מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1163 - כל המדורים ברצף
	"עד שיגיע אחרון בישראל"...
	הקשת מעוררת ציפייה למשיח
	עסקנות חב"ד
	פרשת נח
	ויעקב הלך לדרכו
	עריכת כנסים של אחדות בכל מקום ומקום
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1163, ערב שבת-קודש פרשת נח, ג' במרחשון ה'תשע"ז (04.11.2016)

  דבר מלכות

"עד שיגיע אחרון בישראל"...

בחודש תשרי ה"מרובה במועדות", מרבים יהודים להיפגש ביניהם מתוך אווירת חגיגיות ושמחה המבטלת מחיצות ומעוררת תחושה של אחדות * בתום תקופת ה"רגל", בז' במרחשוון, יש צורך בפעולה מיוחדת שתדגיש את עניין האחדות ותמשיך אותה על-פני כל השנה כולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות עניינו המיוחד של שבעה במרחשוון – כותב אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו בהלכות תפילה¹: "מתחילין לשאול (גשמים) בארץ ישראל מליל ז' במרחשון, לפי שהיא ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג, והיה ראוי לשאול בה מיד אחר החג, אלא שאיחרו השאלה ט"ו ימים אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל שעלה לרגל, לביתו לנהר פרת, שהוא מקום יישוב היותר רחוק מירושלים, ולא יעצרנו הגשם".

וממשיך לאחרי זה – בחצאי עיגול: "ואף לאחר החורבן היו מתאספים גם כן מכל הסביבות בירושלים לרגל, כמו שעושים גם היום, לפיכך לא ביטלו תקנת חכמים שתקנו השאלה בארץ ישראל בז' במרחשוון".

ב. בנוגע לאיחור דשאלת גשמים ט"ו ימים אחר החג מפני הדאגה לטובתו של "אחרון שבישראל" – מתעוררת שאלה פשוטה:

ישנה הלכה פסוקה שהחיוב דשאלת צרכיו הוא מצוות עשה מן התורה – מצוות התפילה, "חיוב מצווה זו . . שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה"². ומכיוון שכן, הרי בני ארץ ישראל שצריכים לגשמים מיד אחר החג ("לפי שהיא ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג") – חייבים על-פי הלכה לשאול גשמים מיד לאחרי החג.

וכמו כן ישנה מצוות עשה מן התורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"³, ולא רק בעניינים הנוגעים לפיקוח-נפש ממש, אלא יתירה מזה: אפילו בנוגע לעניין של צער בלבד, ובזה גופא, לא צער הנשמה (שהיא העיקר), כי אם צער הגוף הגשמי והחומרי – "אין לאדם רשות על גופו כלל . . לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל ומשקה" (כפי שפוסק אדמו"ר הזקן בחלק השישי דשולחן-ערוך שלו⁴), וטעם הדבר – כמבואר בפוסקים⁵ ש"אין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקב"ה!

כלומר: בעלותו של יהודי על הגוף הגשמי אינה אלא כדי שישתמש בו לעבודת ה', כשם שמשתמש בשאר ענייני העולם לצורך עבודת ה'; אבל לצער את הגוף, "בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל ומשקה" – הרי זה דבר המושלל לגמרי, וזאת – לא רק אצל אדם חלש, כי אם אצל כל אחד ואחד, אפילו גיבור שבגיבורים, שמניעת איזה מאכל ומשקה בוודאי לא תזיק לבריאות הגוף!

ישנו אופן אחד שאז מותר הדבר – "אלא אם כן עושה בדרך תשובה", וטעם הדבר – "שצער זה טובה היא לו", כלומר, באופן כזה אין הדבר נחשב לצער כלל, ואדרבה – "טובה היא לו"; אבל עניין של "צער" – מושלל בתכלית.

ומכיוון שכן, נשאלת שאלה פשוטה: כיצד ייתכן שבגלל אהבת ישראל (הדאגה לטובתו של "אחרון שבישראל") ידחו (א) את המצוות עשה לבקש צרכיו שצריך להם למשך ט"ו יום, (ב) וגם את האיסור לצער את הגוף, שכן, עיכוב של ט"ו יום בשאלת (וירידת) גשמים (שעל-ידם נעשה מאכל ומשקה לגוף) גורם צער לגוף?!

ג. ויש להוסיף בזה:

הצורך דגשמים וצער הגוף הוא דבר של ודאי, שהרי דבר ברור הוא שארץ ישראל "לפי שהיא ארץ הרים, צריכה לגשמים מיד אחר החג", וכמו כן דבר ברור הוא שעיכוב הגשמים (וכתוצאה מזה – עיכוב צמיחת התבואה כו') גורמת לצער הגוף;

ולאידך, הדאגה ל"אחרון שבישראל", שיוכל לשוב לביתו מבלי שיצטער בגשם – יכול להתעורר בה ספק, שהרי ייתכן שלא נתחייב כלל לעלות לרגל, אם מפני שאין לו קרקע⁶, או שאר האופנים שבהם פטור על-פי תורה מעלייה לרגל⁷.

ואף-על-פי-כן, לא זו בלבד שאינו צריך לשאול גשמים מיד אחר הרגל, אלא עוד זאת, אסור לשאול גשמים לפני ז' במרחשוון, עד כדי כך, שאם שאל גשמים לפני ז' במרחשוון, לא יצא ידי חובת התפילה, וצריך לחזור⁸!

אמנם, אהבת ישראל ואחדות ישראל הוא עניין גדול ונפלא ביותר, ועד כדי כך, שיש להשתדל בזה אפילו על הספק כו', אבל אף-על-פי-כן, לא ייתכן שדחיית שאלת גשמים בגלל אהבת ישראל (אפילו באופן של ודאי) – תהיה בניגוד, ח"ו, להלכה שצריך לבקש צרכיו ואסור לצער את הגוף!

ומכיוון שכן, יש למצוא את הביאור וההסבר לדבר – כיצד ניתן על-פי הלכה לדחות את שאלת הגשמים בשביל אהבת ישראל.

ד. ויש לומר הביאור בזה:

כאשר יהודי חדור ברגש של אהבת ישראל ואחדות ישראל כדרוש הרי ביודעו שקיימת אפשרות (אפילו על הספק בלבד) ש"אחרון שבישראל" שנמצא עדיין בדרך ולא הגיע לביתו בנהר פרת, יצטער על הגשם שירטיבנו בששה במרחשוון, יום האחרון להליכתו בדרך – לא ייתכן שירגיש צורך בירידת גשמים להשקות את שדותיו, ולא ייתכן שיהנה מירידת הגשמים שיצמיחו את שדותיו, כאשר יש מקום לחשש שהדבר יגרום צער ל"אחרון שבישראל"!

ועל-פי זה מובן כיצד ניתן לדחות את שאלת הגשמים על-פי הלכה – למרות המצוות עשה דבקשת צרכיו:

המצוות עשה דבקשת צרכיו היא – כאשר יהודי מרגיש את הצורך בדבר. ועניין זה – אם להרגיש את הצורך אם לאו – ניתן לבעלותו של יהודי, ובנידון דידן, בהיותו חדור ברגש של אהבת ישראל, הרי ביודעו שעד ליל ז' במרחשוון ייתכן ש"אחרון שבישראל" יצטער על הגשם, אינו מרגיש צורך בירידת גשמים, ומכיוון שכן, הרי במצב כזה אין כל ציווי לבקש על ירידת גשמים, שהרי אין לו צורך בדבר!

וכמו כן מובן גם בנוגע לאיסור דצער הגוף:

בפועל ממש – אין כאן דבר המצער את הגוף, שכן, גם כאשר ישאל גשמים בששה במרחשוון, לא יקבל הגוף את הלחם (שיצמח כתוצאה מירידת גשמים שביקש עליהם) בו ביום, כי אם לאחרי כמה וכמה חודשים, ובמילא, כאשר אינו שואל גשמים בששה במרחשוון, אין כאן צער גופני בפועל ממש:

אלא מאי, הצער הוא בנוגע לשכל והסברה במוח ורגש-הלב (שיודע עתה שצמיחת התבואה תתעכב משך זמן בגלל העיכוב בשאלת וירידת הגשמים), ובכן, ביודעו שירידת גשמים בששה במרחשוון עלולה לגרום צער גופני ל"אחרון שבישראל" – אזי מתבטל אצלו כל הרצון לירידת גשמים בשדהו (לפני ז' במרחשוון), ובמילא, אין לו שום צער (גם בשכל ורגש) מזה שאינו שואל גשמים, ואדרבה, אם יירדו גשמים לפני ז' במרחשוון – יצטער על צערו של "אחרון שבישראל" שמתעכב בדרך!

וגדולה מזו מצינו – בנוגע לצער גופני ממש (מניעת מאכל ומשקה בפועל ממש): "אין לאדם רשות על גופו . . לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו" (כנ"ל ס"ב).

ולא עוד, אלא שצער הגוף במניעת מאכל ומשקה יכול להתהפך ולהיות דבר הגורם לידי תענוג: מצינו בהלכות שבת – ש"מותר להתענות תענית חלום בשבת . . לפי שאין כאן ביטול עונג שבת לגמרי . . התענית הזה תענוג הוא לו"⁹, ולא עוד, אלא "שיש¹⁰ לו עונג מהתענית יותר ממה שיהיה לו כשיאכל וישתה"!

כלומר: אף-על-פי שבדרך כלל יש תענוג לאדם באכילה ושתיה, ומטבעו מתאווה לכך (תאווה שהיא על-פי הלכה, כמובן, ולא תאווה שהיא היפך ההלכה ח"ו), אף-על-פי- כן, הרצון בעניין התענית, מהפך את העונג באכילה שיהיה לו עונג מהתענית.

ומזה מובן גם בענייננו – שמצד רצונו בטובתו של "אחרון שבישראל", מתבטל אצלו רגש הרצון והצורך בירידת גשמים בשדהו, ולא זו בלבד שאינו מצטער על כך שאינו יכול לבקש גשמים, אלא אדרבה, אילו היו יורדים גשמים לפני ז' במרחשוון, היה מצטער בגלל צערו של "אחרון שבישראל".

נמצינו למדים עד כמה גדולה הדגשת העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל שבדבר – שלא זו בלבד שבגלל טובתו של "אחרון שבישראל" מוכן לוותר על הצרכים שלו, אף-על-פי שוויתור כזה גורם לו צער, אלא אדרבה: בהיותו חדור ברגש של אהבת ישראל ואחדות ישראל, אינו מרגיש צורך בירידת גשמים לפני ז' במרחשוון, ולא עוד, אלא שירידת גשמים לפני ז' במרחשוון תצער אותו, ביודעו שקיימת אפשרות (אפילו על הספק בלבד) שגשמים אלו יגרמו אי-נעימות ל"אחרון שבישראל"!

ה. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל – "המעשה הוא העיקר"¹¹ – שיש להוסיף בעניין דאהבת ישראל, עד לאופן דאחדות ישראל, שזוהי תכלית השלימות דאהבת ישראל.

ובפרטיות יותר:

בחודש תשרי – אין חידוש מיוחד בעניין האחדות, דמכיוון שחודש תשרי "מרובה במועדות"¹², הרי במשך החודש ישנם ריבוי הזדמנויות שבהם נפגשים רבים מישראל (עניין האחדות) בבית-הכנסת ובבית-המדרש, וכל זה – באווירה של חגיגיות ושמחה ("מועדות"), דבר המוסיף עוד יותר בעניין האחדות, מכיוון שהשמחה פורצת את כל הגדרים, מחיצות והבדלות, בין אחד לשני.

אמנם, לאחרי חודש תשרי, כשמסתיימים ימי המועדים, עד למועד האחרון דחודש תשרי, שמחת-תורה, ומתחילים ימי החול דחודש מרחשוון, כפי שהדבר ניכר ומודגש בעניין התפילה (שהיא בתכלית הדיוק) שמתחילים לומר "תחנון" – הרי למרות שכל אחד ואחד חוזר למקומו ולעסקיו, "מעשיך" ו"דרכיך", יש לזכור, ויתירה מזה: להמשיך "לחיות", עם האחדות והשמחה שאפפה את כל אחד ואחד מישראל במשך חודש תשרי.

ובזה גופא ישנו חילוק בין התקופה שלפני ז' במרחשוון (עד שישה במרחשוון) לבין התקופה שמתחילה בז' במרחשוון:

לפני ז' במרחשוון – אין צורך בעניין של "זיכרון" (ועל-אחת-כמה-וכמה שלא שייך שישכח דבר זה), שכן, כל המושג של "זיכרון" נופל על דבר שאינו מונח לפניו על השולחן, מה-שאין-כן בנידון דידן, הרי מונחים לפניו על השולחן "שיריים" של שמחת-תורה...

"שיריים" גשמיים, או "שיריים" רוחניים!

לנגד עיניו ניצב כמו חי השמחה והריקוד דשמחת-תורה, עלייתו לתורה בשמחת- תורה, כלומר, לא רק באופן של זיכרון בעלמא, כי אם זיכרון מתוך געגועים ותשוקה!...

היכן הוא – שואל את עצמו מתוך רגש של געגועים – אותו מעמד ומצב נפלא שבו עמד בשעת השמחה והריקודים או בעת העליה לתורה בשמחת-תורה?!...

ומכיוון שכן, מובן, שזיכרון זה אינו באופן ד"נזכרים ונעשים"¹³ בלבד, עשייה בעלמא, כי אם עשייה שחדורה ברגש של שביעת רצון ותענוג!

וכל זה נמשך עד שישה במרחשוון, ובלשון הש"ס¹⁴: "ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", כלומר, עד שישה במרחשוון נמשך עדיין ה"רגל", "דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בענייני הרגל", ורק ז' במרחשוון הוא "אחר החג".

ועד כדי כך, שדבר זה בא לידי ביטוי גם בענייני העולם, "מעשיך" ו"דרכיך" – כפי שמצינו¹⁵ בנוגע לדיני ממונות, שגם בימינו אלו (בזמן הגלות), כאשר כותבים בשטר "אחר הרגל", פירושו, ז' במרחשוון, היינו, שגם בזמן הגלות נמשך ה"רגל" עד שישה במרחשוון, ורק ז' במרחשוון הוא "אחר הרגל".

ונמצא, שבנוגע להתחלת חודש מרחשוון, עד שישה בו – אין כל חידוש בכך שעדיין נמשכת אווירת האחדות והשמחה דחודש תשרי, מכיוון שזמן זה שייך עדיין ל"רגל".

החידוש הוא, איפוא, שגם "אחר הרגל", כלומר, מז' במרחשוון, צריכים לדעת שאין זה באופן שעוזבים את הרגל והולכים ממנו, אלא אדרבה, צריכים לדעת ולזכור שימים אלו באים בהמשך ל"רגל", "אחר הרגל", ועד כדי כך, שההמשך ל"רגל" ("אחר הרגל") מודגש אפילו בכתיבת שטר בענייני ממונות!

ומכיוון שכן, יש להמשיך את אווירת האחדות והשמחה ד"רגל" גם בז' במרחשוון, ח' במרחשוון, וכל שאר הימים שלאחרי זה, במשך כל השנה כולה – כתורת והוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו¹⁶ שכל הימים-טובים דחודש תשרי הם עניינים כלליים המשפיעים על כל השנה כולה.

ועניין זה בא לידי ביטוי בהתחלת שאלת גשמים בארץ ישראל בז' במרחשוון – להורות שהתחלת תקופת ימי החולין דכל השנה כולה ("אחר הרגל") היא מתוך הדגשת גודל והפלאת העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל (כפי שהדבר בא לידי ביטוי באיחור שאלת הגשמים עד ז' במרחשוון, ולא מיד אחר הרגל, כנ"ל בארוכה), על מנת להמשיך זאת על כל השנה כולה.

(קטעים משיחת ליל ג' פרשת לך-לך, ז' במרחשוון ה'תשמ"ו;

'תורת-מנחם – התוועדויות ה'תשמ"ו, כרך א, עמ' 513-504 – בלתי מוגה)

____________________________

1)     רסקי"ז - מתענית י,א.

2)     רמב"ם ריש הל' תפילה.

3)     ואתחנן ד,טו. וראה ברכות לב, סע"ב ובחדא"ג מהרש"א.

4)     הל' נזקי גוף ונפש ס"ד.

5)     רדב"ז הל' סנהדרין ספי"ח.

6)     פסחים ח,ב. ירושלמי פאה פ"ג ה"ז.

7)     רמב"ם הל' חגיגה רפ"ב.

8)     רמב"ם הל' תפילה פ"י ה"ח.

9)     שו"ע אדה"ז הל' שבת סרפ"ח ס"ג.

10)   שם ס"ז.

11)   אבות פ"א מי"ז.

12)   ב"י לטור או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז שם ס"ב. וראה גם השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח סקל"א ס"ח.

13)   אסתר ט,כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

14)   תענית שם. ב"מ כח,א.

15)   ש"ך חו"מ סמ"ג סקמ"ז.

16)   ד"ה צוהר תעשה תש"ב פ"ג )עמ' 49(.

 משיח וגאולה בפרשה

הקשת מעוררת ציפייה למשיח

מ"ם מה"מבול" קשור עם הגאולה

תיבת "מבול" היא – מ' בול. כמאמר רז"ל על הפסוק "ירח בול": "מהו בירח בול, בירח מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום (הקשורים עם המבול) שאף-על-פי שנשבע הקב"ה כי מי נח זאת לי, אף-על-פי כן, מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם מ' יום, לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו".

והנה תיבת בול כשלעצמה (בלי המ') מורה על עניין טוב, כמבואר בילקוט (לפני זה): "מהו בירח בול בירח שהארץ עושה בולין בולין", שעניין זה קשור עם התחלת ירידת הגשמים – "גשמי ברכה" [. .] זאת אומרת: כאשר ה"בול" היה בתוספת מ' בתחילתו ("מבול") היה זה עניין בלתי רצוי, עד שבכל שנה היו "עושים רושם בעולם", אבל לאחרי שנפסק המ', ונשאר רק ה"בול" נעשה זה דבר טוב, עניין השייך לגשמי ברכה.

[. .] ויש להוסיף בזה – שכשם שה"בול" מ"מבול" הוא עניין טוב בפנימיותו (אלא שנתגלה אחר כך), כמו כן בנוגע למ' של מבול, שבפנימיותו הוא עניין טוב ונעלה.

וכמובן גודל עילוי אות מ"ם – בהיותה הראשי-תיבות של כמה עניינים חשובים ונעלים, לדוגמא: תיבת מלך, וכיוצא בזה. ונוסף לזה: אות מ"ם קשורה עם ספירת הבינה בן ארבעים לבינה. ועוד.

[. .] ועל דרך המבואר בכמה מקומות שבאות מ"ם מרומז הן עניין הגלות והן עניין הגאולה: מ' פתוחה רומזת על עניין הגלות, ולכן, האות מ' שבפסוק "בחומות ירושלים אשר המ פרוצים", עם היותה בסוף התיבה היא מ' פתוחה, כי בפסוק הנ"ל מדובר אודות פרצת חומות ירושלים, שזהו כללות עניין הגלות; ומ"ם סתומה רומזת על עניין הגאולה. ולכן, האות מ' שבפסוק "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", עם היותה באמצע התיבה היא מ"ם סתומה, כי בפסוק הנ"ל מדובר אודות זמן הגאולה, ולכן צריכים להפוך את המ"ם פתוחה של גלות למ"ם סתומה של גאולה.

ציפייה לגאולה באופן מתמיד ועולה

ויתירה מזו: מכיוון שגם אז היתה הפנימיות עניין טוב אלא שזה מתגלה אחר כך – לכן מצינו את העניין של מ"ם סתומה גם בזמן ההוא, כמבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש בעניין תיבת נח וסוכה, ששניהם בצורת מ"ם סתומה [ושניהם קשורים עם ספירת הבינה, עד לפנימיות בינה כו'], עניין הגאולה.

וזהו גם מה שעל-ידי המבול דווקא נעשה עניין ה"קשת" – כי כללות עניין ה"קשת" קשור עם הגאולה העתידה לבוא בביאת משיח צדקנו, כפי . . מה שכתוב בזהר "יתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגוונין נהירין . . כדין צפי ליה למשיח".

ומובן, שעניין הציפייה ("צפי ליה למשיח") הוא באופן נעלה יותר מאשר תקווה סתם, זאת אומרת: נוסף על זה ש"לישועתך קווינו כל היום" ישנו גם עניין של ציפייה – "צפי ליה למשיח".

וכמדובר כמה פעמים שגם לאחרי שאומרים בתפילת שחרית "כי לישועתך קווינו כל היום", חוזרים ואומרים זאת שנית בתפילת מנחה, וכן הלאה – כי: נוסף על הפירוש הפשוט שבדבר, שגם כאשר משיח צדקנו לא בא מיד לאחרי תפילת שחרית, לא נחלש חס-ושלום עניין "לישועתך קווינו כל היום" – ישנו בזה גם הפירוש שאמירת "לישועתך קוינו כו'", בתפילה הבאה היא באופן נעלה יותר, מאחר שישנם כמה וכמה דרגות בדבר – על דרך ההבדל בין תקווה לציפייה.

(תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ג חלק א, עמ' 447-448)

 ניצוצי רבי

עסקנות חב"ד

תביעותיו של הרבי ויחסו לעסקני חב"ד * דברים נוקבים ששמע ב'יחידות' הרה"ח ר' שניאור-זלמן גורארי' ז"ל על היעדר המעש בשטח העסקנות * "מי שמרפה את ידיו אינו בגדר עסקן בכלל ואינו מאנ"ש"! – התבטא הרבי במכתב מיוחד, שנערך בהוראת הרבי והודפס ב'הוספות' ל'לקוטי שיחות' בשינויי לשון * ועל הקמת תלמוד תורה חב"ד בירושלים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לצד ביטויי עידוד יוצאים מן הכלל וקרבה שהרעיף הרבי על העסקנים הפועלים בכרם חב"ד, תבע מהם הרבי ללא הרף להוסיף ולפעול עוד ועוד, ולעולם לא להסתפק בהישגיהם עד כה.

דוגמה לכך: בחודש מרחשוון תשכ"ג נכנס הרה"ח ר' שניאור זלמן גורארי' ז"ל ל'יחידות' (שנמשכה כשעתיים) ושמע מהרבי דברים חריפים:

"...לא פועלים כלל, רק יחידים כגון משה גורקוב (מורה בבוסטון), יצחק גולדין (מנהל בית רבקה), מיכאל טייטלבוים (מנהל "אוהלי תורה"), יעקב העכט, נחמן סודאק בלונדון, טעמא גורארי' [= עורכת 'די אידישע היים', בטאון נשי חב"ד בארצות הברית].

"כבר זמן מה שיניתי הנהגתי בעת ההתוועדויות - פעם הייתי מתוועד עשר שעות וכיום חמש שעות; האם אכפת למישהו?". וכן: "בתל אביב יש בית כנסת 'מאה שערים', והתבטל שם שיעור תניא מפני שאין מי שיגיד שיעור!".

באותו חודש נכנס ל'יחידות' גם הרה"ח ר' בנציון שמטוב ז"ל, ואף הוא שמע מהרבי דיבורים מבהילים:

"שמעון אליעזרוב [=שנסע בשליחות הרבי במסגרת הבחורים השלוחים לברינואה] – פעל בצרפת פעולה טובה. האם ענין זה לא יכולים היו אנ"ש בצרפת לעשות כבר לפני כמה שנים?! האם אני צריך לשלוח בחורים לצרפת שהם יפעלו זאת?!

"על דרך זה בנוגע להולנד: ישנו אחד מאנ"ש שנוסע מדי שנה לאסוף כספים בהולנד. מדוע איננו מנצל את ההזדמנות לדבר עם בני הנוער בקשר ל'נישואי תערובת'? מדוע צריך לחכות עד שדניאל מאייערס (ז"ל) ילמד שם תניא עם הנוער?...".

לחפש עצות לקרב

אשתקד כתבנו אודות שיעור התניא במכללת בית וגן. אחד הדוחפים והיוזמים בעניין זה היה הרה"ח ר' שמואל זלמנוב (ז"ל) ממקורבי בית רבי, שדיווח על כך להרה"ח ר' טובי' שי' בלוי (יום א' כ"ה שבט תשכ"ז): "בהיותי באור ליום ועש"ק העבר בהיכל פנימה העליתי שאלותיו לפני כ"ק אדמו"ר שליט"א ולהלן תוכן תשובתו: על דבר מועמד למגיד שיעור תניא במכללה – מכיוון שהמדובר לזמן הלימודים הבע"ל עוד יש זמן להתבונן על זה. ובהמשך הדיבורים, כשנזכר שמו של מועמד מסויים, אמר כ"ק אד"ש שכנראה יש עליו מנהיג – "מענעדזשער" – ואינו ברשותו, וצריכים לברר אולי זה אביו או מישהו אחר, בכלל אינו מחזיק מעמד וכל שיעוריו נפסקים אחרי זמן. צריכים לחפש עצות לקרבו יותר (לליובאוויטש), ובלשונו הק':  "עס פעהלט דארט איינער זאל זיין מסוגל אים מקרב זיין" [=חסר שם רק אחד שמסוגל יהיה לקרבו"]...

"כ"ק אדמו"ר שליט"א חקר ודרש גם-כן אצלי על... איך מצבו בגשמיות, מאין פרנסתו ומצב משפחתו, כנראה שהיה חידוש אצלו שלומד בכולל"...

לימודי טבע

בהזדמנות מסוימת שאל אחד מאנ"ש את הרבי "אם כדאי להבחן במקצוע הטבע במשרד החינוך – כדי להיקרא 'מורה מוסמך'" – בציינו ששמונה מתוך תשע המקצועות כבר עבר ב"ה בהצלחה, פרט ל'טבע'.

הרבי מחק את תיבת "אם" וסימן חץ לעבר כדאי.

עדיפות ראשונה ללימוד ג' פרקים ברמב"ם

בי"א ניסן תשכ"ב נוסד בירושלים ת"ו תלמוד תורה חב"ד. הייתה זו יוזמת שני אברכים חסידיים הרה"ח ר' מנחם בן ציון וילהלם (ז"ל) ויבלחט"א – ר' טובי' שי' בלוי שדחפו את הרה"ח ר' עזריאל זעליג סלונים (ז"ל) לפתוח את המוסד ולהעניק לו גב כלכלי. הם אף המשיכו לשאת בצד הניהולי והארגוני בשנים הבאות.

בחודש אייר תשכ"ב שהה הרעז"ס בחצרות קודשנו ומשם כתב להרה"ח ר' טובי' שי' בלוי (המכתב ניתן כאן בשלימותו – משום שהוא משקף כאן בקצת גם מהווי 770):

"ב"ה כ"ה אייר תשכ"ב ברוקלין

"כבוד ידידי מאוד יקירי ומכובדי מסור ונתון לחב"ד הרה"ח ר"ט שיחי' בלוי

"שלום וברכה!

"מכתבך (הנמצא כעת אצל כק"ש) קבלתי במועדו. ואני מודה לך מאד על הנח"ר הגדול שגרמת לי בהודיעני בו ע"ד הת"ת [על-דבר התלמוד תורה] שמתפתח בע"ה ואבקשך שתמשיך להודיעני את ההוספה וההילוך בזה. כמה ילדים שנתוספו עוד, והאיכות בזה, אם שבעים רצון מהמלמד וכן שאר הפרטים בזה, אם שלמו להמלמד את שכרו בזמן וכמה עלו ההוצאות אצל (...) ואם תורת-אמת נתן חלקו וכל הפרטים שקשורים בזה נא להודיעני.

"כאמור, הנה מכתבו נמצא אצל כ"ק שליט"א, בקבלתי המכתב נהנתי מאוד ורציתי לגרום נח"ר לכ"ק שליט"א, שלחתי אליו, עם הוספה של כמה שורות בזה, וגם שאלתי בדבר השם איך לקרוא הת"ת, אשר אני מחכה על תשובתו הק'.

"בזמן האחרון קשה מאוד להיכנס ל'יחידות', ויש כמה הגבלות על זה. מי שכבר נכנס פעם אחת בשנה לא נותנים לו עוד הפעם להיכנס וכ"ק שליט"א עמוס מאוד בעבודה עד אין לשער, עוד הרבה יותר מכפי שהיה וגם הוא ממעט בזמן האחרון בתשובות [על] מכתבים.

"כשבאתי לכאן נכנסתי ל'יחידות' בשתים-עשרה אחרי חצות והתעכבתי עד אחד וחצי.

"בשבוע שעבר נכנסתי עוד הפעם בשתים וחצי אחרי חצי הלילה, ויצאתי בשלוש וחצי וכ"ק שליט"א המשיך לקבל ב'יחידות' וישב בחדרו עד שעה 8 בבוקר, השי"ת יחזק את כוחו.

לא לפרוש!

הנוסח המקורי של המכתב דלקמן נכתב לאחת מעסקניות אנ"ש, שעמדה בראש מפעל עזר לכלות, וביקשה לפרוש מתפקידה. הרבי שלל זאת בתוקף. מאוחר יותר הוכנס המכתב לרבי, שהעתיק  את הנוסח ושינה את הפנייתו כפי שהודפס בלקוטי-שיחות חלק יט עמוד 620.

ב"ה, ימי חודש אלול ה'תש"מ

ברוקלין, נ.י.

הוו"ח אי"א נו"מ עוסק בצרכי צבור וכו' מו"ה ––

שלום וברכה:

במענה למכתבו, בו כותב אודות חלקו הטוב שניתן לו בהשגחה פרטית מהשי"ת, התעסקות בהפצת התורה והיהדות בכלל ובשטח פעולותיו בפרט, ומסיים בשאלה, בקשר עם צמצום העזר בזה וכו', אם להמשיך בפעולותיו,

 מובן וגם פשוט, שאפילו אילו היתה השאלה באם להתחיל בפעולות אלו במצב הנוכחי, הי' המענה ברור שצריך להתחיל, כיון שמצות ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה, ואפילו טובה ליחיד צריך להשתדל ולעשות ככל האפשר ויותר, ומכל שכן טובה לרבים. על אחת כמה וכמה שנמצא באמצע הפעולות וראה פרי טוב בעמלו והצליח בהן. ובודאי ובודאי שגם פעולות אלו נכללו בציווי התורה – שהוא גם נתינת כח – להעלות בקודש. וכיון שזוהי הוראת תורת-אמת, אין כל ספק שישנם הדרכים והאמצעים למלאות הציווי, ולא עוד אלא מתוך שמחה ובהוספה.

ואף על פי שכותב הטעמים לשלילה, כנ"ל, הרי הבטיחה תורה בכל כיוצא בזה אשר הקב"ה עוזרו. ואף שאפשר שאולי נשתנו הדרכים והצנורות שבדרך הטבע, הרי נאמר "ותשועה ברוב יועץ", ויתיעץ בעסקני אנ"ש, אלה שהם עסקנים באמת, ואנ"ש באמת, ואז בודאי אשר חפץ ה' בידם יצליח למצוא הדרך.

ומי שאומר לו שב ואל תעשה עדיף, או מרפה ידיו, באיזו פעולה שתהי' מפעולות המתנהלות ברוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אינו בגדר עסקן בכלל ואינו מאנ"ש של כ"ק מו"ח אדמו"ר, כמובן. ואף שאפשר שאמתלא בפי פלוני או פלוני, איזו שתהי', מתחיל – שאינם מן הזריזים וכו', הרי עצלות ועצבות ומרה שחורה בנוגע להצלחת הפעולות ברוח כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הם היפך הוראותיו ובקשתו והבטחתו.

אין להאריך בזה בכלל, ובפרט – בימי אלול והכנה לשנה הבע"ל.

לסיכום הדבר: בודאי יוסיף בבטחון בה' שיצליח בפעולותיו וגם בדרכי הטבע, ומתוך בריאות וטוב לבב ימשיך בהן כעד עתה, וגם בהוספה, וזה יוסיף גם בהצלחת הפעולות,

ויוסיף עוד יותר בהכתיבה והחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לו ולכל בני ביתו שיחיו.

בכבוד

בברכה להצלחה בכל האמור

ולשנה טובה ומתוקה

בגשמיות וברוחניות גם יחד / חתימה /

 ממעייני החסידות

פרשת נח

תמים היה (ו,ט)

כל מי שנאמר בו היה – ראה עולם חדש (בראשית-רבה פ"ל,ח)

המבול פעל חידוש ושינוי עיקרי בעולם, כי אז התחיל התהליך של בירור וזיכוך העולם. כידוע, המבול בא לטהר את העולם, דהיינו ביטול היש לאין. והרי ביטול היש לאין הוא חידוש גדול יותר אפילו מבריאת שמים וארץ, שהיא יש מאין. וכפי שאמרו רז"ל (כתובות ה,א) "גדולים מעשה צדיקים (מיש לאין) יותר ממעשה שמים וארץ" (מאין ליש). פעולה זו הראשונה של "מעשה צדיקים" – זיכוך העולם מיש לאין – היתה על-ידי נח שהיה "איש צדיק".

(ספר-השיחות תשמ"ט כרך א עמ' 31)

תמים היה בדרתיו (ו,ט)

בדורותיו: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל-שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י)

מי שהוא בבחינת 'צדיק' עלול לטעון שאין לו צורך בעשיית 'תיבה' כדי להישמר מה'מים הזידונים' של טרדות העולם-הזה, כי אצלו אין מלכתחילה ה'מים' הללו. לאדם כזה מכוונת ההוראה מהפירוש הראשון: אף נח היה צדיק, ובכל-זאת נצטווה להיכנס לתיבה.

לאידך גיסא, אדם רגיל עלול לשאול: כיצד אוכל להינצל מ'המים הזידונים' על-ידי הכניסה ל'תיבה', כלום אוכל להידמות לנח, שהיה צדיק ותמים? לפיכך באה ההוראה מהפירוש השני: נח היה צדיק בשם המושאל בלבד, ודרגה זו של צדיק היא בהישג ידו של כל אדם.

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 280)

* * *

כיצד אפשר לומר "אילו היה בדורו של אברהם", והלוא נח אכן חי בדורו של אברהם חמישים ושמונה שנה?! כסימנו הידוע של האבן-עזרא (כאן): "אברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח".

ההסבר הוא, שעד יציאת אברהם מחרן, בהיותו בן שבעים וחמש שנה, לא היתה צדקתו של אברהם ידועה לבני דורו (ראה רש"י להלן יב,א). לכן לא שייך לומר שלגבי אברהם לא היה נח נחשב לכלום, כי העולם ידע אז רק מגדולתו של נח ולא מגדולתו של אברהם. רק לאחר מיתתו של נח, כאשר נתפרסם טיבו של אברהם בעולם, אז אפשר לשאול עד כמה היה נחשב לגבי אברהם.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת נח תש"מ)

* * *

בני דורו של נח היו רשעים גדולים, כנאמר בסוף פרשת בראשית, ונח לא היה יכול לתקנם ולהעלותם. ולא זו בלבד, אלא שהם מנעו ממנו להתחזק בעבודת ה' ולהתעלות בצדקתו. כדוגמת אדם הנמצא למעלה ומושך בחבל משא כבד מלמטה –ככל שהמשא כבד יותר, נרתע האדם יותר לאחוריו וכמעט שנופל. לכן היה נח זקוק לסעד לתומכו (כפירוש רש"י להלן).

לעומת-זאת, בני דורו של אברהם לא היו רעים כל כך. לכן היה אברהם יכול להעלותם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כנאמר (בראשית יב), "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וגם עבודת ה' של אברהם עצמו, מאחר שלא היתה לו מניעה מצד אנשי דורו, היתה בדרגה נעלית, והוא לא נזקק לסעד ותמיכה, אלא התחזק והוסיף בצדקותו, בכוחות עצמו.

לפי האמור יוצא, שגם אם נפרש את תיבת "לדורותיו" לגנאי, היה נח צדיק תמים. וכך היא כוונת הדברים: "לפי דורו היה צדיק" – בהתחשב עם רשעתם הגדולה של בני דורו הגיע נח לשיא יכולתו בצדקות ובתמימות; "ואילו היה בדורו של אברהם" לא היה צדקותו של עכשיו נחשבת לכלום. אבל אם היה בדורו של אברהם היה אף נח מתחזק והולך בצדקותו, לבדו, ממש כמו אברהם אבינו.

(אור-תורה פרשת נח דף ו ע' א)

* * *

אמר רבי יוחנן – בדורותיו, ולא בדורות אחרים. וריש-לקיש אמר – בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים (אילו היה בדורות אחרים היה צדיק יותר, רש"י) (סנהדרין קח)

ריש-לקיש דווקא מהפך בזכותו של נח, כי יש קשר מסויים בין דרגת ריש-לקיש לדרגת נח. וסימנך:

"ריש לקיש" בגימטרייה תתק"ן (950), כמספר שני חיי נח, ככתוב (לקמן ט) "ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת".

(ליקוטי לוי-יצחק חלק א פרשת נח עמ' כ"ג)

עשה לך תבת עצי גפר . . וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד)

רז"ל אמרו על חטאם של בני עלי (ראש השנה יח) "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות-חסדים".

זהו "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר": "כופר" – מלשון כפרה. "מבית" – לימוד התורה, "ומחוץ" – גמילות חסדים. על-ידי לימוד התורה וגמילות-חסדים מתכפרים החטאים.

(אור-התורה בראשית כרך ג, דף תריד עמ' א)

עשה לך תבת עצי גפר . . וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד)

גופר מורה על בחינת הגבורות, כי "גפר" בגימטרייה "בינה גבורה" (283) (גם ספירת "בינה" נמצאת בקו השמאל המורה על גבורות. כידוע מחולקות עשרת הספירות לפי קווים, ואז חכמה, חסד נצח – מימין; בינה, גבורה, הוד – משמאל; ודעת, תפארת ויסוד – באמצע).

כופר – הוא בחינת חסדים, כי עניין הכופר הוא לטוח את התיבה כדי להגן על יושביה, והרי זה בחינת חסד.

"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" – הגבורות צריכות להיות בין שתי בחינות של חסדים ("מבית ומחוץ"), כדי שיומתקו הדינים. וכפי שמצינו באבותינו: יצחק, אשר מידתו גבורה, היה בין אברהם, שמידתו חסד, ובין יעקב, שמידתו תפארת הנוטה לחסד.

(ליקוטי לוי-יצחק, אגרות- ממכתב ער"ה ה'תרצ"א עמ' ריא)

ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט,טו)

המבול, שנמשך ארבעים יום, היה בבחינת טבילת העולם במקווה, ששיעורו ארבעים סאה. טבילה זו נועדה "לשחת כל בשר", "לשחת הארץ", היינו לבטל את ה'בשריות' ואת ה'ארציות' של העולם. לפי זה יש לשאול: מהו התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לשחת את הארץ?

ויש לומר, שתכלית הכוונה היא שיהיה עולם, ובאופן ד"לא ישבותו", ועולם זה, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי לגילויי אור הנעלים ביותר. והיות שהכוח לכך כבר ניתן על-ידי הטבילה במי המבול, שוב אין צורך נוסף בביטול העולם.

(ליקוטי-שיחות כרך ל עמ' 20)

 הזמן גרמא

ויעקב הלך לדרכו

לנצל הטוב והברכה במידה המירבית

בני ישראל "בנים אתם לה' אלקיכם", שעל כל אחד ואחד מהם נאמר "ועמך כולם צדיקים", וכל אחד ואחד מהם הוא בכלל פתגם נשיא דורנו, אשר בבואם מחודש תשרי, מתחילים הם לפרוק את המטען ("פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך") שקיבלו מהקב"ה במשך החודש, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בכל טוב רוחני וגשמי, ומעמידים (בסיום החודש) כל עניין מהברכה והטוב במקום המתאים, כך שהטוב והברכה יפעלו במקסימום האפשרי.

ומכיוון שכל זה בא באופן של "נח נח" – מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, מובן שזוכים גם לקבלת ברכותיו של הקב"ה בבני חיי ומזוני רוויחא, ובכולם "רוויחא", אפילו ביחס ל"רוויחא" גופא.

(התוועדויות תשמ"ח חלק א, עמ' 377)

"לפרוק את החבילות"…

זוהי אפוא השליחות המוטלת על כל אחד ואחת מישראל – כפי שהורה הבעל שם טוב, ומסר להמגיד, והמגיד לאדמו"ר הזקן וכו', עד לנשיא דורנו, ועל-ידו, לכל אחד ואחת מאיתנו, הקטנים עם הגדולים והקטנות עם הגדולות – שתכלית כוונת כל העניינים היא כדי להשלים את שליחותו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכאמור, הכוח לעבודה זו במשך כל השנה כולה הוא – מחודש תשרי, כתורת הבעל שם טוב שחודש תשרי הקב"ה בעצמו מברכו להיות "חודש השביעי", "משובע ומשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה", "שובע" של הקב"ה – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"…

ובפרט כאשר מוסיפים בזירוז ובמרץ כו' בנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה, "תורה אור" ו"תורת חיים" ומצוותיה, עליהם נאמר "וחי בהם", וכללות ההתקשרות עם "אור פני מלך", אשר במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא – נמשך עניין ה"חיים" ("באור פני מלך חיים") בכל מקום ומקום שנמצא יהודי, ובכל ענייניו…

ויהי רצון שכל אחד ואחד יקיים את כל ההחלטות הטובות שקיבל על עצמו במשך חודש תשרי, ובלשון הידוע: "פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך ", ולא עוד אלא שבכוחו וביכולתו להוסיף בזה כהנה וכהנה, עד להוספה שלא בערך.

(התוועדויות תשמ"ו חלק א, עמ' 493)

הליכה אמיתית בלי להתפעל מהגלות

יהי רצון שכל אחד ואחד בתוככי כלל ישראל, ינצל את כל הכוחות שניתנו בחודש תשרי, כדי להוסיף בקבלת החלטות טובות, וקיומן בפועל, בעבודה של "ויעקב הלך לדרכו", במשך כל השנה כולה.

ובפרטיות יותר:

"ויעקב" – גם בהיותו במעמד ומצב של "יעקב", על שם "וידו אוחזת בעקב עשו", כלומר בזמן ומקום הגלות, הרי לא זו בלבד שאינו מתפעל מחשכת הגלות, אלא אדרבה – שמוסיף בעבודתו ביתר שאת וביתר עז.

"הלך" – עד לעבודה באופן של הליכה, הליכה אמיתית, באין ערוך לגבי מעמדו ומצבו הקודם.

"לדרכו" – דרכו של יעקב, "בכל דרכיך" ו"בכל מעשיך", שממשיך בהם את "דרך ה' – לעשות צדקה ומשפט", ו"באור פני מלך חיים" – שמתברך על-ידי זה בכל ענייניו הגשמיים, ועל אחת כמה וכמה בכל ענייניו הרוחניים, שנה מבורכת בגשמיות וברוחניות גם יחד, מתוך שמחה וטוב לבב.

ועד לברכה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(התוועדויות תשמ"ז חלק א, עמ' 392)

המעשה הוא העיקר

עריכת כנסים של אחדות בכל מקום ומקום

בשבת נח שב ומתעורר עניין האחדות

משל ל"בנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד", היינו, שעל-ידי זה שוללים את העניין ד"קשה עלי פרידתכם".

והעניין בזה: לכאורה תמוה - מדוע חושד הקב"ה בבני-ישראל במצב של פירוד )היפך עניין האחדות( שלכן אומר "קשה עליי פרידתכם" - מדוע לחשוד בכשרים?!

והביאור בזה - בפשטות: עצם העובדה ד"פרידתכם", שכל אחד ואחד מישראל חוזר למקומו ולעבודתו הפרטית - חיובית היא, שהרי כל אחד ואחד מישראל צריך לעבוד את עבודתו בהתאם לכוחות והחושים שניתנו לו. ובזה ישנם חילוקים בין בני ישראל - "אין דיעותיהם שוות" וכמו כן צריך כל אחד ואחד מישראל לעבוד את עבודתו בחלקו בעולם - "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", כפי שהיה אפילו בזמן שלמה, כאשר "וישב שלמה על כסא ה'". אלא שבזה צריכים להזהיר שהעניין ד"פרידתכם" לא יהיה באופן ד"קשה עליי" - היינו, שפירוד זה יהיה רק בחיצוניות, אבל מצד פנימיות העניינים, הנה גם כאשר כל אחד ואחד מישראל שב למקומו ולעבודתו הפרטית בחלקו בעולם, יהיו כל בני ישראל במצב של אהבת ישראל ואחדות ישראל, על-ידי זה שהם מאוחדים במחשבתם ורצונם - "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שאז מתבטל העניין ד"קשה עליי פרידתכם", היינו שפרידה זו אינה באופן ד"קשה עליי", ואדרבה: רק באופן כזה (שכל אחד ואחד עובד את עבודתו הפרטית בחלקו בעולם) משלימים את הכוונה העליונה.

[...] כאשר נמצאים בהתחלת חודש מרחשוון, לאחרי סיום כל המועדים, כאשר מתחילה העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" בפועל ממש - ראוי וטוב ונכון ביותר להדגיש שוב את עניין האחדות דבני ישראל על-ידי עריכת 'כנסים' שבהם יתאספו רבים מישראל, "ברוב עם הדרת מלך", הן ריבוי בכמות, והן ריבוי באיכות - מכל הסוגים דבני ישראל. וכנסים אלו יהיו עבור כל בני ישראל - אנשים, נשים וטף בפני עצמם - בהשגחת המורים והמדריכים שלהם.

[...] ויש להוסיף בזה - ביאור השייכות המיוחדת לשבת זו, שבת פרשת נח:

ידוע מאמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ד"ה "החלצו מאתכם אנשים", שתוכנו - ביאור גודל מעלת האחדות דבני ישראל. ואף שהפסוק "החלצו מאתכם אנשים" שייך לפרשת מטות, וכן הדרוש של אדמו"ר הזקן ד"ה זה מופיע בדרושי פרשת מטות - נאמר מאמר זה על-ידי אדמו"ר נ"ע (לראשונה) בשמחת-תורה, ופעם נוספת - בשבת פרשת נח, ותאריך זה ("שמחת-תורה ופרשת נח") נדפס בהתחלת המאמר, ומזה מובן שבשבת פרשת נח מדי שנה בשנה חוזר ונשנה עניין זה, הדגשת עניין האחדות דבני ישראל, שזהו תוכן המאמר ד"החלצו מאתכם אנשים".

והמעשה הוא העיקר:

בימים שבין ראש-חודש לז' מרחשוון, ייערכו כנסים בכל מקום ומקום [...] ולכל לראש – בריכוזי חב"ד בכפר-חב"ד ונחלת-הר-חב"ד.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נח התשד"מ,

 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ כרך א עמ' 414-411 - בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת קודש פרשת נח
ד' במרחשוון

הפטרה: "רני עקרה... אמר מרחמך ה'" (ישעיה נד,א-י)¹.

בימינו אלה אין מכריזים ומברכים תענית בה"ב (ראה להלן).

בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך"².

יום שני
ו' במרחשוון

תענית 'שני' קמא. בימינו אלה, אין נוהגים בתעניות בה"ב³, גם (ואדרבה – בעיקר) בחוגי החסידים. כמובן, הנוהגים להתענות – ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו חולשת בריאות הגוף; אך חובת הכול היא להוסיף ב'ימי רצון' אלו בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב"⁴.

יום שלישי
ז' במרחשוון

יום שני בלילה – אור ליום שלישי, בתפילת ערבית מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים⁵. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל – כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה⁶. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור – ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל⁷.

אין מפסיקים להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה⁸.

שכח 'טל ומטר'⁹ ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"¹⁰. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים החתימה ויאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו" (ורק אם נזכר לאחר שאמר שם ה' של סיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום' יאמר "למדני חוקיך" ויחזור ל'ברך עלינו'). אם נזכר לאחר שסיים את "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה, ואינו אומר "ה' שפתי תפתח", ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה¹¹.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום¹² [השנה – עד ערבית אור לח' כסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו¹³.

יום חמישי
ט' במרחשוון

תענית 'חמישי'.

_________________________

1)     ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

2)     ספר-המנהגים עמ' 14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

3)     במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי המועדים פסח וסוכות, לפי שחוששים שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה. והיו ממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע אדמוה"ז סי' תצב). נהגו לברך את המתענים בשבת שלפני-כן, אבל אין מברכים אותם בשבת-מברכים-החודש, וגם לא בשבת ר"ח אייר או מרחשוון (שו"ע רבינו שם ס"ד).

4)     'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258 ואילך, וראה שם ביאור טעמו של דבר – אם כי הרבי נשיא דורנו בעצמו הקפיד להתענות בתעניות אלו, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר בכל הצומות 'דברי כיבושין', שמהם נעתק האמור בפנים.

5)     שו"ע אדמוה"ז סי' קיז ס"א.

6)     והעיר על כך הרבי (שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' ע. 'התקשרות' גיליון תרמ"ד עמ' 18): "צע"ג מפני מה לא פסקו שבדעתו לחזור – במשך ימי הגשמים – ישאל מטר ב'שומע תפילה' כיחיד. ויש לעיין בברכי-יוסף, ואינו תחת-ידי" (ב'התקשרות' שם צויין גם לס' אשי ישראל על הל' תפילה, פכ"ג סל"ז, וש"נ).

7)     קצות-השולחן סי' כא ס"י.

8)     לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת טל ומטר.

9)     מכאן ואילך על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' קיז ס"ד-ה, דברי הגרא"ח נאה, והסיכום שב'התקשרות' גיליון ת"ת, וש"נ.

10)   קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

11)   בשערי-תשובה שם כ' מס' שלמי חגיגה ע"פ הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה א"צ לומר אד' שפתי תפתח (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מאד' שפתי תפתח. אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא את דברי הריטב"א הנ"ל, ונשאר בצ"ע.

12)   אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה לקט ציונים והערות לשו"ע אדמוה"ז סי' קיד סו"ס י.

13)   על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.