על שאלת הרב אליהו.

בימי חשון נתקבל מכתב כללי-פרטי, אליו הייתה מצורפת חוברת השיחה שבה הייתה השמטה, והוספה "המדובר כאן... ואין מתורץ כלל... דבערב סוכות יש להרבות בצדקה". והרבי סימן בעיפרון חץ ושני קווים לאותו קטע.

קיום החג ומצוותיו באופן של לכתחילה!

לקביעה שאין עובדים במשך שמונה (תשעה) ימים בסוכות – לכאורה, הקשה הרבי, הרי מי "שאין לו מה יאכל" מותר לעבוד בחוה"מ (שו"ע או"ח סתקמ"ב ס"ב), ועל-דרך-זה בנוגע לרכישת ד' מינים, הרי ישנו אתרוג וד' מינים ציבוריים שבהם אפשר לקיים את המצווה ואין הכרח שיהיו לו משלו.

כמו כן באמצעות סוכת חבירו ניתן לקיים מצוות "בסוכות תשבו"? – וביאר:

א. כשחכמים מתקנים תקנה כוונתם אינה שיוכלו לבצעה הלכה למעשה באופן של בדיעבד- אלא באופן של לכתחילה.

ב. במיוחד בצדקה שם נאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" וכדחז"ל כתובות סז, ב. - משיחת שבת תשובה תשל"ח ('שיחות קודש' שם עמ' 22-21).

ה'צריך עיון קצת' של הרבי על ה'מגיד מישרים'

לגבי החיוב ד"אכלו משמנים ושתו ממתקים, מציין הרבי בשיחה הע' 14:

(בית יוסף ושו"ע אדה"ז שם-סתקפ"ג ס"ד): "וצריך-עיון קצת ב'מגיד מישרים'  (להבית יוסף) סוף פרשת נצבים".

למה מכוונים הדברים? ובכן, כך נאמר ב'מגיד מישרים' שם:

ובעשי"ת שלא לאכול בשר ולשתות יין... ומכל-מקום צריך שלא לאכול בהם בשר ולשתות בהם יין ואף בשאר אוכלים ומשקים להמעיט בהם. ואף-על-גב דאמר עזרא 'אכלו משמנים' – הוא לכלל העם ואני מדבר ליחידי סגולה. ועוד ד'משמנים' היינו שמן וחמאה וחלב אבל לא בשר, וכן בשתיה, לא אמר שתו יינות אלא משקין אחרים דאינון מתוקים.

וב'קדמות ספר הזוהר' (לרד"ל) ענף חמישי אות ב' ( וכן בספר יפה ללב סתקצ"ז ס"א) הובאה הקושיא ממשנה מפורשת (חולין פג,א) שער"ה הוא מארבעה פרקים שמשחיטים את הטבח בעל-כורחו. משום יו"ט של ר"ה!

הנה לכאורה היה מקום לומר דבפשטות הוראה זו נאמרה רק ליחידי סגולה (כמפורש במ"מ שם), אמנם מה'מגן אברהם' תקצ"ז בתחילתו שהביאו זה בנוגע לכל אדם משמע שס"ל שהאיסור מוסב כלפי כולם (ראה 'שדי חמד' אסיפת דינים מערכת ר"ה סימן ב' אות ב'- שההוכחה היא מדברי המגיד "ותו דמשמנים כו'").

ויש (מאמר זהר הרקיע – לר"י ליינער) חילקו בין ליל ר"ב שאז מותר, ליום ר"ה שעליהם דיבר הה"מ.

אך לפועל הנה ה'בית יוסף' ואדה"ז – שסמך בהרבה מקומות על המגן-אברהם – הביאו בפשטות ענין זה שאוכלים משמנים וממתקים.

ולכן מסתפק הרבי ב"צריך עיון קצת"!

על יתרת הקמחא דפסחא ועל סוכות משותפות

בשיחתו ציין הרבי שם (הע' 6): "ורק באם נשאר מהמעות חיטים, אז יתנו (מהמותר) לעניים לשאר צרכי פסח (שערי תשובה או"ח סתכ"ט)". – מן הראוי להוסיף שכן כתב גם הרב החיד"א ('מחזיק ברכה' שם) דאם גבו לצורך עניים והותירו, אין לשנות לדברים אחרים אלא יתנום לעניים לשאר צרכי הפסח.

דרך-אגב, באותה שיחה בהערה 31: "...ועפ"ז מתורץ גם כן דבכמה מקומות סוכה אחת לכו"כ משפחות (דלא כ"תדורו" דכל השנה)".

תופעה זו מצינו גם לאידך בזמן עזרא שעשו סוכות גדולות ציבוריות לרבים מבני-ישראל כמ"ש בספר 'הרוקח' להר"א מגרמיזא ז"ל סרי"ט, בביאור דברי הגמ' בערכין לב, ב: אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא וכו', "אלא מאי לא עשו אלא בימי עזרא, שלא נבנו בתים הרבה בירושלים כי אם מעט, ומעט עם, ובימי המלכים היו הרבה בתים וחצרות, חצר לבעל-הבית ועשו בהן הסוכות, ובימי עזרא כתיב "אין בהם בתים בנויים, ועשו סוכות ארוכות ורחבות ורוב עם יושבים בסוכה אחת ושמחים יחד". עיין שם.

* * *

נותר לנו לברר אודות המגבית לחג-השבועות.

ועל כך בהזדמנות נוספת.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש, פרשת ניצבים
כ"ח באלול

גם בשבת זו אומרים בבוקר את כל התהילים1, אף-על-פי שאין מברכים את החודש2.

לשביעי,  וכן למפטיר, מתחילים: "ראה, נתתי לפניך..."3.

הפטרה: "שוש אשיש".

הבעש"ט אמר שבשבת זו הקב"ה בעצמו מברך את החודש השביעי, המושבע והמשביע ברוב טוב לבית ישראל על כל השנה, ובכוח זה ישראל מברכים את החודשים י"א פעמים בשנה4.

אומרים 'אב הרחמים'5.

אחרי התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כבכל שבת מברכים.

בשבת שלפני ראש-השנה יש6 להתחיל בשבת עצמה בצדקה באופן המותר בשבת, על-ידי צדקה של מאכל ומשקה ['לחיים'] או על-ידי צדקה רוחנית, כמו נתינת עצה טובה ועל-אחת-כמה-וכמה לימוד תורה, ועוד וגם זה עיקר – קבלת החלטה טובה [כולל הסכום!7] שתיכף ומיד לאחר השבת יקיים... [נתינת ממון בפועל, להפריש לעצמו וליתנו לעני או לגבאי בבוקר8].

תפילת מנחה: היום אומרים 'צדקתך'9.

פרקי-אבות, פרקים ה-ו10.

יום ראשון
כ"ט באלול, ערב ראש-השנה11

מוצאי שבת:

אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'12.

הלילה, בקריאת-שמע שעל-המיטה, אם אומרים אותה לאחר חצות הלילה – אומרים תחנון13.

אבֵל בתוך שבעה מותר לו ללכת היום לבית-הכנסת לאמירת הסליחות14, וכן להתפלל עם הציבור15.

בסליחות אומרים תחנון (=וידוי) אפילו לאחר עלות-השחר, אבל לא בתפילה16.

בפיוט 'מרובים צרכי עמך', בסליחות נוסח ליטא הנוסח הוא "ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה"17, וכך תוקן בכתב-יד באחת מהוצאות קה"ת הראשונות, ולכאורה נכון הוא.

בפיוט "שלוש-עשרה מידות" יש כמה וכמה שינויים שתוקנו ב'סליחות' בהוצאות האחרונות (מוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו):

את הקטע "אל תבוא במשפט עמנו" אומרים חזן וקהל פסוק בפסוק.

את הפסוקים "אל תבוא", "והוא ישפוט", נפוץ לאומרם יחד כפסוק אחד.

היום אין תוקעים בשופר18, ומי שלא הספיק להתלמד, יעשה זאת בחדר סגור19.

אחרי התפילה20 אומרים 'סדר התרת נדרים'21, במניין עשרה אנשים כשרים22 (ולכל הפחות צריך שיהיו לפני האומר שלושה)23.

* חידושי תורה - הוראת הרבי לכל כולל וישיבה, לפרסם לפחות פעמיים בשנה קובץ חידושי תורה (מהתלמידים ומחברי הכולל), לפני ר"ה ולפני חג הפסח.

* עורכים מגבית ומחלקים 'צורכי החג' לראש-השנה ולכל חגי תשרי לזקוקים לזה (בדומה ל'מעות חיטים' קודם חג הפסח)24.

* נוהגים לכתוב פ"נ (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט) עבורו ועבור בני-ביתו לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. להניחו בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על-מנת לקראותו על הציון שלו25.

נוהגים להשתטח על קברי צדיקים26, והנמצאים בקירוב מקום משתטחים על ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע27 וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

מסתפרים28, וטובלים29 במקווה טהרה לכבוד החג30.

* כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לקבל על עצמו הידור נוסף לפני כל ראש-השנה31. וכהוראה כללית נאמר: "בכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו זהירות יתרה [הידור] במצוות עשה, וזהירות בסייג של לא-תעשה, וזהירות יתרה בהנהגה טובה"32.

משעה אחת קודם תפילת המנחה33 עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, ישקוד כל אחד ואחד באמירת תהילים לילה ויום34.

הנוהגים לתת צדקה בכל יום, יתנו היום גם עבור שני ימי ראש-השנה35.

לפנות ערב36 לובשים בגדים נאים וחשובים37, ויודעים שהקב"ה עושה לנו נס לשפטנו במידת הרחמים38.

אין לובשים ה'קיטל', גם לא הש"ץ והתוקע39, אלא ביום-הכיפורים40.

מדליקים בזמן הנקוב בלוחות, כמו בערב שבת41. מי שלא הדליקה אז, תדליק בלילה לפני הסעודה42 (מאש הדולקת לפני החג).

גם הפעם מברכת אחרי ההדלקה43. הברכות בהדלקת הנרות: "להדליק נר של יום הזיכרון"44, ו'שהחיינו'45.

איש המדליק, לא יברך46 'שהחיינו'47.

יש להכין נר גדול (כמו נר נשמה) כדי שיהיה אפשר להדליק ממנו את נרות ליל ב' של ראש-השנה.

יום שני, ראש-השנה
א' בתשרי תשע"ז

ליל א' דראש-השנה:

עיקר עבודת ראש-השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, ולכן עבודת היום גם בגדולים ובעלי צורה – [היא] בעבודה הנראית כמו פשוטה: באמירת תהילים כל הזמן, ולמעט בשינה בשני לילות אלו ככל האפשרי, ולהיזהר מדברים בטלים עד קצה האחרון גם משיחות איזה שיהיו (כהעבד אשר אין לו זמן אף רגע לשבות ממלאכת אדונו, או כבן הטרוד בשמחת קבלת פני אביו).

לפני תפילת ערבית אומרים תהילים. בשנים מסויימות, לאחר אמירת תהילים זו, החל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן "אבינו מלכנו"48.

מנהג ותיקין, שגם אלו שמעשנים כל השנה ומעשנים גם ביום-טוב – לא יעשנו בראש-השנה, גם לא בצינעה, וכלשון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "וראוי הדבר אשר הבני-תורה ייזהרו בזה, וישפיעו גם על מכיריהם".

ערבית49:

לגבי ההוספות שבתפילות שבעשי"ת החל מראש-השנה: מי ששכח לומר בשמונה-עשרה את ההוספות שבאמצע הברכות (זכרנו, מי כמוך, וכתוב, בספר) ונזכר קודם שהזכיר את השם שבחתימת הברכה, פסק אדה"ז ש"אומרם במקום שנזכר"50.

ש"ץ קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל).

אין כופלים 'לעילא' בקדישים של עשרת ימי תשובה (אלא בתפילת נעילה).

בסיום תפילת שמונה-עשרה אומרים 'עושה השלום' במרומיו, וכן בסיום הקדיש.

אחרי שמונה-עשרה: לדוד מזמור, קדיש-תתקבל, עלינו.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב אמר, שהכוונה באמירת 'לדוד מזמור' היא כלי להשפעות גשמיות על כל השנה. לאחר אמירתו על-ידי כל הקהל, מסיים הש"ץ בקול את הפסוקים האחרונים ("שאו שערים ראשיכם, והינשאו..."), ואין אומרים פסוק בפסוק חזן וקהל.

כל אחד אומר לחברו: 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם', בלשון יחיד דווקא. דהיינו, גם לאנשים נכבדים שנוהגים לפנות אליהם בלשון רבים51.

קידוש – מי שבירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, לא יברכנה שוב בקידוש.

"מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בראש-השנה. אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקילו ראשם ותהא יראת ה' על פניהם" (שו"ע).

בכל סעודות ראש-השנה טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל מניחים מלח על השולחן.

בהתוועדויות דראש-השנה היה הרבי טובל חתיכה אחת בדבש, ושלאחריה במלח.

טבילת פרוסת 'המוציא' בדבש, וכן טבילת התפוח בדבש – שלוש פעמים.

בתחילת הסעודה של לילה זה, לאחר הטעימה52 מפרוסת המוציא, אוכלים תפוח מתוק בדבש – וכך נהג הרבי:  המתין עד שיגיעו גם הרימונים לשולחן53, ואז נטל את התפוח בימינו54, בקליפתו. חתכו לחלקים, טבל חלק אחד (שלוש פעמים) בדבש, ורק אז בירך עליו 'בורא פרי העץ'55, ואחר הברכה קודם האכילה56 אמר: "יהי-רצון מלפניך (ללא 'ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו') שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

גם אם יש על השולחן תמרים או רימונים, שהם משבעת המינים, הורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לברך 'בורא פרי העץ' על התפוח דווקא57.

ההנהגה בפועל וההוראה לרבים – לכוון בברכת 'העץ' לפטור גם את רסק התפוחים שאוכלים בקינוח הסעודה58.

בהמשך לזה, אוכלים רימון59 וראש איל (למעשה – ראש דג. וצריך לבדקו בעוד-מועד מתולעים), אבל אין אומרים 'יהי רצון' כי אם על התפוח.

וכדי שלא יתעוררו שאלות וספקות בנוגע לאמירת (ברכה על הרימון בפני עצמו, וכן) ברכה אחרונה לאחרי אכילת הרימון, אם אכלו שיעור שלם [וכיוון שבראש-השנה כתיב "אכלו משמנים גו' מנות גו'", הרי בוודאי שצריכים לאכול שיעור שלם] – כדאי לאכלו בתחילת הסעודה (לאחרי נטילת ידיים וברכת המוציא60), על דרך מה שכתב אדמו"ר הזקן בסידורו "נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש בתחילת הסעודה", שאז אין צריך לברך אחריו (אף-על-פי שפירות שנאכלין בתוך הסעודה צריך לברך לפניהם), כיוון שנפטר בברכת המזון61.

רבותינו נשיאינו מיעטו ביותר בדיבור בימי ראש-השנה, כולל בעת הסעודות62, ובפרט ביום הראשון.

מי ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, ונזכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב' – אומר "ברוך... אשר נתן ימים טובים... את יום הזיכרון הזה, ברוך... מקדש ישראל ויום הזיכרון. בלילי ראש-השנה אם התחיל ברכת 'הטוב והמיטיב', ואפילו תיבת 'ברוך' בלבד – חוזר לראש63.

לפני 'הרחמן' דראש-השנה אומרים 'הרחמן' דיום-טוב.

בברכת-המזון דראש-השנה, כשהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המזמן, היה אומר: "הרחמן הוא יחדש עלינו וכו'" בקול-רם, וענו אחריו אמן.

בסוף ברכת-המזון, אומרים "עושה שלום..." (ולא "השלום").

יום א' דראש-השנה

בימי ראש-השנה טובלים במקווה-טהרה בשחרית קודם התפילה, וכן בכל שבת ויום-טוב.

שחרית: הבריאים אינם טועמים וגם אינם שותים מאומה עד אחר התקיעות וסיום התפילה64.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה מצווה לתוקע65 ללמוד בימי ראש-השנה בבוקר את המאמר "להבין עניין תקיעת שופר", הנדפס ב'סידור עם דא"ח' (רמד,ג). והוסיף הרבי: מובן מעצמו, שזהו נוסף על חיוב ידיעת הלכות שופר כמבואר בפוסקים.

מנהג-ישראל-תורה לעשות מאמצים גדולים ביותר שכל ילד יהיה בימי ראש-השנה משך זמן בבית-הכנסת, וישתתף – בהתאם לגילו – בתפילות ובברכות, ישמע תקיעת שופר, יענה 'אמן', ו'אמן, יהא שמיה רבא'.

"כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם', כתבו ר' יהודה החסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: ערב אני בדבר, שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלים לפניו".

לאמירת 'המלך' ניגש ש"ץ אחר, והוא ה'בעל שחרית'. הש"ץ פותח בנעימה המקובלת, מסיימה בקריאת 'המלך' בקול רם, וממשיך מיד "יושב..." בנעימה, והקהל אינו קורא 'המלך' בקול רם, לא עם הש"ץ ולא אחריו (אבל כל אחד אומר לעצמו את כל הנוסח).

אין נוהגים כמנהג העולם לפתוח את הארון לאמירת "שיר המעלות ממעמקים" בראש-השנה ובעשרת-ימי-תשובה, או לאומרו פסוק בפסוק, חזן וקהל.

"ברוך... הבוחר בעמו ישראל באהבה" מסיים הש"ץ בלחש, וכן בכל ימות השנה, כמובן, אולם "ברוך... גאל ישראל" מסיים הש"ץ בקול רגיל, וכן בכל ימות השנה, כמובן.

בחזרת הש"ץ66, כשמגיע הש"ץ ל'וכתוב' ול'ובספר', הציבור אומרם בקול רם ולאחר מכן אומרם הש"ץ, אבל לא ב'זכרנו' וב'מי כמוך'.

בחזרת הש"ץ בשחרית, אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו... וקדוש", סוגרים הארון, ואומרים כל הבתים של "תעיר ותריע...", וכל הא"ב של פיוט "אדר והוד". אחרי חרוז "כל יושבי תבל" האחרון, אומרים "ישפוט תבל... והוא באחד", פותחים הארון, וממשיכים "ה' מלך".

עד כמה שזוכרים, תמיד עמד הרבי בפיוט 'לא-ל עורך-דין'.

היו שנים שהרבי היה מתרומם מישיבתו בסיומי ברכות בחזרת הש"ץ, ומתרומם מסמיכתו על ה'עמוד' באמירת 'וכתוב', 'ובספר'. אך בשנים אחרות היה יושב גם בסיומי ברכות.

בבית-חיינו לא נהגו לעשות הפסקה לפני קריאת התורה.

לאחר חזרת הש"ץ אומרים 'אבינו מלכנו' החזן והקהל כולם כאחד, מתחילה ועד סוף. מנגנים ב"אבינו מלכנו, אין לנו מלך...".

ב'לוח התיקון' לסידור תורה-אור (תש"א) נכתב שצריך לומר "זְכויות".

אם יש ברית-מילה בבית-הכנסת, מלים לפני התקיעות.

בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", "יהיו לרצון", ופסוק "ואני תפילתי" – פעם אחת בלבד, ככתוב במחזור השלם.

בתפילת שחרית של שני ימי ראש-השנה קוראים בתורה (חוץ מן המפטיר) בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה67, ברכות התורה, ו'מי שבירך'.

נוסח 'מי שבירך' שב'שער הכולל', הוא: "בעבור שעלה לתורה... בזה יום הדין..."68.

סדר תקיעות:

אין נוהגים שגדול העדה אומר דברי כיבושין לפני תקיעת שופר.

בעל-תוקע קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל).

לאחר הכנה להתעוררות לתקיעות – בהכנה רבה כל חד לפום שיעורא דיליה, שהיא הכנה רבה לעבודת ה' במשך כל השנה – ואמירת ז' פעמים למנצח, פסוקי 'קר"ע שט"ן', עלה אלוקים, יהי-רצון (שאומרו רק הבעל-תוקע [לעצמו]), מברך התוקע "לשמוע קול שופר", ו'שהחיינו'. השופר מכוסה (ורק פיו גלוי) גם בשעת הברכות69, עד התקיעות, אך לא בתקיעות עצמן.

יכוון המברך להוציא את השומעים ידי חובתם בברכות ובתקיעות, וגם השומעים יכוונו לצאת ידי חובתם, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו"70.

גם השומע אסור לו להפסיק בין הברכות להתקיעות, ואם הפסיק שלא מעניין התקיעות חוזר ומברך.

אין להפסיק גם אחר התקיעות, עד גמר התקיעות דמעומד, רק מעניין התקיעות והתפילות, ואם הפסיק (אחר התחלת התקיעות) אינו צריך לחזור ולברך.

המקריא – מורה באצבעו בסידור, אבל אינו מקריא בדיבור. התוקע מאריך בתקיעתו עד שמסיר המקריא אצבעו.

תוקע71 תשר"ת שלוש פעמים, תש"ת שלוש פעמים, תר"ת שלוש פעמים. בשברים תוקעים שלושה קולות ומחצה72 (יש אומרים שהרבי תקע כך: טו-או-טו, או-טו, או-טו, טו). כל שבר – נמשך שלושה כוחות דווקא. בתרועה – מרבין בטרומיטין. בתקיעות מיושב – שברים-תרועה בנשימה אחת, בהפסק משהו ביניהם. ואילו בתקיעות מעומד בשתי נשימות – בהפסק נשימה ביניהם73.

בסידור אדמו"ר הזקן נאמר, שבין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת יתוודה (התוקע) בלחש74.

אחרי התקיעות אומרים – גם הקהל – "ובכן, יהי רצון מלפניך..."75.

האומר את הפסוקים קודם התקיעות מנגן גם-כן את שלושת הפסוקים שלאחר התקיעות: "אשרי העם", "בשמך יגילון", "כי תפארת" [והקהל עונה אחריו פסוק בפסוק]. ואחר-כך אומרים כל הקהל יחדיו: "אשרי יושבי ביתך". יהללו.

תפילת מוסף:

הש"ץ של מוסף אומר (רק הוא ולא הקהל): "הנני העני..." ו"ידעתי ה'... " (הפסוקים – בקול רם). חצי קדיש. תפילת מוסף.

אם בית-הכנסת מרוצף באבנים, בשיש וכדומה76, מכינים מגבות וכדומה כדי להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו' לבין הקרקע.

תוקעים הן בלחש והן בחזרת הש"ץ. בתפילת לחש, כשמגיעים המתפללים לסיום הברכות ששם יש לתקוע, הש"ץ או התוקע טופח בידו על השולחן כדי לסמן לציבור שעומדים לתקוע. התוקע מעומד עומד במקומו. למנהגנו אין מַקרים כלל (=גם לא מראים באצבע) בתקיעות מעומד, לא בלחש, לא בחזרת הש"ץ, ולא בתקיעות שאחר-כך.

המתפלל מוסף ביחידות אינו תוקע בברכות מוסף. ואפילו אם יש מי שיתקע לו, אינו מפסיק לשמוע את התקיעות, שלא תיקנו זאת אלא בציבור.

בסוף הפיוט "אופד מאז" צריך לומר: "להעביר בַּשבט"; "תַּחֲזק מגן". אחר-כך, בחרוז "אם לא למענו" צריך לומר: "למעֲנו . . וָכעס".

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה עומד באמירת "ונתנה תוקף"77.

הש"ץ והקהל78 כורעים ב'עלינו', ככתוב במחזור.

מנהג הרבי: ל'עלינו' עמד וכרע עם הש"ץ (לא רקק ב'להבל ולריק'). לנפילת כורעים אין נופלים על היד, אלא נוגעים בראש בקרקע, אצבעות הידיים קפוצות והבוהן אינה כפופה לתוכן.

אסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה, ולכן יעמוד קצת רחוק מן התיבה כדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום.

פסוקי "אתה הראת" אומרים הקהל (בלבד) בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו אין עוד", ולכן על הש"ץ להאריך מעט בזה כדי שהציבור יספיק לומר את כל הפסוקים [וכיוון ש'עלינו' הוא חלק מהתפילה, על הש"ץ לאומרו כולו בקול], ולא למהר ולהתחיל מיד "אוחילה לא-ל".

נשיאת כפיים79 בראש-השנה – כבכל יום-טוב.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה לומד כל שיעוריו הקבועים (גם בנגלה) גם בראש-השנה וביום-הכיפורים80.

אחרי התפילה ואמירת תהילים, תוקעים שלושים קולות כדי לערבב את השטן81. ותקיעות אלה אינן לעיכובא, שהרי כבר יצאו ידי חובתם.

"מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו לתקוע כל היום... לפי שמצווה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות".

התוקע בעבור נשים לא יברך להן, אלא יברכו הן לעצמן.

במשך ימי ראש-השנה, משתדלים (על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) לזכות רבים מאחינו בני-ישראל בשמיעת קול שופר, דהיינו לתקוע להם סדר התקיעות דמיושב כהלכתן, ובמיוחד חיילים ושוטרים, והנמצאים בבתי-אבות, בתי-רפואה ובתי-הסוהר82. קידוש: "תקעו... לאלוקי יעקב", סברי מרנן, וברכת הגפן (בלבד).

השוכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון ביום ראש-השנה, אם נזכר קודם שהתחיל תיבת 'ברוך' של 'הטוב והמיטיב', יאמר את הברכה המיוחדת כנוסח שבסידור. ואם נזכר אחר שאמר תיבה זו, אינו חוזר.

נוהגים שלא לישון בראש-השנה ביום, והיושב בטל הרי זה כישן83.

אסור להכין מהיום למחר84.

תשליך:

אחר תפילת מנחה, לפני השקיעה, הולכים מחוץ לעיר אל באר המים או מעין85, ואומרים 'סדר תשליך', ואחר כך מנערים את שולי הטלית קטן. אם כבר שקעה החמה, אפשר לומר תשליך עד הלילה. מי שלא הלך לתשליך בראש-השנה, יכול ללכת ב'י"ג מידות' (ח' תשרי).

יום שלישי, ב' בתשרי
ליל ב' דראש-השנה

ערבית. לפני תפילת ערבית אומרים תהילים.

זמן הדלקת נרות הערב – רק בלילה, לאחר צאת הכוכבים, מאש הדלוקה לפני ראש-השנה. מברכים (לאחר ההדלקה): "להדליק נר של יום הזיכרון", ו'שהחיינו'.

בעת הדלקת הנרות נוהגים להניח לפני המברכת פרי חדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכלת בו, ותדליק את הנרות סמוך לקידוש ממש. אם היא לובשת לראשונה בגד חדש, אינה צריכה פרי חדש ואז יכולה להפסיק בין הדלקת הנרות לבין הקידוש. ואם אין לה פרי או בגד חדשים – בכל זאת תברך 'שהחיינו'.

נוהגים להניח פרי חדש לפני המקדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכל בפרי חדש, או שלובש בגד חדש, ואם אין לו – מכל-מקום יברך 'שהחיינו'.

את הפרי החדש אוכלים קודם נטילת ידיים לסעודה. בליובאוויטש נהגו, וכן הקפידו רבותינו נשיאינו, לאכול כזית ולברך ברכה אחרונה (רק על הפרי, ולא על היין).

דברים הנאכלים לסימן טוב, הם רק בלילה הראשון.

יום ב' דראש-השנה:

טבילה במקווה. אין טועמים קודם התקיעות. התוקע ילמד את המאמר (כנ"ל אתמול).

תפילת שחרית. בחזרת הש"ץ בשחרית, אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו", אומרים "תעיר ותריע" "מלך ממלט", "מלך זכור... נורא וקדוש". "שמו מפארים... שומרי... שפרו... שבטי... שבותנו... שבח מגדול... כל יושבי... קדוש". "אדר והוד (כל החרוזים בסדר הא"ב)... הללוהו בתקע שופר, כל יושבי... קדוש". "אדון אם מעשים... הן לא יאמין...  קדוש", וממשיכים "ובכן ויהי בישורון מלך", מלך עליון..."86.

רבותינו נשיאינו נהגו להזכיר נשמות בלחש ביום השני87, אחר קריאת התורה לפני התקיעות.

סדר תקיעות וסיום התפילה – כדאתמול.

סיום החג:

לשון כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ואני בהצעתי, אשר גם כל אחד ואחד ינהוג כן, לחבר שעות דראש-השנה והתחלת מוצאי ראש-השנה בלימוד החסידות, ובשביל אשר סללו לנו נשיאינו – יומשך גם לנו בכל ענייניו אור החסידות עד למטה מטה". כ"ק אדמו"ר בעצמו (החל משנת תשי"ב) נטל ידיו לסעודה הוא והקהל בכל ראש-השנה לעת ערב, במשך ההתוועדות הורה לנגן ניגונים מכל הנשיאים, ואמר מאמר דא"ח נוסף לשיחות וכו', ובו הזכיר מדברי כל הנשיאים (והחל משנת תשד"מ גם מדברי האריז"ל)88.

יום רביעי
ג' בתשרי – צום גדליה

מוצאי ראש-השנה

בתפילת ערבית, מוסיפים (גם): אתה חוננתנו, המלך המשפט.

כבכל מוצאי יום-טוב, אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'.

הבדלה: מתחילים כרגיל "הנה א-ל ישועתי"89, אך בלי ברכות הנר והבשמים90.

עשרת ימי תשובה:

* לעניין עריכת נישואין בעשרת-ימי-תשובה, הנה לפני שנים רבות הזכיר הרבי ועורר לקיים "מנהג ישראל שאין נושאין נשים בעשי"ת"91, אבל לאחר שזירז הרבי לקיים נישואין "בהקדם הכי אפשרי"92, גם בתאריכים שלא נהגו אצלנו, צריך עיון אם עדיין יש להקפיד על זה.

* בעניין סיוע לצורכי החגים – אף-על-פי שנתנו כבר לכבוד ראש-השנה, יש לבדוק שוב לאחריו, שמא כעת (לאחר שנתעלה בראש-השנה) עומד יהודי – בדרגתו עתה – במצב של "אין נכון לו", ולהשלים את כל החסר לו לצורכי החגים בימים הבאים.

* בעשרת-ימי-תשובה אין אומרים סליחות, מלבד בצום גדליה שהוא תענית-ציבור93.

* בעשרת-ימי-תשובה ניתן לומר תהילים גם בלילה94.

בתפילת שחרית אומר הש"ץ "עננו" בברכה בפני עצמה95, בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו", גם אם התפללו רק שלושה מתענים. אם אין כנ"ל – אומר הש"ץ "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה".

מי שאינו מתענה אינו נעשה ש"ץ, ואם נעשה ש"ץ אומר "עננו" בברכת "שומע תפילה" כיחיד בתפילת מנחה.

אומרים תחנון, נפילת-אפיים. באמירת סליחות96 מתחילים "דרשו ה' בהימצאו", ומדלגים 'אשמנו' ו"ויאמר דוד אל גד". בפיוט 'הורית' נהג הרבי לחזור את כל ה'פזמון' בין כל בית ובית, וכמובן גם בסיום הפיוט. לאחר סיום הסליחות אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך (ואומרים בו 'חדש עלינו' 'כתבנו', כבכל עשי"ת), "ואנחנו לא נדע", וחצי קדיש.

בכל עשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך בשחרית ובמנחה אחר נפילת-אפיים, קודם "ואנחנו לא נדע".

מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה לא יקראוהו לתורה. ואם קראוהו לתורה וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה.

את הפסוקים (וחלקי הפסוקים): "שוב מחרון אפך", "ה' ה' אל רחום", "וסלחת לעווננו" – אומרים הציבור בקול רם ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם עם הציבור, וסיימם עם הבעל-קורא.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול היום. ו"מנהג ישראל להרבות בצדקה ביום התענית"97.

בתפילת מנחה מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל" כבתפילת שחרית, והשלישי הוא המפטיר. אין אומרים חצי קדיש אחר קריאת התורה. מגביהים וגוללים את ספר-התורה.

הפטרה: "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו – נו,ח). לאחרי אמירת ההפטרה אומר שלוש ברכות, עד "מגן דוד". יהללו, חצי קדיש, שמונה עשרה, ואומרים עננו בברכת "שומע תפילה", והש"ץ כבתפילת שחרית.

אחרי חזרת הש"ץ – תחנון, 'אבינו מלכנו' הארוך, קדיש תתקבל, לדוד ה' אורי, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על-פי המשנה, לומר "דברי כיבושין"98 אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה99.

יום שישי
ה' בתשרי

למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא בערב, אור ליום ו' עש"ק, שניים מקרא ואחד תרגום פרשה או שתיים (ראשון, שני) – פרשת וילך100.

______________________

1)     ספר-המנהגים עמ' 30.

2)     לבוש ר"ס תכא. מטה-אפרים סי' תקפ"א סעיף מז.

3)     לוח כולל- חב"ד.

4)     ספר-המנהגים עמ' 55.

5)     'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 299.

6)     'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376.

7)     סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 ובהערות.

8)     נסמן בהערה הקודמת.

9)     כשם שבמנחה בימות החול שלפני ער"ה אומרים תחנון, סידור אדמו"ר הזקן לפני 'למנצח... יענך'.

10)   ראה בגיליון הקודם, שלכאורה יש לנהוג בפועל כמנהג הישן שהזכיר הרבי בשנת תשמ"א לומר את המשנה שלפני הפרק והברייתא שלאחריו רק פעם אחת.

11)   כנראה שהרבי לא התענה בער"ה - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מח, עיי"ש.

12)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ג.

13)   ע"פ סידור אדה"ז, לפני 'למנצח... יענך' (מאחר שאינו נוהג כיו"ט מיום שלפניו, אלא מעלות השחר, כיוון שאומרים הרבה 'סליחות' באשמורת, שלא כשאר עיו"ט, ואף לא כפי שנהגו בעבר בערב יו"כ – ראה שו"ע אדה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה).

14)   לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקפ"א ס"א.

15)   מטה-אפרים שם סכ"ב.

16)   לוח כולל-חב"ד.

17)   כגון בסליחות 'קודש הילולים' הוצאת לוין-אפשטיין, ירושלים תשכ"ה. וייתכן שאצלנו נעתק (בתחילה – צולם) מתפילת נעילה, ששם מבקשים רק חתימה, ולא שמו לב לתקן, גם לא בהוצאה החדשה דארה"ק. וע"ע בסליחות 'יסוד מלכות' שנשאר בנוסח זה, וביאורו.

18)   לוח כולל-חב"ד, מרמ"א סי' תקפ"א ס"ג.

19)   השלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס תקפא, במהדורה הישנה עמ' 1364, ובחדשה עמ' תסח.

20)   לוח כולל-חב"ד, ובסידור אדה"ז: 'קודם חצות'.

21)   בנוסח התרת נדרים, תיבת "בכולהון" נמשך לפניו – "לכן אני שואל ממעלתכם התרה בכולהון" (ולא "בכולהון אני מתחרט") כן אמרו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (רשימות הרב לנדא, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35) והרבי (מראות-קודש ער"ה תשמ"ט), וכן הוא בסידור 'בית יעקב'. מאידך בסידור אוצר התפילות, וכן בסידור יעב"ץ הוצאת 'אשכול' נמשך לאחריו.

בסידורינו מנוקד: "ולא יעשה שום רושם כלל" הש' בקמץ. ואולי הוא טה"ד.

22)   בסידור הלשון "וטוב שיהיה עדה שלמה", ובספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד – "ובעשרה". כנראה, לא הקפיד הרבי שהמתיר יהא מי שהותר לו כבר ('כפר חב"ד', גיליון 779 עמ' 138).

23)   ראה אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קא.

מדינא, קטן 'מופלא סמוך לאיש' אינו מצטרף למתירים, אבל מבקש התרה (ראה הלכות והליכות בר-מצווה פי"א סי"ד. חנוך לנער ס"פ לג). וב'אוצר' עמ' לט כתב שאין נוהגים בזה.

במטה-אפרים שם סוס"ב כתב שלא יאמרו כמה מבקשי התרה ביחד, אלא בשעת הדחק.

לעניין נשים, לפי הנפסק בשו"ע (יו"ד רלד סנ"ו-נז) הבעל נעשה שליח לשאול על נדרי אשתו, אך אינו מצטרף להמתירים, ולכאורה יכול היה בעלה לומר הנוסח גם בשמה (אך לאחרים, אף לבתו, לא ניתן להתיר ע"י שליח – שם סי' רכח סט"ז. וע' פתחי-תשובה שם ס"ק ט לעניין בקשת התרה בכתב) ולעניין מודעה על לעתיד – לכאורה די להן ב'כל נדרי'.

24)   לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 369.

25)   ראה ספר-המנהגים ס"ע 95. ב'לוח השבוע' לג' תמוז, פורטו כמה מנהגים בקשר לכתיבת פ"נ. מספר הפקס שליד הציון: 1-718-7234444.

26)   רמ"א סי' תקפ"א ס"ד, וראה מטה-אפרים שם ס"נ.

27)   ספר- המנהגים ס"ע 55.

28)   מדינא מותר גם אחר חצות, שו"ע אדה"ז סי' רנא ס"ד (אך האריז"ל היה נזהר – כל השנה – להסתפר קודם חצות דווקא, כף-החיים שם ס"ק יט ומטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ג. וכנראה למעשה אין מקפידין בזה, וצ"ע – ראה 'התקשרות' גיליון תרע"ו עמ' 14).

29)   מחצות היום, לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. ליקוטי מהרי"ח ח"ב דף ז,ב.

30)   לוח כולל- חב"ד.

31)   ספר-המנהגים עמ' 56. אמנם במקור הבא, וברוב המקורות שהובאו ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קנג-ד מדובר בר"ה עצמו, ובחלקם – לאחריו.

32)   'ספר המאמרים – קונטרסים' לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ח"א עמ' קלב (ושם: "זהירות יתירה במצוות עשה [בלקו"ש דלהלן: בהידור מ"ע], וזהירות בסייג של לא-תעשה [בתורת מנחם ח"ד עמ' 32: בזהירות יתירה מל"ת], וזהירות יתירה [בתורת מנחם שם: הוספה] בהנהגה טובה"). לקוטי-שיחות חלק ב עמ' 348.

33)   אודות תוכן ההתבוננות שצ"ל בתפילה זו, ראה ספר המאמרים תש"ג ס"ע 41.

34)   ספר המנהגים, מנהגי ר"ה.

35)   הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שערי-צדקה עמ' קמב.

36)   בער"ה סמוך לכניסת החג, נהגו רבותינו נשיאינו להיכנס ולשוחח זמן-מה עם זוגתם הרבנית.

אצלם היה הדבר "בדוגמא של מעלה" כיוון שבר"ה היא הנסירה ובניין המלכות (שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 4). וההוראה בעבודה הרוחנית לכאו"א היא, שאצל כל אחד ואחד מישראל יש לא רק הענין ד'משפיע' אלא גם העניין ד'מקבל' – קבלת עול, ובפשטות יותר – שצריך להתמסר ל[הפצת המעיינות וחיזוק] נשי ובנות ישראל (תורת מנחם התוועדויות ח"כ עמ' 270).

37)   לוח כולל-חב"ד. במטה אפרים (תקפא,נה, ע"פ הב"ח והט"ז סי' תקפ"א ומג"א ר"ס תקצ"ז) כתב ללבוש רק נאים אבל לא חשובים כשאר יו"ט (שבגדי יו"ט צ"ל יותר טובים משל שבת כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט סו"ס ז), אבל בשערי תשובה (ס"ק ו, ובשו"ע השלם – טו) כתב: "והעולם נוהגים ללבוש בגדי יו"ט כשאר יו"ט, רק הנשים לובשות לבנים".

38)   לוח כולל-חב"ד, משע"ת סי' תקפ"א ס"ק ו, וע"ע מטה-אפרים סי' תקפא סנ"ה.

39)   כי לדעת אדה"ז (סי' תר"י ס"ט) עיקר הטעם שלובשים קיטל "כדי להיות דוגמת מלאכי השרת", וזה שייך רק ביום-הכיפורים - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קטו.

40)   ספר המנהגים, מנהגי ר"ה.

41)   הקדמת (בן) ה'דרישה' לטור יו"ד ח"א. מטה אפרים סי' תרכ"ה סל"ג. פסק הגאון בעל 'תורת חסד', וכן מוכח בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 297 הע' 69 – 'קיצור דיני נש"ק' עמ' לו.

42)   מטה אפרים שם.

43)   שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רסג ס"ח. ומלשונו משמע דה"ה כשמדליקין בלילה (וגם איש המדליק – קצות השלחן סי' עד בבדי השלחן ס"ק יט), ודלא כמ"ש במטה אפרים ובאלף למטה שם.

44)   שם, מנהג בית רבנו, כמו בקידוש ובהפטרה - אג"ק ח"ו עמ' קכה. [בירכה שהחיינו – קיבלה עליה קדושת יו"ט, ואינה יכולה להתנות בזה, מובא מעירובין מ,ב].

45)   ספר המנהגים, מנהגי ר"ה.

46)   בירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, לא יברכנה שוב בקידוש – ספר-המנהגים עמ' 60.

47)   לוח כולל-חב"ד.

48)   מאידך, בשנת תשד"מ לא ניגנו זאת לפני תפילת ערבית, ונתבאר הטעם בשיחת יום ב' דר"ה אז ('התוועדויות' ח"א עמ' 26) כיוון שאין אומרים בתפילה זו 'אבינו מלכנו' בפועל, עיי"ש. ומאז לא היתה שנה דומה לחברתה, הן בתפילת ערבית והן בשאר התפילות. בשנת תשנ"ב ניגנו זאת רק קודם תפילת ערבית של היום השני ('אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נח).

49)   "להעיר מהידוע ע"ד גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו בתפילת ערבית דליל א' דר"ה... ומזה מובן שמעין זה ושמץ מנהו צ"ל גם אצל כאו"א מהחסידים" (התוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 335 הערה 19).

50)   סי' תקפ"ב ס"ו, ובמ"מ וציונים. וזאת דלא כדעת הפרמ"ג (בא"א ס"ק ד) שחוזר למקום שהיה צריך לאומרה, גם ב'וכתוב' שיש שם שמות ה', אלא כמו שפסק אדה"ז (סי' קיד ס"ז) בקשר ל'מוריד הגשם' – "שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה". ורק אם כבר אמר את ה"מעין חתימה" (כמו "ונאמן אתה להחיות מתים"), יצטרך לחזור עליה שוב. וראה דברי הגרא"ח נאה ז"ל בקובץ יגדיל תורה – ירושלים ת"ו, טבת תשמ"א עמ' 37-38.

51)   וכנראה עניין זה שייך ל'יחידה'. ראה בהתוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 314, שסיים הרבי שיחה לנשים: "ונסיים - כמנהג ישראל בימים אלה, וגם בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתבי ותחתמי".

52)   ראה שו"ע אדמוה"ז סי' עדר ס"ג וסי' קסז ס"ד וסכ"ב. אולם אם עלולים כולם מסיבה כלשהי לצאת מהחדר, חייב לאכול תחילה כזית, כמבואר בסי' קעח ס"ג.

53)   המלך במסיבו ח"ב עמ' יג. כנראה - כדי להוציא גם אותם בברכת העץ, ראה סדר ברה"נ פ"ט ה"ד.

54)   שו"ע אדמוה"ז סי' רו ס"ח וסדר ברה"נ פ"ט ס"ד.

55)   המלך במסיבו ח"א עמ' נד, קיא, וח"ב עמ' שח. שם מסופר גם שהשאיר עוד חתיכה לאכול עם ה'קומפוט' שבסוף הסעודה, ולא בירך על ה'קומפוט'.

56)   מנהג והוראה לרבים דכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ע"פ ה'מעגלי-צדק' שבמג"א, דלא כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' תקפ"ג ס"ג. הטעם נתבאר במכתבו של הרבי הנדפס בס' המנהגים (עמ' 104) "כדי שיהיה ה'יהי-רצון' סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת העץ שייכת גם אליו... שיהיה לו מעין תוקף ברכה", עיי"ש.

57)   לוח כולל-חב"ד, ע"פ הוראת הרבי במכתבו, וכן 'מעשה רב', המלך במסיבו ח"ב עמ' יג, 'אוצר' עמ' עט (ולכאורה הוא ע"פ מש"כ בסדר ברה"נ שם).

58)   'רשימות היומן' עמ' קנט. סה"ש תש"ה עמ' 4. המלך במסיבו ח"א עמ' נד, קיא, ודלא כמובא בס' המנהגים עמ' 56. ראה 'אוצר'  שם.

59)   הרוצה לברך שהחיינו על הרימון בנפרד, ייזהר שלא יהיה הפרי בפני המקדש בשעת הקידוש (וראה המלך במסיבו ח"א עמ' עה).

60)   כנראה הכוונה לאחרי אכילת התפוח, שאז אין צריך לברך על הרימון ברכה בפני עצמו - הערת המו"ל בשיחה.

61)   'התוועדויות'  תנש"א כרך ד עמ' 323.

62)   כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לא נהג לומר 'לחיים' בסעודות ר"ה, ולא הניח 'לנגן' בהן, גם ביום השני. אבל הרבי בהתוועדויות אמר 'לחיים', והורה 'לנגן' בהן ('אוצר' עמ' פט, קמח).

63)   סידור אדמוה"ז. וראה 'התקשרות' גיליון ת"ת ס"ע 17.

64)   שם עמ' צ, והטעם מובא משדי-חמד כיוון שחביבה מצווה בשעתה. ולהעיר, שבישיבת תו"ת בבית-חיינו לא הקפידו שלא לשתות בבוקר ראש-השנה קודם התקיעות, וכן פסק שם המרא-דאתרא הגרז"ש דבורקין ע"ה ('כפר חב"ד' גיליון 733 עמ' 66. גיליון 734 עמ' 74).

65)   ולכאורה כל זה (וכש"כ ידיעת ההנהגה בפועל באם חלה טעות כלשהי, וכמובן - מבעוד מועד) חל גם על כל התוקעים ב'מבצע שופר', ובפרט המוציאים רבים י"ח.

66)   בימים הנוראים, כשהתחיל הש"ץ את החזרה, חזר הרבי למקומו (ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קכג סו"ס ג). כשגמר הש"ץ "אתה קדוש... יהללוך סלה", התיישב (עכ"פ בשנים האחרונות), ראה פסקי תשובות סי' קכה סוף ס"ק ו.

67)   התוקע הוא 'חיוב' לעלות לתורה, ויש מקומות שגם בעל-המוסף (ולא השחרית) – שו"ע אדה"ז סי' תקפ"ד ס"ח. וכתבו שאם הוא תוקע ומתפלל בשכר אין 'חיוב' כלל להעלותו (שערי אפרים סי' ב סט"ו, ומטה אפרים סי' תקפ"ד סכ"ב), אך יש להעדיפו אם אפשר – כדי שיהיה ליבו שמח ב"פיקודי ה'... משמחי לב", ועי"ז לא יטעה בתפילה ובתקיעות (אלף המגן למט"א שם ס"ק כז, ע"פ הלבוש)!

68)   וראה ב'אוצר' עמ' קד וס"ע רכ, ובס' נתיבים בשדה השליחות ח"א עמ' שיב, ועצ"ע.

69)   הרבי לא אחז את השופר בידו בשעת הברכה - כמשמעות המטה-אפרים סי' תקפ"ה ס"ג, ולא כמובא בנו"כ שלו ובפסקי תשובות שם אות ד.

70)   כי אז יש חשש הפסק אפילו בדיעבד על הברכה, שו"ע אדמוה"ז סי' קכד סו"ס ב.

71)   ב'רשימות היומן' עמ' שדמ ישנן הוראות דכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע משנת תרצ"ה בקשר לאורך התקיעות, ה'חצי שבר' והתרועות, שלא פורסמו אח"כ, וכנראה שגם הרבי לא נהג כמותן.

72)   בעניין ה'חצי שבר' ראה בשערי הל' ומנהג ח"ה סי' ע, ובקובץ 'היכל הבעש"ט' גיליון טו ס"ע קה.

73)   שו"ע אדמוה"ז סי' תק"צ ס"ט (כנראה נהוג גם בלחש בב' נשימות).

אם תקע קול כלשהו בשתי נשימות, לא יצא (שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה הנסמן בס' שבח-המועדים עמ' 27 הע' 9).

74)   הכוונה לווידוי במחשבה. ועניינו - לא וידוי על חטא ועוון, אלא געגועים פנימיים. וי"א דהיינו 'ציור פני הרבי' - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קכד, עיי"ש, וש"נ.

75)   בקונטרס לימוד החסידות עמ' 11 נאמר: "על-פי הנהגות הקבלה, הנה אחר התקיעות צריך הבעל תוקע לילך למקומו, לשבת ולשאת פניו אל העם, והם יסתכלו בו", אך הרבי הדגיש שאי"ז ממנהגי חב"ד (אף שרבותינו נשיאינו נהגו בזה, המלך במסיבו ח"ב עמ' קצא) אלא סתם מנהג ישראל – מענה להרה"ח ר' דוד קרץ ז"ל מעפולה, ועד"ז ב'המלך במסיבו' ח"א עמ' קיג, 'אוצר' עמ' קכז.

76)   כולל במרצפות המצויות באה"ק כיום, אבל לא ברצפת קרשים, או כשיש על הרצפה כיסוי פלסטי או שטיח.

77)   סדר האמירה חזן וקהל, כרגיל בין אנ"ש: החזן מתחיל בקול, והקהל אומר את שני הקטעים הראשונים -  עד "ומי ירום" (דלא כמנהג העולם שמתחילים קטע שני בפ"ע). החזן חוזר בקול מ"כבקרת", עד שם. אח"כ אומר הקהל בקול רם "ותשובה... הגזירה" והחזן חוזר זאת בקול רם, והקהל אומר: "כי כשמך... וכחלום יעוף", והחזן אומר "אמת..." ואילך עד "כחלום יעוף", ואז אומר הקהל בקול רם "ואתה... וקיים" והחזן חוזר זאת בקול רם, הקהל אומר "אין קצבה" עד גמירא, והחזן מסיים זאת בקול ומתחיל "כתר".

78)   רגילים שהנשים אינן כורעות, ואולי משום צניעות (וראה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער).

79)   פרטי מנהגי נשיאת כפיים נדפסו ב'לוח השבוע' דחג השבועות.

משו"ע אדמוה"ז סי' קכח סנ"ח מוכח, שגם המתפלל במניין שאין מנגנים בו, אומר 'רבש"ע', עיי"ש.

80)   'רשימות היומן' ס"ע ער. ולכאורה צריך ללמוד היום גם חלק מהפסוקים בפרק של כאו"א בתהילים עם רש"י, כמנהגנו בכל ר"ח. ואף שנמנעים להזכיר ר"ח בראש-השנה, כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"א ס"ו, הרי אין לימוד זה דבר השווה לכל נפש כמו אמירת ברכי-נפשי וכיו"ב, שהרי כל אחד לומד פסוק אחר מחבירו.

81)   ה'שברים-תרועה' דתקיעות אלו תוקעים בנשימה אחת, כמו בתקיעות דמיושב (כך תקעו באוטבוצק אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע וכן אצל הרבי, שבח-המועדים עמ' 30 בשם התוקע דמעומד אצל הרבי הרה"ח ר' יוסף-מנחם-מענדל טננבוים).

82)   כשאין אפשרות לתקוע את כל הל' קולות, כגון שצריכים להספיק 'בית רפואה' שלם, הורה הרב יקותיאל שי' פרקש לתקוע ג"פ תשר"ת, ולכוון שכל מה שאינו שייך לחיוב התקיעות מתכוונים בו רק "לשורר", ולא לתקוע כלל, וכדי להפריד בין הקולות יפסיקו בנשימה בין השברים לתרועה, ובזה ייצאו ידי תשר"ת, תש"ת ותר"ת.

83)   שו"ע אדמוהז סימן תקפג סעיף ח.

84)   למחר: גם כשחל בחול, ובכל יו"ט, אסור להכין ליו"ט שני - שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצה וסי' תקי"ג. לשבת: שם סי' תקכ"ז סעיף כג.

85)   באם אומרים תשליך סמוך לנהר שיש בו דגים, מדייקים שיוכלו לראות את הדגים במים, כפי שנהג הרבי הקודם (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' ע).

כשאין באר וכדומה, עדיף לדחות אמירת תשליך ל'י"ג מדות', כדלהלן. אולם אם לא נראה שיגיעו לבאר וכד' בעשי"ת, או כשחייבים להיות בראש-השנה בתשליך ללא באר - ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 536 עמ' 14 הוראת הרבי להרה"ח ר' יעקב-יהודה הכט ע"ה שבלית ברירה די אפילו בברז פתוח.

86)   'אוצר' עמ' צח. אגב, מסיבה טכנית (כתוצאה ממה שהורגלו שהן הציבור והן הש"ץ אומרים הכל), מורגל בקהילות האשכנזיות (וגם בין אנ"ש) באמירת הפיוטים, לקשר את חציו השני של כל חרוז עם חציו הראשון של החרוז הבא, וזאת כמובן בניגוד למשמעות הפיוט (כמפורש בקשר לפיוט זה ב'לקוטי תורה – תורת שמואל' תרל"ח עמ' שיח, בד"ה וכל מאמינים, בסה"מ רס"ג עמ' יב, ובאגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב עמ' תי), וק"ו בפיוט זה האחרון, שיש להיזהר שלא לבוא לידי חירוף ח"ו באמירת: "לעדי עד – מלך אביון".

87)   'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 56, ומסיים שאינה הוראה לרבים, אלא כל אחד יחליט בעצמו כיצד להתנהג בזה, ע"כ. וכיוון שאומרים זאת בלחש, לא נהגו אלה שיש להם אב ואם לצאת מביהמ"ד של הרבי. (מזכירים תחילה את הרבי נשיא דורנו, אדוננו מורנו ורבינו מ"מ בן חנה, ואלה שהכירו – גם את הנשיאים שלפניו, תורת מנחם כרך מו עמ' 343. וראה בלוח יו"כ אי"ה).

88)   ראה 'אוצר' עמ' קמז-קנג.

89)   כדעת הפמ"ג במשבצות סי' תצא ס"ק א ("וכ"מ בלבוש"), ודלא כמנהג העולם (מטה אפרים סי' תרכ"ד, לקוטי מהרי"ח ח"ב פב,א) שמתחילים בברכת הגפן.

90)   שו"ע אדה"ז שם ס"א.

91)   אג"ק ח"ט עמ' רה (ממטה אפרים סי' תרב ס"ה, קיצור שו"ע סי' קל ס"ד) ומבאר שם שזה נעשה כדי לקיים אח"כ את המצוה מן המובחר.

92)   'שערי הל' ומנהג' ח"ה ר"ס קנח (ועד"ז ב'צדיק למלך' ח"ז עמ' 227. 'התקשרות' גיליון קסא עמ' 18). וראה שו"ת יחוה דעת ח"א סי' מה.

93)   ספר-המנהגים עמ' 58. והטעם ב'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 367 (=סה"ש תש"נ ח"א עמ' 351) מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשם הצמח צדק, לפי ש"עד כאן (עד ר"ה) - מצות אמירה, ומכאן ואילך - מצות עשייה".

94)   הוראת הרבי, ספר המנהגים עמ' 20.

95)   ש"ץ ששכח 'עננו': נזכר לפני השם של חתימת רפאנו – חוזר ל'עננו', ואח"כ אומר שוב 'רפאנו'. נזכר אח"כ – אומרה בשומע תפילה וחותם העונה בעת צרה ושומע תפילה. נזכר אח"כ – אומרה ברכה בפ"ע אחרי 'שים שלום' (שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה).

96)   בפיוט "הורית דרך תשובה", "תִּתַּך חזון הפיכתם, אחזום רתת וחלחלה" . . פסוק הוא בדניאל (ט, כז), "עד כלה ונחרצה תִּתַּך על שומם", וברש"י שם: תגיח ותרד. ובפירוש הרס"ג והמצודות כתבו, שהוא לשון התכה והורקה. וגם שם אין מדובר על הורקת והורדת דבר גשמי, כי-אם שתבוא עליהם גזירת הכיליון. וכן הוא הפירוש גם בפיוט דידן - ומסתבר ביותר שכיוון הפייטן ללשון הכתוב מפאת הדמיון בתוכן - כאשר יצאה עליהם (והגיעתם הידיעה אודות) "חזון הפיכתם", אזי "אחזום רתת וחלחלה".

97)   ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 460, לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 470.

98)   ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 460, לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 470.

99)   לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).

100)   היום-יום ד' טבת, וראה אג"ק סוף כרך ח"י.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)