דממה של חרדת קודש נתלתה בדירה הצנועה שבבודפשט. עשרת בני משפחת ריינר עמדו בשורה, על-פי סדר לידתם, מן הגדול ועד הקטן, ולא גרעו את מבטם מדמותו האצילית של הצדיק רבי אהרון מבעלז, שפסע בחדר אנה ואנה, עיניו עצומות, פניו יוקדות והוא מכונס במחשבותיו.
שנת תש"ד. ימי מלחמת העולם השנייה. זוועות השואה האיומה נמשכות כבר כמה שנים. חורבן יהדות אירופה בשיאו. רבי אהרון מבעלז נחלץ בעור שיניו ממלתעות השטן הנאצי. הוא נמלט להונגריה, אולם הרשעים לא הִרפו ודרשו את להסגירו.
בנס הצליחו חסידיו להשיג בעבורו אשרת הגירה, וזו אִפשרה לו להימלט לארץ ישראל. בטרם עזב את העיר ביקש הרבי להודות למשפחת ריינר, שהעמידה לרשותו את ביתה. הוא הודיע לבעל הבית כי רצונו לברך אותו ואת משפחתו, וכי ייכנסו לחדרו ביום המחר. כשהתייצבו הללו, הורה להם במפתיע לעמוד על-פי גילם, סגר את הדלת, ואז שקע בשרעפיו דקות ארוכות.
לפתע כמו התעורר, וביקש מבעל הבית, ר' יוסף, להתקרב. "אני מברך אותך שאתה וכל משפחתך תגיעו בשלום לארץ ישראל". אחר-כך עטף את ידו במגבת, כמנהגו, והושיטה לכל אחד מילדיו הקטנים של בעל הבית.
כשסיים לברך את כולם ביקש מבעל הבית לסייר עמו בדירה, כדי לאמוד את הנזקים שנגרמו על-ידי החסידים שגדשו את הבית במהלך שהייתו של הרבי שם. "אשלם על כל התיקונים שיידרשו", הבטיחו הצדיק.
"חלילה וחס!", מחה ר' יוסף. "זכות עצומה נפלה בחלקי שהרבי ישכון בביתי! יקרה לי יותר ברכת קודשו של הרבי שאזכה לעלות לארץ הקודש. מוכן אני להשתכן בה אפילו בדירת שני חדרים ומחסן". למשמע הדברים בירכו הצדיק שנית שדבריו יתקיימו. שאר בני המשפחה זכו לקבל מידו מטבע לברכה.
בחודשים הבאים הגיעו אימי המלחמה גם להונגריה. עננים קודרים איימו על עתידם של יהודי המדינה. הם היו לכודים וחששו מפני הגרוע מכול, כפי שאכן קרה בהשמדת יהודי הונגריה בידי הנאצים יימח שמם.
באחד מאותם ימי חרדה צעד ר' יוסף ברחובות העיר, והבחין בהתקהלות ליד בניין. "מה קורה שם?", שאל עובר אורח. "מוכרים שם אשרות הגירה לארץ ישראל", השיבו הלה, "ברכבת של קסטנר, חבר ועד ההצלה והעזרה".
ר' יוסף העיף מבט בקהל וזיהה כמה מנכבדי העיר ועשיריה ובידיהם מזוודות גדולות. "מה יש במזוודות?", שאל את איש שיחו. "כסף", ענה האיש. "כדי לקבל אשרת הגירה זקוקים להרבה כסף".
ר' יוסף התפרנס בקושי מעבודתו כמלמד. בלב נחמץ הביט באנשים העומדים בתור, ביודעו שאין לו שום סיכוי לשלם את הסכום הדרוש. אך בהחלטה של רגע החליט לנסות את מזלו. מה אפסיד? חשב בליבו.
אך עבר את מפתן הדלת ופקידה אחת פנתה אליו בשאלה אם הוא מעוניין להירשם לקבלת אשרות הגירה. לרגע נדהם, אך מיד התעשת. "ודאי!", השיב, "אשמח לקבל אשרות הגירה בעבורי ובעבור בני משפחתי".
הפקידה רמזה לו לבוא אחריה, ובמשרדה הגישה לו את הטפסים. בשעת מילוי פרטיו העז ר' יוסף להודות שאין בכיסו אפילו פרוטה אחת. "אל דאגה", פטרה אותו הפקידה בתנועת יד מבטלת, והורתה לו למלא בדקדקנות את שמות כל בני משפחתו.
ר' יוסף התלבט אם לחשוף לפני הפקידה שבמשפחתו עשר נפשות. בסופו של דבר החליט לגלות לה את האמת. תדהמתו לא ידעה גבול: לא ניכר שהנתון הזה עושה עליה רושם כלשהו. היא השלימה בזריזות את הליך הרישום והניחה מול ר' יוסף ההמום עשר אשרות הגירה לארץ ישראל. הוא היה צריך לצבוט עצמו כדי לוודא שאין הוא הוזה.
היה צפוף ברכבת המשא, אך יושביה היו מאושרים על שזכו להינצל. בין הנוסעים היו עשרת בני משפחת ריינר. על-פי התכנית, הרכבת התעתדה להגיע לספרד, שהייתה ארץ ניטרלית, ואולם לתדהמתם גילו 1684 הנוסעים כי הובאו למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. כעבור חצי שנה שוחררו כולם לשווייץ, ומשם עלו לארץ ישראל. בהם גם משפחת ריינר.
כאן קיבלו הניצולים, שבאו חסרי כול, דירות למגורים. בני משפחת ריינר זכו לדירה בחיפה, ברחוב חרמון. רבה הייתה הפתעתם כשגילו שבדירה יש שני חדרים – בדיוק כדברי הצדיק, שברכתו התקיימה במלואה.
במהרה נסע ר' יוסף אל מעונו של הצדיק כדי להודות לו על ברכתו, אולם בבואו אמר לו הגבאי כי עכשיו אין קבלת קהל. הפציר בו ר' יוסף וביקש: "אמור לרבי שבעל האכסניה מפסט מבקש להיכנס". ואכן, למשמע הדברים הורה הרבי להכניס את האורח, קיבלו בסבר פנים יפות וביקשו לגולל באוזניו את קורותיו, עד הצלתו. כשסיים לספר אמר לרבי: "אינני יודע מי הייתה הפקידה הזאת. אולי אליהו הנביא?".
חייך רבי אהרון ואמר: "ברוך ה', לא נשארנו חייבים למי שעשה לנו טובה".
(על-פי 'צנצנת המן') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
