והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך (כו,א)
כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה (ב"ר פמ"ב)

ביאת הארץ רומזת לירידת הנשמה לעולם הזה, שהיא ירידה גדולה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ומכל-מקום נאמר על כך לשון שמחה, לפי שזה רצון הקב"ה - "אשר ה' אלוקיך נותן לך", ואם-כן ברור גם שירידה זו היא לצורך עלייה.

(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 357)

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה... ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו,א-ב)

בח"י באלול תרנ"ב זכה כ"ק אדמו"ר הרש"ב לעלות להיכל המשיח, שם שמע שבע תורות מהבעל-שם-טוב.

התורה הראשונה:

"כי תבוא אל הארץ" - כשיתעורר בך הרצון והמרוצה לאלוקות ("ארץ" מלשון "מרוצה"),

"אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה" - שניתנת מלמעלה לכל יהודי בתור ירושה,

"וישבת בה" - יש להביא את הרצוא בהתיישבות,

"ושמת בטנא" - ולהמשיך את האור בכלי.

"כי תבוא אל הארץ" - אם רצונך להגיע אל הרצון,

"והלכת אל המקום... לשכן שמו שם" - מסור את נפשך כדי לפרסם אלוקות, להשכין את שמו של הקב"ה בעולם.

(היום-יום עמ' פח)

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (כו,ב)

פירות ביכורים לא הוקרבו על-גבי המזבח, אלא ניתנו לכהן לאכילה. ללמדך: תפקידו של האדם אינו לבטל את הגשמיות, אלא להחדיר לתוכה - כפי שהיא - קדושה.

זהו שנאמר "מראשית" (ולא כל ראשית, רש"י), והיינו, על האדם להשאיר לעצמו פירות בכלל, וגם פירות מובחרים ("ראשית"); אלא שצריך להחדיר בהם קדושה, שיהיה ניכר שמפירות אלו לקחו ביכורים.

(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 358)

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (כו,ב)
אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה... אומר הרי זה ביכורים (רש"י)

"אדם יורד לתוך שדהו" - הקב"ה נכנס לכרם עם ישראל,

"ורואה תאנה שביכרה" - ילד או ילדה שנכנס לגיל מצוות (או אדם מבוגר שזה עתה התקרב לתורה),

"אומר הרי זה ביכורים" - הוא מצווה ורוצה שיחנכו ילד זה לתורה ומצוות, שיביאוהו "לבית המקדש".

ומי שעוסק בכך - "בת קול מברכתו... תשנה לשנה הבאה" (רש"י פסוק טז): הוא יזכה לקרב עוד ועוד יהודים ולהביאם "לבית המקדש".

(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 159)

השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך את ישראל (כו,טו)
כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה (ירושלמי מעשר שני פ"ה)

קללה שנהפכה לברכה - גדולה יותר מסתם ברכה. כידוע, שכאשר הגבורה מתמתקת ונהפכת לחסד, אזי החסד נמשך באופן של גבורה, כלומר, בהתגברות ובחוזק. וכמאמר חז"ל (ב"ר פ"א): "טוב מאוד - זה מלאך המוות" - כאשר מלאך המוות נהפך לטוב, אזי אין הוא טוב רגיל אלא "טוב מאוד".

(אור-התורה דברים, עמ' תתרמד)

* * *

כמה גדול כוחן של עושי מצווה... אמר רבי יוסי בר חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בו היום הזה (ירושלמי מעשר שני פ"ה)

רבי יוסי בר חנינא מוסיף על דברי תנא קמא, שאין הדבר כן רק במצוות ביכורים, אלא כך הוא בכל זמן ובכל מקום - קיום מצוות הופך קללה לברכה.

(ספר המאמרים ת"ש עמ' 155)

את ה' האמרת (כו,יז)

בני-ישראל גורמים, כביכול, לכך שהקב"ה "יאמר" וידבר (האמרת - לשון מפעיל).

שכן כאשר ישראל עוסקים בתורה ובמצוות הרי בזכותם "אומר" הקב"ה את עשרת המאמרות והוא ממשיך להוות ולקיים את העולם. כמאמר רז"ל (אבות פ"ה) שהצדיקים (ועמך כולם צדיקים) "מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

(אור-התורה דברים עמ' תתרסה)

הסכת (כז,ט)
עשו כיתות-כיתות ועסקו בתורה (ברכות סג)

יש ללמוד תורה באופן של "עסק" דוקא - "ועסקו בתורה".

בעל-עסק פותח את חנותו במקום מרכזי, ממציא המצאות כדי שהחנות תהיה גלויה ובולטת לעין, ומפרסם את סחורתו ככל שעולה בידו, כדי שגם העוברים והשבים הטרודים ביותר יבחינו בחנותו (ואפילו אם לא יקנו מאומה, לפחות ידעו שכאן מוכרים סחורה פלונית, ולעת מן העיתים יבאו ויקנו). גם בלימוד התורה צריך להיות כן: הלימוד צריך להיות ברבים דווקא, "כיתות כיתות", ויש להשתדל בכל מיני השתדלות לפרסם את הדבר ולמשוך עוד ועוד "קונים".

(ספר-המאמרים קונטרסים א, עמ' רנח)

והלכת בדרכיו (כח,ט)

ההליכה בדרך התורה מביאה את הנשמה לדרגת "מהלך". מבואר בחסידות, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה היא בבחינת "עומד", לפי שכל עליותיה מדרגה לדרגה הן בסדר והדרגה. רק בשעה שהנשמה יורדת למטה ועוסקת בתורה ובמצוות נעשית היא בבחינת "מהלך", כי אז התעלותה מדרגה לדרגה היא באופן של אין-ערוך בין דרגה אחת לשנייה.

(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1132)