נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1161 - כל המדורים ברצף
	קבלת-עול בשמחת-תורה ובהתקשרות לרבי
	על סדרי ביהכנ"ס וביהמ"ד 770
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1161, ערב שבת-קודש חול המועד סוכות, י"ט בתשרי ה'תשע"ז (21.10.2016)

  דבר מלכות

קבלת-עול בשמחת-תורה ובהתקשרות לרבי

עיקר השמחה בשמחת-תורה היא מצד קבלת עול * עניין הקבלת עול בולט בעיקר בקשר שבין חסיד לרבי * נשיא, שהוא ה'ראש', מרגיש את חולי הרגל בעוצמה גדולה יותר מאשר הרגל עצמה! * העצה למי שחסר בהתמסרות לרבי – לומר זאת בדיבור, וה"רוצה אני" מעיד על רצונו הפנימי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. העבודה דחודש תשרי – הן בהתחלת החודש, בראש השנה, והן בסיומו של החודש, בשמיני עצרת ושמחת תורה – היא העבודה דקבלת עול:

בנוגע לראש השנה – שעבודת היום היא "תמליכוני עליכם"¹, שזהו"ע דקבלת עול מלכותו ית'.

וענין זה מודגש גם בנוגע לתקיעת שופר – "מצות היום בשופר"²:

איתא ברמב"ם³ "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם וכו'". ולכאורה אינו מובן⁴: כיון ש"רמז יש בו", שזהו"ע של טעם – אין זה "גזירת הכתוב"?

והענין בזה⁵ – שגם המצות שיש להם טעם עיקרם (לא הטעם, אלא) ציווי ה', "גזירת הכתוב", וצריכים לקיימם (לא בגלל הטעם, אלא) בגלל שכך צוה הקב"ה, באופן של קבלת עול. וכמובא בדרושי חסידות⁶ שאילו נצטווינו לחטוב עצים (דבר שאין בו טעם ורמז) היינו עושים זה באותה קבלת עול כמו כל המצוות, כי, עיקר המצוה הוא קיום רצונו ית', שעי"ז נעשה צוותא (מצוה מלשון צוותא⁷) וחיבור עם הקב"ה, מצַוה המצוות.

ולהוסיף, שכאשר קיום המצוה הוא רק בשביל הרמז (הטעם) שיש בה, הרי, לא זו בלבד שחסר לו עיקר המצוה, אלא עוד זאת, שאין בידו גם הרמז שבמצוה, ולכן, צריך לקיים את המצוה מתוך קבלת עול, כגזירת הכתוב, ובמילא יש בידו גם הרמז שבמצוה.

ועד"ז בנוגע לשמיני עצרת (ושמחת תורה), שבו נעשית הקליטה דכל עניני ראש השנה, ולכן צ"ל אז קבלת עול מלכות שמים⁸.

וענין זה מודגש גם בהשמחה דשמיני עצרת ושמחת תורה⁹ – דאף שהשמחה קשורה עם תורה שענינה הבנה והשגה, מ"מ, עבודת היום אינה בלימוד התורה בעיון והעמקה, אלא בשמחה וריקודים דהקפות, שמקיפים עם הספר תורה את התיבה, שולחן הקריאה – לא השולחן שעליו לומדים גאונים בעיון ובהעמקה, אלא השולחן שעליו קורין אותיות התורה – שבזה מודגש שהשמחה אינה בהשגה שבתורה, אלא באותיות התורה, שזהו"ע דקבלת עול¹⁰.

ב. והענין בזה – שהעבודה דחודש תשרי היא התחלת העבודה דכל השנה כולה:

התחלת העבודה צריכה להיות באופן של קבלת עול, והקבלת עול שבהתחלת העבודה, בחודש תשרי, היא ההקדמה לעבודה במשך כל השנה כולה, שכל עניני העבודה, גם הענינים דהבנה והשגה, יהיו באופן המתאים.

וכמודגש גם בעבודה דכל יום – שהתחלת העבודה היא באמירת "מודה אני", שזהו"ע הקבלת עול בהתחלת היום שנעשית הקדמה לעבודת כל היום.

ג. ועד"ז מצינו גם בנוגע לבנין בית בישראל – בלידת בנים ובנות¹¹:

בענין הלידה ישנם ב' אופנים: בן ובת.

וענינו בעבודת ה' – "רמז יש בו" – ש"בת" רומז על העבודה דקבלת עול, ע"ד מארז"ל¹² "אשה כשרה כו' עושה רצון בעלה", ו"בן" רומז על העבודה ע"פ טעם ודעת.

ועל זה אמרו "בת תחילה סימן יפה לבנים"¹³ – שהתחלת העבודה באופן של קבלת עול ("בת תחילה") מהוה נתינת-כח ("סימן יפה") גם בנוגע לעבודה ע"פ טעם ודעת ("בנים")¹⁴.

ועפ"ז יש לבאר גם טעם ותוכן מנהגנו שגם בלידת בת מברכים ש"יגדלוה לתורה ולחופה ולמעשים טובים"¹⁵ – כיון שבת מורה על הענין דקבלת עול שנותן כח לכל הענינים דתורה ועבודה.

* * *

ד. ענין הקבלת עול מודגש ביותר בהיחס של חסיד אל הרבי – כי, בידעו שהוא אינו אלא "רגל", והרבי הוא ה"ראש", ה"ה מתמסר לגמרי ("ער גיט זיך איבער אינגאַנצן") אל הרבי, ומקיים את הוראותיו של הרבי מתוך קבלת עול מוחלטת.

לכאורה יש מקום לשאלה: כיצד אפשר לומר שהוא בעצמו אין לו ראש – כיון שנצטווה בתורה להניח תפילין של ראש, עכצ"ל שיש לו גם ראש?!

והמענה על זה – מבהיר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה¹⁶ בענין הקבלת עול ד"איש חיל": "דער סאָלדאַט האָט קיין קאָפּ ניט. מ'האָט אַמאָל געזאָגט, אַז אַ סאָלדאַט האָט בלויז אַ קאָפּ אויף וואָס ער זאָל טראָגן דעם פּאַס פון דעם ביקס" (החייל – אין לו ראש. פעם היו אומרים שראשו של החייל הוא רק בשביל לשאת את חגורת הרובה).

ה. ענין זה נוגע גם לכתיבת "פדיון" לרבי – ובהקדמה¹⁷:

משולח אחד, "אַ פּעטאַח" (שוטה), כשהיו נותנים לו "פדיון" למסור לרבי, הי' מסרב ליקח, באמרו, שצריך לבקש מהקב"ה בעצמו, ולא ע"י ממוצעים.

והאמת היא – כמבואר בתשובה של החתם סופר¹⁸,

– ולהעיר שבספריו של החתם סופר מצינו רעיונות חסידיים ("עס וואַרפן זיך דורך חסידישע ווערטער")¹⁹, שכן, החתם סופר הי' תלמיד מובהק של ר' נתן אדלר ותלמידו המובהק של בעל ההפלאה, תלמידו של המגיד –

שיש הפרש בין מלאכים לנשמות, שהבקשה באמצעות מלאכים נחשבת לבקשה ע"י ממוצעים, משא"כ הבקשה באמצעות נשמות (בנ"י) – שהם למעלה ממלאכים – אינה נחשבת לבקשה ע"י ממוצעים, כיון ש"כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א', וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער . . וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש (לבקש רחמים) משיכנס הרגל, עד"מ הת"ח הוא הראש כו'", ובפרט נשיאי ישראל, שהם "ראשי אלפי ישראל", בחינת "ראש"²⁰.

ומזה מובן גם שלא שייך כאן הכלל ש"יפה תפלת החולה לעצמו מתפלת אחרים עליו"²¹ – כי, כלל זה הוא בנוגע ל"אחרים", משא"כ בנוגע לנשיאי ישראל, שאינם "אחרים", אלא "ראשי אלפי ישראל", יפה תפלתם כ"תפלת החולה לעצמו" – כשם שהראש מתפלל עבור הרגל.

ואדרבה: תפלתם של נשיאי ישראל יפה מתפלת החולה עצמו²², כי, הנשיא שהוא הראש, מרגיש את החולי יותר מהרגל, שהרי: (א) הראש הוא נעלה מהרגל להיותו מקום משכן השכל, (ב) וגם זה שהרגל מרגיש את החולי אינו אלא ע"י הגידים שנמשכים מהמוח, כיון שכל ענין ההרגש הוא מהמוח דוקא.

אמנם, כל זה הוא רק כשיודע שהוא "רגל", ומתמסר לגמרי ("ער גיט זיך איבער אינגאַנצן") לה"ראש", שהוא הרבי, משא"כ כשחושב שגם לו בעצמו יש ראש, ובמצב כזה בא אל הרבי ליתן פדיון, אזי מתעוררת שאלה בנוגע להענין דממוצע. – בנוגע לשאלת עצה אצל הרבי, הרי, עצה יכולים לשאול אצל כל יהודי, אפילו אצל קצב, כדאיתא בגמרא²³ "רב אשי . . מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא", היינו, ששאל בעצתו של כל קצב; אבל בנוגע לנתינת פדיון – מתעוררת שאלה בנוגע להענין דממוצע.

ו. כל אלה הנמצאים כאן – בודאי מסורים הם ("זיינען איבערגעגעבן") אל הרבי,

וגם אלה שחסר אצלם בההתמסרות, הרי, כיון שמצד הפנימיות שלהם ה"ה מסורים אל הרבי, אזי מספיקה עכ"פ האמירה בדיבור²⁴ שמתמסרים אל הרבי, – ע"ד מ"ש הרמב"ם²⁵ בביאור התועלת ד"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כיון שהאמירה "רוצה אני" היא בהתאם לרצונו האמיתי "להיות מישראל . . לעשות את כל המצוות כו'" – ובמילא, אין מקום לשאלה בנוגע להענין דממוצע, אפילו לא ממוצע המחבר.

ז. וענין זה – הידיעה שהוא רק "רגל" והרבי הוא ה"ראש" – נוגע גם לאופן קיום הציווי של הרבי:

כאשר הרבי נותן ציווי לעשות דבר מסויים שקשור עם ענין של סיגופים, או אפילו הציווי להרבות בתורה ובתפלה באופן שבשביל זה צריך להתנתק ("אָפּרייסן זיך") מעניני אכילה ושתי' ושינה, הרי, גם כשמקיים הציווי מתוך קבלת עול (בידעו שהוא אינו אלא רגל וצריך לקיים את ציווי הראש), יכולה לעלות לו מחשבה שאילו הי' הרבי יודע עד כמה קשה לו לעשות דבר זה, יתכן שלא הי' מצַוה עליו זאת.

והמענה על זה – ע"פ האמור לעיל (ס"ה) בנוגע לראש ורגל, שנוסף לכך שהראש מרגיש יותר טוב מהרגל, להיותו נעלה יותר, הרי, גם הרגש הכאב שברגל עיקרו הוא הרגש הראש (וכשישנו הפסק ח"ו בין הרגל להראש לא נרגש כאב ברגל), ולכן, כשהראש מצַוה על הרגל להכניס את העקב למים רותחים, צריך הרגל להשמע מיד מבלי להרהר בדבר ("ניט איבערטראַכטנדיק"), ולהבין [מדת הבנה כזו "מותר" שתהי' לו...] שהכאב – מרגיש הראש.

* * *

ח. העבודה דקבלת עול – שאין לו השגה ועושה רק מצד קבלת עול – היא בבחינת "מן המיצר". ועז"נ²⁶ "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" – שע"י המיצר דקבלת עול באים להמרחב דהשגה, ויתירה מזה, שלאח"ז באים לידי השגה והכרה ("מ'דערהערט") את המעלה דקבלת עול, שמגעת במרחב האמיתי.

ויש להוסיף, שכן הוא גם בנוגע לענינים גשמיים:

כשנגזר על מישהו מצב של עניות, ח"ו, "מיצר" בגשמיות, צריך לקבל זאת באהבה, משום שהאמת היא ש"גם זו לטובה²⁷, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסייא שלמעלה מעלמא דאתגלייא" (כמבואר בתניא²⁸), ועי"ז שמקבל זאת באהבה מצד קבלת עול, בידעו שכן הוא רצונו של הקב"ה, נעשה בדרך ממילא "ענני במרחב", שנמשך טוב הנראה והנגלה.

ועצה נוספת בתורת החסידות להפטר מהגזירה של עניות בגשמיות²⁹ – להתבונן במעמדו ומצבו שהוא רחוק מאלקות, מהשגת אלקות וכו', עד שירגיש שנמצא במעמד ומצב של עניות ברוחניות, וע"י הרגש העניות ברוחניות יפטר מהעניות בגשמיות³⁰, ותומשך לו הרחבה בגשמיות, בטוב הנראה והנגלה³¹.

(משיחת שבת חול המועד סוכות ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ב', עמ' 29-34, בלתי מוגה)

____________________________________

1)     ר"ה טז, סע"א. וש"נ.

2)     שם כו, ב. כז, א. רמב"ם הל' שופר פ"א ה"ב.

3)     הל' תשובה פ"ג ה"ד.

4)     ראה גם לקו"ש חי"ד ע' 124.

5)     ראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ס"ע יט ואילך. וש"נ.

6)     לקו"ת שלח מ, א. המשך תרס"ו ע' נד. ועוד.

7)     ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.

8)     המשך תרס"ו ע' שעט.

9)     ראה גם שם ע' שעט-פ.

10)   ראה גם ריש וסוף ד"ה ביום השמע"צ שי"ל בקונטרס שמע"צ-שמח"ת שנה זו (סה"מ תשי"א ע' 80. ע' 87).

11)   מהטעמים להתוועדות זו – "קידוש" שערך א' מאנ"ש לרגל לידת בתו (המו"ל).

12)   תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.

13)   ב"ב קמא, א.

14)   ראה תו"א משפטים עט, א. לקו"ת דרושי ש"ש סז, א.

15)   אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ס"ע רי. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כה מנחם אב).

16)   שיחת יום שמח"ת ה'שי"ת ס"ג – שי"ל בקונטרס שמע"צ-שמח"ת שנה זו (סה"מ תשי"א ע' 99. ולאח"ז בסה"ש תש"י ע' 379).

17)   בהבא לקמן – ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 25. 39.

18)   שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קסו.

19)   ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע חכ"ה ע' נד.

20)   תניא פ"ב.

21)   ב"ר פנ"ג, יד. הובא בפרש"י עה"ת וירא כא, יז.

22)   ראה ב"ב קטז, א.

23)   סנהדרין ז, ב.

24)   ראה גם שיחת יום א' דר"ה ס"ד (לעיל ע' 5).

25)   הל' גירושין ספ"ב.

26)   תהלים קיח, ה.

27)   תענית כא, א. וש"נ.

28)   פכ"ו. וראה גם שם אגה"ק סי"א.

29)   ראה גם שיחת ליל שמח"ת ס"ח (לקמן ע' 42).

30)   ע"ד המבואר בתניא אגה"ת פי"ב.

31)   ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 184.

 ניצוצי רבי

על סדרי ביהכנ"ס וביהמ"ד 770

בית-כנסת, בהיותו מקום קדוש, צריך להיות מקום נקי * בין הדברים דרש הרבי, מלבד השמירה על התנהגות נאותה בתפילות, להקפיד על סידור בית-הכנסת ובית-המדרש 770 לאחר ההתוועדויות,  לסדר מגבות נקיות לניגוב ידיים, ולהעמיד לרשות האורחים שתיה קרה ושתיה חמה בכלים נאים  * וכיצד להתמודד עם בעיית הצפיפות והדחיפוֹת בזמני תקיעת שופר?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חיוב מדאורייתא

בהתוועדות שבת-קודש פרשת תבוא, כ"א אלול תשכ"ד (תורת מנחם כרך מ' עמוד 345), דיבר הרבי באריכות אודות קדושת בית-הכנסת, ובמיוחד בנוגע לבית-הכנסת של כ"ק אדמו"ר, נשיא ישראל – שלכן צריך להקפיד ולשמור על ניקיונו.

אומנם עורכים בו התוועדויות – אמר הרבי, וזאת על-פי התנאי שהתנה מלכתחילה כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשעה שרכש את בית-הכנסת שיערכו בו התוועדויות כו' – הרי "לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי'", ולכן, מיד לאחר ההתוועדות, בהקדם האפשרי, צריך לנקות את השולחנות וכו', ולהבטיח שיהיה המקום בצורה מכובדת כראוי לבית-הכנסת (ובוודאי לא באופן שיהיה המקום לדיון הלכתי ("שקלא וטריא") אם מותר להתפלל במצב כזה...).

והרבי הוסיף:

הדברים אמורים גם כלפי תלמידי הישיבה, יחד עם הצוות הרוחני ("המשגיחים והמשפיעים כו'") שלומדים בבית-הכנסת זה – שצריכים לזכור שזהו מקום קדוש וכו'.

חלפו ארבע שנים מאז, ובשבת קודש פרשת נצבים, כ"ח אלול תשכ"ח (תורת מנחם כרך נ"ג עמוד 466) שוב דיבר הרבי אודות החיוב דכבוד וקדושת בית-הכנסת, שאינו רק מדרבנן אלא גם מדאורייתא, ועד שזהו מעין קדושת בית-המקדש... ובפרט כשמדובר אודות בית-הכנסת כאן, שממנו למדים במכל-שכן וקל-וחומר בנוגע לשאר בתי כנסיות...

הרבי פירט:

ראשית – בנוגע לזהירות שלא לדבר דברים בטלים בבית-הכנסת (ובפרט בשעת התפילה, קריאת-התורה) ולהקפיד על עניית ברוך-הוא וברוך-שמו ואמן, וכידוע עד כמה השתדלו הקדמונים בתיקון הדברים.

כמו-כן בנוגע להקפדה על ניקיון בית הכנסת, כולל גם שיהיו מגבות נקיות בשביל רחיצת ידיים לפני התפילה, משום "הִכּוֹן לקראת אלוקיך", ובוודאי לא באופן שמשליכים על הרצפה ניירות כו', או שמונחים ארגזים בכל פינה...

והרבי סיים בתוכחה נוקבת:

והרי מובן שגם מי שלא גרם לכך בעצמו, אלא רק עובר ורואה דברים זרוקים על הרצפה ואינו מגביהם, הרי הוא שותף בדבר.

והמשיך הרבי:

הגע עצמך – כאשר ילד נוהג התנהגות שאינה תואמת בנוגע לסדרי הבית – מוכיחים אותו הוריו, ואם לא הועיל – הרי הם מענישים אותו.

ועל-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות ענין המחויב על-פי שכל, ובנוגע לבית הכנסת, ביתו של הקב"ה וכפי שמצינו לגבי שלמה המלך ש"היה זריז בבניין בית המקדש" יותר מ"בנין ביתו" (ועל-אחת-כמה-וכמה שלא להיפך חס-ושלום) – הרי בוודאי שההורים צריכים להזהיר את הילדים ולהשגיח עליהם כו'.

וכמו-כן ישנה אחריות על מחנכי הילדים במוסדות החינוך וכו'.

קבלת פנים נאה

על תפקידם של הגבאים בניקיון בית הכנסת הזכיר הרבי גם בהתוועדות ש"ק פר' צו שושן פורים תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 736):

יש לדאוג שבית הכנסת יהיה נקי ולא יתגוללו בו דברים האסורים (ראה טושו"ע אורח-חיים סימן קנ"א) אפילו לא עיגולי נייר שנזרקו על חתן בעת העלייה לתורה וכיוצא באלו, ועכשיו נדבקים לנעלי המתפללים.

המקום צריך להיות נקי ומסודר!

באותה הזדמנות עורר הרבי על הצורך שבבית הכנסת יהיה מן המוכן שתיה, מים, מים רותחים, כוסות תה בכלים נאים לכל הזקוק – ובין השאר אמר:

בית הכנסת קיים כאן זה שנים. אנשים שונים נכנסים ומגיעים לכאן ללמוד ולהתפלל – באים הם מטלטולי העולם עייפים ומזיעים... מדוע שלא ימצאו במקום כוס מים, על-אחת-כמה-וכמה כוס תה או לחילופין מים רותחים להחיות את נפשו?!

-  ולקבל זאת בכלי יפה ונאה (הרבי ציין שרבותינו נשיאנו רצו שינהגו בנימוס) ובמקום נאה!

בהזדמנות (ז' שבט תשט"ו – אגרות קודש כרך יו"ד ע' רצה) ציין הרבי הוראה כללית ליסוד בתי כנסת:

"מובן שבית הכנסת צריך להיות במקום כזה ובאופן כזה שלא ידחה הבאים להתפלל בו אלא אדרבא ימשיך [=יסחוף] אותם, שלכן אם הכתלים טחובים וכיוצא בזה... כדאי שיתעכב יסודה איזה זמן... [עד] שימצאו מקום מתאים יותר".

"לאמיתו של דבר" – התבטא הרבי בש"פ נצבים תשכ"ח (תורת מנחם כרך נג עמוד 465-466) – "לא הייתי אני צריך לעורר על זה, כיון שזהו ענין ששייך לגבאי או השַׁמָש וכיו"ב, אבל כנראה שאלה שצריכים לעורר על זה, עסוקים בעניינים אחרים, ולכן צריך אני למלא את מקומם ולעורר על זה".

לא לדחוף!

בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת נצבים תשל"ח (שיחות קודש תשל"ח עמוד 470-471) אחרי שהזכיר את מבצע נש"ק ושופר הקשורים בראש-השנה, הוסיף הרבי ואמר: ב"מבצעים נכלל הסדר דראש-השנה בנוגע לבית כנסת זה", וכאן הרחיב ואמר:

איני יודע אילו "סדרים" מתכננים לעשות – ובכן, בנוגע לעניינים הקשורים לגבאים כמכירת מקומות וכו' איני מתערב – זהו תפקידם; אך לגבי כניסת הקהל הרי זה דבר ברור שלקריאת-התורה, המפטיר ותקיעות דמיושב, יאפשרו לכולם להיות נוכחים ללא שום הגבלות כלל. הכוונה הן ליום הראשון של ראש-השנה והן ליום השני.

כן בוודאי שכל הנוכחים הרוצים בכך יעשו כן מתוך מנוחת-הנפש ומנוחת-הגוף ללא כל דחיפות ("שטופעריי") וללא כל העניינים שהם היפך הסדר דקדושה וגם היפך הבלתי-סדר דקדושה.

צריך אמנם להיות "ענני י-ה", שהמרחב העצמי יורד למטה, למטה מעשרה טפחים – אך הדבר צריך להיעשות ללא דחיפות, לא לתפוס את מקומו של השני וכו', שהרי "אין אדם נוגע" בדבר השייך לזולת, ובפרט שישנו די מקום לכל אחד ולכולם, ולכן מן ההכרח הוא שיאפשרו לכולם להיכנס...

למסור פתקאות

בהתוועדות ח"י אלול תשל"ח הודיע הרבי (שיחות-קודש תשל"ח כרך ג עמוד 418 ו-ז):

ישנו הסדר שהונהג על-ידי כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא-דורנו בנוגע לערב ראש-השנה, שאלה הרוצים בכך מוסרים פתקאות בהן רשומות בקיצור הכי גדול – שמו ושם אמו ומילים (בקשות) ספורות, והיה נהוג לעשות כן בערב ראש-השנה לאחרי הסליחות והתפילה. וכדי להקל וכדי שהעניין יתנהל בשלימות הנה יחלו בכך כבר מיום רביעי דסליחות לאחרי אמירת סליחות והתפילה שאז יוכלו (בלי נדר) למסור הפתקאות במשך שעה אחת או "שעתא ופלגא" (כלשון הזוהר – ח"ג קעב סע"ב. וראה גם ח"א סב,ב), וכך מידי יום (בימים חמישי ושישי) עד ערב ראש השנה.

ואלה הנמצאים כאן ישתדלו לעשות זאת באותם ימים ויאפשרו בערב ראש השנה לגשת רק לאלה שלא היה באפשרותם לעשות כן בימים הנ"ל, מפני שהגיעו לשבת, במוצאי שבת או בערב ראש השנה... ועיקר העניין שלכולם תהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, ובכל הפרטים... ובשמחה וטוב לבב.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש
כ' בתשרי, שבת חול-המועד

קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד"¹, וממשיכים כבכל שבת.

בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"².

אומרים: כגוונא³, חצי קדיש, ברכו, וערבית של שבת עם 'יעלה ויבוא'.

כשנכנסים לסוכה אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול את הקידוש, מ"יום השישי" ואילך⁴. בסיומו מברך 'לישב בסוכה'. המסובים מברכים 'לישב בסוכה' אחרי ברכת 'המוציא' (וכן ביום).

שחרית: אין נטילת לולב בשבת. תפילה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. הלל שלם. בשבת אין מקיפים את הבימה⁵, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"⁶. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי" עד "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לג,יב–לד,כו). מניחים את הספר השני על הבימה, חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום השישי". הגבהה וגלילה. בברכת ההפטרה אין מזכירים יום-טוב, ורק בחתימת הברכה האחרונה מוסיפים: "(מקדש השבת) וישראל והזמנים"⁷.

יקום פורקן, מי שבירך, אשרי, יהללו, חצי קדיש, תפילת מוסף של חול-המועד: "וביום השבת", "וביום השישי", "ישמחו".

קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" – בלחש⁸. רק "סברי מרנן", ברכת הגפן ו'לישב בסוכה'⁹ אומרים בקול.

מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. אין אומרים 'צדקתך'.

ערבית: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא. הבדלה בסוכה (על היין, עם ברכת 'לישב בסוכה'¹⁰). מברכים על הבשמים ועל האש, כבכל מוצאי שבת.

יום ראשון
כ"א בתשרי, הושענא-רבה

מוצאי שבת קודש

יש להתוועד גם בלילה זה¹¹. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן של "מועט מחזיק את המרובה"¹². פעם אחת¹³ הורה הרבי לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך".

נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת¹⁴.

מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל¹⁵.

זמן חצות הלילה בת"א: 00:25.

אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו¹⁶. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים¹⁷.

לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה'יהי רצון' של הושענא-רבה ואת ה'יהי רצון' שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל'יהי רצון' של יום-טוב¹⁸.

מנהג ישן שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה¹⁹.

אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עד עלות השחר) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.

חשוב לדעת שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'²⁰.

בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה. אבל למעשה אין רגילים לנהוג כך²¹.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים²². לקטנים שבעריסה – יש אומרים גם לחבוט עבורם].

קושרים אותן על-ידי עלים של לולב²².

גם מי שהיה ער כל הלילה²³ ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות-השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך²⁴ חוץ ממי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [יש לצאת לצרכיו תחילה כדי לברך אשר יצר].

שחרית:

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים²⁵ (אבל אין זו הוראה לרבים, וראה בגיליון הקודם ביום א' דחוה"מ).

בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד²⁶.

לפני תפילת הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד⁹, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכסכוס עלי הלולב ובשמחה²⁷.

הושענות:

מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל⁹, ועומדים עמם ליד הבימה²⁸. אומרים²⁹ את ז' ההושענות, גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'³⁰ (לאחר גמר כל הקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה), ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד³¹ (בלא הערבות של ה'הושענות'). לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תיתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.

[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' בקול, הש"ץ ואח"כ הקהל].

יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"³².

"קול מבשר..." – אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.

בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה³³ וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש, ולא על הבימה או שטיח]³⁴, מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון".

גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה³⁵.

הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש. לעיתים הניחן על כיסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו³⁶.

אחר-כך מוציאים ספר תורה, וקוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השביעי".

קרבן היום במוסף – "ביום השביעי".

בספר המנהגים נאמר: "אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה 'גמר חתימה טבא', 'פתקא טבא' וכיוצא בזה" (אולי – כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד). אבל בשנים האחרונות הזכיר זאת הרבי, ואף איחל זאת פעמים רבות בהתוועדויות יום זה³⁷.

[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'³⁸ לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].

טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר)³⁹.

בארץ-ישראל מעבירים היום אחר חצות את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שניים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.

בארץ-ישראל, נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"⁹. בחו"ל – ראה בהערה⁴⁰.

במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות⁴¹.

הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.

בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה⁴².

יום שני
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה⁴³

בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם⁴⁴.

הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

"את הארבעים ושמונה השעות [בחו"ל; בארה"ק – עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"⁴⁵.

הרבי הנהיג, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג⁴⁶.

תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים-הנוראים⁴⁷.

שיר המעלות, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב⁴⁸. קדיש שלם.

האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים 'עלינו' [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]⁴⁹.

לאחר מכן – קידוש והתוועדות⁵⁰.

קידוש: "אתקינו" ונוסח הקידוש דיום-טוב, ו"שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה בשעת הקידוש).

בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת 'שהחיינו' היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו⁵¹.

בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'⁵².

מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'⁵³.

סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים⁵⁴), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".

לאחר מכן⁵⁵ היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)⁵⁶.

אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל – שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש⁵⁶.

מוציאים את כל ספרי-התורה⁵⁷, ומקיפים את הבימה כנהוג. הגבאי מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש⁵⁸.

הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו⁵⁹.

בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים"⁶⁰.

בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד [הכוונה כנראה שאין האבל לוקח ספר-תורה בעצמו], אלא בליווי⁶¹.

הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"⁶²; "על הסלע הך"⁶³; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'⁶⁴; ניגון ריקוד⁶⁵; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים⁶⁶.

נוהגים לנגן את ניגון 'האָפ קאזאק' של הסבא משפולי⁶⁷.

אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה⁶⁸.

אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות⁶⁹): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.

בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש⁶⁸.

ב(כל) יום-טוב "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת"⁷⁰.

"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"⁷¹.

שחרית:

בשחרית (בלבד) – נשיאת כפיים כבתפילת מוסף של כל יום-טוב⁶⁸.

לאחר חזרת הש"ץ – הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.

קידוש: "אתקינו" דיום-טוב, "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות⁷².

סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים⁵⁶.

לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו⁷³.

"אתה הראת" (של פתיחת הארון). י"ג מידות (פעם אחת) ו"ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי, "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים⁷⁴ [עד "שישי"] בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה⁵⁸.

בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן – כוהנים, ללוי – לויים, ולשאר העליות – ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]⁷⁵. למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם⁷⁶.

אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל"⁷⁷.

'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.

אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'⁷⁸. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה⁷⁹.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה⁸⁰.

אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית' בלשון יחיד ככתוב בסידור. וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם – אחר כל יום בבריאה – את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום...", והקורא אומר אחריהם, וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם⁸¹ "ויהי ערב . . יום השישי ויכולו..." – בהמשך אחד⁸² עד "לעשות", והש"ץ חוזר אחריהם⁸³.

מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).

אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח"⁸⁴, "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות)⁸⁵.

אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה⁸⁶.

יזכור: מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת. אבֵלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".

אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר "אב הרחמים"⁸⁷.

הזכרת הגשם: קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.

המתפלל ביחיד – ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם"⁸⁸. טעה ואמר "מוריד הטל" – אינו חוזר.

בחזרת הש"ץ – תפילת גשם. אין נושאים כפיים.

שיעורי חת"ת: לומדים היום⁸⁹ פרשת ברכה החל מ'שני' עד סיום הסדרה עם פירוש רש"י, ופרשת בראשית עד 'שני' עם פירוש רש"י.

תזכורת: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה' (מניין ימי שנת תשע"ז – שנ"ג).

מוצאי יום-טוב:

הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"⁹⁰. ברכת הגפן, ברכת המבדיל.

רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל⁹¹) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד⁹² וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.

במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"⁹³.

מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה⁹⁴.

יום שלישי
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות⁹⁵

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה⁹⁶.

שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך אחרי החג. כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ⁹⁷.

לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב – לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג – לעשות מרקחת⁹⁸.

יום שישי
כ"ו בתשרי

יום חמישי בלילה, אור ליום שישי:

למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא הלילה שמו"ת עלייה אחת או שתיים מפרשת בראשית, ומחר אחרי חצות לקרוא שוב מתחילתה עד גמירא עם ההפטרה, ובשבת לפני תפילת שחרית לקרוא שוב 'שביעי'.

נזהרים (על כל פנים לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת⁹⁹.

שיעורי חת"ת: סיום עליית 'שישי': "לקח אותו אלוקים" (ה,כה – כמו בקריאת התורה דשבת-קודש).

________________________

1)     סידור אדה"ז. בקצות השלחן סי' עז בבדי השלחן ס"ק יג מבאר הטעם, כיוון דרינה/רננה היא מרחוק משא"כ שמחה היא שמחה שלמה, והנה במזמור הראשון איתא "נרננה" ובמזמור הד' "פצחו ורננו", ולכן ביו"ט ואף במוצאי יו"ט מדלגים זאת, עיי"ש (וראה בתורה אור חנוכה ד"ה רני ושמחי פ"א ופ"ד וב'חסידות מבוארת' שם, 'ס' הלקוטים – צמח צדק' אות ש עמ' שמא).

2)     ספר המנהגים עמ' 26.

3)     ראה קצות השלחן שם בבדי השלחן ס"ק כ.

4)     היום יום, יט ניסן ו-י"ז תשרי (בשבת חוה"מ – מהשינויים שהכניס בו הרבי בשנת תשי"ז, ראה בלוח התיקון שבמהדורת תשנ"ה ס"ע קכא, 'רשימות היומן' עמ' קסג, קעג). ספר המנהגים עמ' 28 (ביו"ט).

5)     רמ"א סי' תר"ס ס"א.

6)     סידור אדה"ז. וראה רמ"א שם ס"ג.

7)     שו"ע אדה"ז סי' תצ סט"ז. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לסידור אדה"ז. ס' המנהגים עמ' 68. וראה 'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' להרב ראסקין, עמ' שה הע' 95, וש"נ.

8)     ע"פ ס' המנהגים עמ' 57 הע' 8. וראה לעיל הערה 4.

9)     ס' המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח.

10)   הוראת רבותינו, 'אוצר' עמ' שכד.

11)   ראה גם שיחת שמחת בית השואבה תשי"ח, תורת מנחם חכ"א עמ' 83.

12)   'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247, תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.

13)   'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 294.

14)   מלשון ספר המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הו"ר אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. ועצ"ע הלשון שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות". ואולי הכוונה בזה רק על אמירת תהילים של לילה זה. וראה דברי הרבי בעניין זה בס' 'מקדש מלך' ח"ב עמ' 390.

15)   'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 294.

16)   ס' המנהגים שם. וראה 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 418. לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו.

17)   לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).

18)   בס' המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל (בהתוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 249, תשמ"ט ח"א עמ' 189, וביותר) בשיחת ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" - "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".

19)   שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.

20)   התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד.

21)   'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב - משיחות הו"ר תש"ח (סה"ש תש"ח עמ' 171. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית. וראה לשון הרמ"א סי' תרס"ד ס"א ע"ז, וב'התקשרות' גיליון תשע"א עמ' 17.

22)   שם עמ' שלד-ו.

23)   מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, לכאורה אסור ללמוד עד שיברך ברכות התורה [אך הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן העיר, שלא נמצא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' מו-מז האיסור (כלשון לוח כולל-חב"ד דהיום, וס' שבח המועדים פנ"ז ס"ד) להניעור בלילה ללמוד לפני ברכת התורה. ואכן בס' 'מנהג ישראל תורה' (סי' מז ס"ק א) מביא שאין בזה איסור. וראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג. ויל"ע במשמעות הל' בסידור לפני ברכת התורה בזה. ובאמירת תיקון ליל שבועות ובכלל בהתוועדויות, כולל הרבי עצמו – רגילים תמיד להמשיך בד"ת ואין נזהרין בזה כלל (והביטוי "מיד כשהאיר היום" נאמר רק על נט"י, בשו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד סי"ג). ואולי הטעם, כיוון שיש דעות שלא נתחייב בברכה זו, וגם להדעות שמברך, היינו  שרשאי לברך ברכת השבח להקב"ה ככל ברכות השחר, אבל לא שאסור ללמוד קודם לכן. ועצ"ע. תודה להרה"ת ר' שבתי שי' פרידמן מצפת].

24)   ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. וראה בלוח חג השבועות, שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.

25)   סה"ש תש"ד עמ' 14.

26)   'אוצר' ס"ע שלו.

27)   לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1368.

28)   הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.

29)   י"א שהבחינו בהו"ר תשנ"ב (שחל ביום א' כבשנה זו) שהרבי אמר תחילה את ההושענא שהיתה אמורה להיות בש"ק 'אדמה מארר', כמ"ש בס' המנהגים לגבי כל יום א' שאחרי שבת חוה"מ, שצריך לומר בתחילת ההושענות את ההושענא דיום השבת.

30)   'אוצר' עמ' שלט.

31)   שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור אדה"ז, שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.

32)   סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, לקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.

33)   יש להדגיש שהמצוה היא נטילת הערבה בפני-עצמה, זכר להקפת המזבח בערבה, ושם היתה הנטילה עיקר, וצ"ל כמו בלולב "דרך גדילתה" (ס' 'ארבעת המינים השלם' ס"ע תעח, וכ"ה בשו"ע סי' תרס"ד ס"ב-ז. ורק בסו"ס ז ברמ"א נזכר שחובטין אותה, ע"פ הגמ' "חביט חביט" לפי' הרמב"ם והרי"ץ גיאת וע"פ האריז"ל שמדובר בחבטה ממש).

34)   כן בדקו וראו, וראה 'אוצר' עמ' שלט-שמ.

35)   שם עמ' שלו.

העירונו, שבאג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ חט"ו ס"ע סז, כתב לרבי נשיא דורנו (תרגום מאידיש): "היום הושענא רבא, המנהג שהאב מצליף על הילדים שי' עם ההושענא, ומברכם שהילדים יחיו לא יידעו ממכה כל השנה, ויהיו מאושרים ברוחניות ובגשמיות", ועיין בהנסמן שם. ויש לברר אם זו הוראה לרבים.

36)   שם עמ' שמ.

37)   'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, תנש"א ח"א עמ' 163 (האחרון - כאיחול).

38)   ערוך השלחן סי' תרס"ד סי"ג (ויש לברר מה מנהגנו בזה).

39)   נזכר בהערת הרבי בספר המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו 'מנהג חב"ד', אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בס' המנהגים במקומו, משא"כ בערב יוה"כ שנזכר במאמר אדה"ז כמובא שם – אולי יש לו גם עניין חבד"י עצמאי. וצריך לחלק בינו ובין נושא הסתכלות התוקע על הקהל, שהרבי ענה שהוא (רק) 'מנהג ישראל' אף שנזכר בכתבי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע).

40)   לבני חו"ל: העברת הסדרה והפרידה מהסוכה – רק למחר. בשמיני-עצרת מקדשים וגם אוכלים בסוכה – הן בלילה והן ביום (אבל אין מברכים לישב בסוכה).

41)   המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' עמ' רכד, עיי"ש. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת - בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] - 'אוצר' שם. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.

42)   'אוצר' עמ' שסג, וראה 'מאוצר המלך' ח"ב עמ' 90 שגם המעיל של הס"ת שם הוא לבן במשך כל חודש תשרי.

43)   לבני חו"ל: יום שני – שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). לאחר מעריב – קידוש והקפות. בשחרית – אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובשני למפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דש"ת (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). לפנות ערב נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).

יום שלישי – שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, קדיש תתקבל (משניות וקדיש דרבנן). בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש של יו"ט. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפיים בחזרת הש"ץ (ולא במוסף), הלל שלם, קדיש תתקבל, קידוש והקפות כמפורט בפנים בשמע"צ.

בשיעורי חת"ת מסיימים היום את פרשת ברכה, ולומדים פרשת בראשית עד סיום שלישי כבפנים (ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה סי' פח).

44)   ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 166-7 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134. ובזה מסביר הרבי את כפל הלשון "זמן שמחתנו" שנדפס בסידורים לשמע"צ ושמח"ת בפ"ע, ואין חוזרים על הלשון דחה"ס (התוועדויות תנש"א ח"א עמ' 172).

45)   ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.

46)   ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראת'.

47)   'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.

48)   שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.

49)   'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.

50)   מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ובהמשך בעמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ובעמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).

51)   לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.

52)   שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) - 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.

53)   ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל - מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.

54)   המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראת', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' - ספר-המנהגים.

55)   כן מפורש בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 615, ודלא כמ"ש בסידורים שונים שנדפסו לאחרונה.

56)   'אוצר' עמ' שנד-שנו.

57)   להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.

58)   לוח כולל-חב"ד.

59)   ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה - התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 308.

60)   סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.

61)   ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם - מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.

62)   ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.

63)   שם, ניגון קסג.

64)   שם ח"א ניגון קסה.

65)   שם ח"ב ניגון קפה – על ניגון זה אמר הרה"ח וכו' ר' לוי-יצחק ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא – 'אוצר' עמ' שנח.

66)   כ"ז מ'אוצר' שם.

67)   ספר הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט – סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת שלום עמ' 236.

68)   לוח כולל חב"ד.

69)   'אוצר' עמ' שנט, ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד.

70)   שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ד (וכיוון שכתב "אם ידו משגת", אולי אין חיוב זה למי שקשה לו גם מבחינת בריאות עד"מ, משא"כ בשמחה דלהלן). זאת מלבד חובת השמחה ביין דלהלן ס"ז. אבל לכאורה אם עשה כן פ"א ביום, יצא גם ידי שמחת יו"ט. משא"כ כשיוצא י"ח שמחה ביין הקידוש (תוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב. שיחות קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. וראה 'התקשרות' גיליון תסג עמ' 18), עדיין לא קבע סעודתו על היין.

71)   סה"ש תש"ד עמ' 39.

72)   ואף שלכאורה יש בעיה בהתוועדות לפני מוסף עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפו ס"ד, אולי י"ל עפ"י דברי הרבי בספר השיחות תש"א עמ' 120 הערה 10, עיי"ש.

73)   לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח. ראה מקורות היסטוריים למספר ההקפות בס' חקרי מנהגים ח"א עמ' קצח. בסה"ש תש"נ עמ' 57 מבאר הרבי "שבזה מודגש שפעולתן של ישראל בעניין ההקפות אינה אלא "מחצית" בלבד... ואילו ה"מחצית" השניה דהקפות נעשית ע"י הקב"ה (ע"ד ובדגומת העניין ד'מחצית השקל')", עיי"ש.

74)   הקריאה - בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים (שם עמ' שעט).

75)   'אוצר' שם. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157, ובקובץ 'אהלי שם' גיליון ח' עמ' קנה.

מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).

76)   משיחת יום שמח"ת תשי"ט ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 146).

77)   'אוצר' עמ' שפ.

78)   שם עמ' שפד.

79)   ראה מקורות וביאורים לזה ב'לוח השבוע' גליון תרע"ז.

80)   'אוצר' עמ' שפא.

81)   הרבי, שעלה תמיד ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ התחיל לאומרם) עם הציבור (ולא עם הבעל-קורא).

82)   גם משום שהוא ראשי-תיבות שם הוי"ה: "יום השישי ויכולו השמים", ולכן אין מפסיקין בו. ראה נטעי גבריאל סוכות פצ"ג סכ"ו מהלבוש ומהרי"ל וכו'.

83)   'אוצר' עמ' שפד-שפה.

84)   ב'אוצר' עמ' שפו, כתב שצ"ל "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבא צמח" (ולא ציין את המקור). אמנם בשיחה המוגהת האחרונה לע"ע דליל שמח"ת קודם הקפות תשנ"ב ס"א (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 37) בגוף השיחה, נדפס כבסידור: "בא (באל"ף) יבא צמח בשמחת תורה".

85)   כ"ה בלוח כולל-חב"ד, ומקורו ממש"כ בסידור שאומרים זאת אחר ("כל 'אחר' – סמוך", רש"י בראשית טו,א) קרה"ת. והטעם לכאורה כיוון שקרה"ת היא שלימות השמחה שעליה מדובר בפיוטים אלו, ורק אח"כ אומרים שאר האמירות ו'יזכור' בכללן, שהן עניינים בפ"ע. ודלא כמנהג הרווח בארה"ק שהובא בלוח 'דבר בעתו' לומר זאת בסיום כל העניינים, אחרי 'יזכור' ולפני 'יהללו'. (ואגב, אמר לי ש"ץ ותיק מחסידי פולין, שקשה עליו ביותר המעבר משמחת הקפות וקרה"ת ל'יזכור', מ'יזכור' שוב ל'שישו ושמחו', ושוב – לתפילת 'טל', בקיטל ובנגינה מעין 'נעילה').

86)   קובץ ליובאוויטש, גיליון 13 (תשט"ז) עמ' 64.

87)   רצוי לקרוא לכל היוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה לפני אמירה זו.

88)   ס' המנהגים שם, עמ' 69 (עיי"ש בהערה).

89)   שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פח, עיי"ש.

90)   בפרמ"ג סי' תצא, משבצות ס"ק א, כתב שגם במוצאי יו"ט לחול אומרים פסוקים אלו (כמנהגנו), אלא שהעולם אינו נוהג כן כמ"ש בלקוטי מהרי"ח (סדר הבדלה מוצ"ש ד"ה ועיין בפרמ"ג, בדפוס המקורי ח"ב פב,א).

ולהעיר שאנ"ש נוהגים שגם היוצאים ידי-חובה אומרים פסוקים אלו בלחש עם המבדיל, וכ"ה ב'ספר מהרי"ל – מנהגים' עמ' רכד, עיי"ש בהערה 5, וב'רשימות היומן' עמ' שלב (כשהיו מבדילין על היין ואדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יוצא ע"י אחר – היה אומר רק הפסוקים, ואם היו מבדילין על שיכר – היה אומר גם ברכת המבדיל), וברשימה "ממנהגי ביהכ"נ בשבת ויו"ט"  שהוגהה ע"י הרבי ונדפסה ב'התקשרות' גיליון רב"י, נאמר:  "בהבדלה נוהגים לומר כל אחד ביחד עם המבדיל פסוקי 'הנה א-ל ישועתי – כן תהיה לנו'".

91)   כף החיים סי' תרס"ט ס"ק ל, וש"נ.

92)   ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.

93)   לקוטי שיחות חלק י' עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.

94)   לאחר חצות. - ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - התוועדויות תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 396.

95)   בחו"ל: שמחת-תורה.

96)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז. וראה דעות שונות בס' הנשואין כהלכתם פ"ו הע' 81.

97)   'רשימות' חוברת יד עמ' 23. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.

אמנם לפי עדותו של השליח רש"ז שי' הלפרין מהגליל העליון – זכה לראות במשך כמה שנים (האחרונות) שהורידו את הד' מינים של הרבי לשריפה במקום שבו שרף הרבי את החמץ שלו בערב פסח, עוד לפני שהרבי הגיע, או שהרב גרונר שי' הביא זאת כשהגיע עם הרבי והוא זרק אותם לאש. לפחות פעם אחת בעת השריפה ביקש הרבי שיזרקו את הד' מינים שלו לאש. אך את ההושענות לא ראה שם כלל (פורום השלוחים באה"ק).

98)   לקוטי שיחות חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב – מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן המתינו עד פסח. לגבי ההדסים – כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה.

99)   שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליונות: תסז עמ' 20, תפט עמ' 19.