חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1173 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויחי, ט"ו בטבת ה'תשע"ז (13/01/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1173 - כל המדורים ברצף
מסירות ללא גבול למען יהודי
פקוד יפקוד אתכם
מורה הנבוכים בדורו ובדורנו
פרשת ויחי
כי מלאה הארץ דעה את ה'
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1173, ערב שבת-קודש פרשת ויחי, ט"ו בטבת ה'תשע"ז (13.01.2017)

  דבר מלכות

מסירות ללא גבול למען יהודי

סמוך לפטירתו מבקש יעקב לפייס את יוסף על שקבר את אמו על אם הדרך ולא במערת המכפלה * בוויתורה על קבורה ראויה, גילתה רחל אצילות של רחל ומסירות, אך מדוע היה עליה לסבול בשל כך? * ההוראה: יש לעשות הכול כדי לזכות יהודי נוסף בגאולה, לעסוק עם יהודים אחרים, 'להשיבם לגבולם', גם אם הדבר כרוך בוויתור על נוחות אישית * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע1 מסופר אודות דברי יעקב ליוסף בקשר לקבורת רחל: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם".

ולכאורה יש כאן דבר והיפוכו: יעקב מבקש מיוסף שלאחרי פטירתו ייקחנו מארץ מצרים ויקברנו בארץ כנען, ואם כן, מה מקום להזכיר כאן שלא עשה כן לרחל אמו של יוסף?!

ומפרש רש"י, שאכן לכך נתכוון יעקב בדברים אלו – להבהיר ולשלול טענה זו, וכך אמר יעקב ליוסף: "אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא עשיתי כך לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם . . ואקברה שם, לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ . . וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם, כדי שתהיה לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר2 קול ברמה נשמע גו' רחל מבכה על בניה וגו', והקדוש ברוך הוא משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' גו' ושבו בנים לגבולם".

ונמצא, שעניין הגאולה נעשה על ידי פעולתה של רחל – כלשון הכתוב: "יש שכר לפעולתך . . ושבו בנים לגבולם".

ובפרט על פי המבואר במדרשי חז"ל3 שכאשר ירמיהו הלך לקרוא לאברהם יצחק ויעקב ולמשה רבינו כדי לפייס את הקדוש ברוך הוא כו', לא נתפייס כו', עד ש"קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה ריבונו של עולם כו', מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע גו רחל מבכה על בניה גו' יש שכר לפעולתך גו' ושבו בנים לגבולם". היינו, שרחל היא זו שפעלה את ההבטחה ד"ושבו בנים לגבולם".

וגם בעניין זה יש הוראה ולימוד בנוגע לעבודתן של נשי ישראל, כדלקמן בארוכה.

ב. ובהקדמה – שבפירוש רש"י זה ישנם כמה וכמה לימודים והוראות, עד כדי כך שמכל תיבה ותיבה יכולים ללמוד עניין שלם כו', ונתעכב עתה על עצם העניין ד"יש בלבך עלי" – דבר פלא הדורש ביאור והסבר:

מובן וגם פשוט שבודאי ידע יוסף את גודל מעלתו של יעקב אביו – ככל שאר השבטים, ועל אחת כמה וכמה יוסף, אשר "אלה תולדות יעקב יוסף"4, "בן זקונים"5. ומכיוון שכן נשאלת שאלה פשוטה: כיצד יתכן שיהיה בלבו של יוסף על יעקב אביו?! וכי לא תיאר לעצמו שיש ליעקב אביו סיבה מוצדקת להנהגתו?!

ותמיהה גדולה יותר – כשמספרים זאת בסמיכות לפטירתו של יעקב, כאשר "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו", "כדי שיברכם יעקב לפני מותו"6, והגע עצמך: יעקב שוכב על ערש דוי, ומתכונן להיכנס ל"עולם האמת"... ובמצב כזה יש בלבו של יוסף על יעקב אביו!...

ומזה מוכח, שלא זו בלבד שטענתו של יוסף אודות קבורתה של רחל אמנו היא טענה צודקת, אלא עוד זאת, שבגלל זה צריך שיהיה בלבו של יוסף על יעקב... ואין לו להעלים את הדבר מיעקב אביו, ואדרבה כו', עד שיעקב מתרץ ומסביר לו את הדבר, אשר, על ידי זה מתבטל מה שיש בלבו עליו.

בודאי ידע יוסף שהנהגתו של אביו היא בתכלית השלימות, ואין להרהר אחריו כו'; אבל ביחד עם זה, מכיוון שהדבר נוגע לו כו', יש בלבו עליו – לא שמהרהר אחריו ח"ו, ופשיטא שלא נגרע מאומה ח"ו בכיבוד אב, כי אם שיש בלבו עליו, מפני שהדבר נוגע לו כו'. וכאמור, מכיוון שזוהי טענה צודקת, צריך שיהיה בלבו עליו, עד שישמע הסבר וביאור שיתקבל בשכלו.

וההוראה מזה – שכאשר יהודי רואה אצל רבו דבר המעורר תמיהה בעיניו, הרי ביחד עם זה שיודע בוודאות שהנהגת רבו היא בתכלית השלימות, ו"כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה"7, צריך שיהיה בלבו עליו, היינו, שאינו מסתפק בעצם הידיעה שהנהגת רבו היא בתכלית השלימות, אלא עליו להשתדל להבין את הדבר בשכלו הוא, על ידי זה ששואל את רבו וכיוצא-בזה.

וכמו כן כשרואה שגדול בישראל טוען על הנהגתו של עוד גדול בישראל (כבנדון דידן, טענתו של יוסף על אביו) – בודאי שאינו מהרהר אחריהם, לא על הטוען, ולא על זה שטוענים עליו, אבל ביחד עם זה נוגע לו לדעת ולהבין את הסברת הדברים.

...ועל פי זה יש להוסיף בביאור מאמר רז"ל "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", אף שגם בלאו-הכי הבטיח הקדוש ברוך הוא שיוציא את ישראל ממצרים – מכיוון שכל דבר צריך לבוא באופן של הבנה והשגה בשכל האדם, הרי מובן שצריך להיות טעם והסבר שכלי על זכותם של ישראל לצאת ממצרים8, ועל זה מבארת התורה: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".

ג. ונחזור לענייננו – שמכיוון שליוסף היתה טענה על הנהגתו של יעקב אביו, הרי ביחד עם זה שאינו מהרהר אחריו חס-ושלום, יש בלבו עליו ואינו מעלים זאת ממנו, עד שיעקב מסביר לו ומבטל מה שיש בלבו עליו.

אמנם עדיין צריך להבין כיצד ביטל יעקב מה שיש בלבו של יוסף עליו על ידי זה שהסביר לו ש"תהא (רחל) לעזרה לבניה כשיגלה נבוזראדן כו'" – מדוע צריכה רחל לסבול בגלל זה?!

וקושיא נוספת על יעקב: אפילו אם ישנה איזו סיבה שבגללה צריכה רחל לסבול – אין זה מתרץ עדיין את הנהגתו של יעקב שהוא זה שגרם לסבל זה בפועל ממש?!

[ועל-דרך המבואר באגרת-הקודש9 שהן אמת ש"על הניזק כבר נגזר מן השמים", הרי "הרבה שלוחים למקום", ואין זה חשבונו של המזיק, ולכן חייב לבקש ממנו סליחה, ולהשיב את הגזילה כו' (כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפני-זה10)].

והביאור בזה בפשטות:

כאשר רחל יודעת ש"תהא לעזרה לבניה כשיגלה נבוזראדן כו'" – הרי לא זו בלבד שאינה מצטערת וסובלת מהעובדה שנקברה "בדרך אפרת", אלא אדרבה, עובדה זו משמחת אותה, שכן על ידי זה יכולה להיות "לעזרה לבניה", לבקש עליהם רחמים כו', עד שהקדוש ברוך הוא מבטיח לה "ויש שכר לפעולתך . . ושבו בנים לגבולם"!

ומובן, שכאשר רחל שמחה על כך שיכולה להיות "לעזרה לבניה" – הרי זה מבטל מה שיש בלבו של יוסף על יעקב, שכן, הסיבה לכך שיש בלבו עליו אינה אלא בגלל שדורש טובת אמו, וממילא, לאחרי שיעקב הסביר לו שטובת אמו היא להישאר "בדרך אפרת", "שתהא לעזרה לבניה" – נחה דעתו.

ד. על פי זה מובן עד כמה גדלה מעלתה של רחל אמנו – שהיתה מוכנה לוותר על הזכות להיקבר במערת המכפלה, מתוך שמחה וטוב לבב, וכל זה למה – כדי "שתהא לעזרה לבניה"!

והגע עצמך: בודאי ידעה רחל אמנו את גודל מעלתו של יעקב אבינו, ובפרט על פי דברי רש"י11: "האמהות נביאות היו", ולא עוד אלא שמצינו שגדלה מעלת הנבואה של האמהות לגבי מעלת הנבואה של האבות, כדברי רש"י12: "אברהם טפל לשרה בנביאות"]. וממילא, ידעה והבינה היטב את גודל המעלה בקבורה בסמיכות ליעקב אבינו. ובפרט – במערת המכפלה, שבה קבורים גם יצחק ורבקה, אברהם ושרה, וכן אדם וחוה13.

ומכיוון שכן, בודאי ובודאי שהיתה חפצה ביותר להיקבר במערת המכפלה, ביחד עם יעקב אבינו. אבל אף על פי כן, בידעה שיבוא יום ונבוזראדן יגלה את בניה מארץ ישראל – וויתרה רחל על הזכות להיקבר יחד עם יעקב אבינו במערת המכפלה, והעדיפה להיקבר "בדרך אפרת", כדי "שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והם עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ומבקשת עליהם רחמים . . והקב"ה משיבה . . ושבו בנים לגבולם"!

וכאן רואים את גודל הפלאת מסירותה של רחל אמנו ודאגתה לבניה:

מצד אחד מדובר אודות זכות קבורה במערת המכפלה ביחד עם יעקב אבינו במשך מאות ואלפי שנים!...

ומאידך, מדובר אודות בנים שיהיו לאחרי כמה וכמה דורות, בנים שיהיו במעמד ומצב בלתי רצוי, עד כדי כך שיתחייבו גלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", שהרי נבוזראדן מצד עצמו אין לו שום שליטה על בני ישראל, ובמילא, מה שהגלם, אין זה אלא מפני שהתחייבו גלות...

ואף על פי כן, בשביל אותם בנים שחטאו וגלו כו' – מוותרת רחל אמנו על זכות קבורה במערת המכפלה ביחד עם יעקב אבינו במשך מאות ואלפי שנים, ובלבד שעל ידי זה תוכל להיות "לעזרה לבניה"!! ואדרבה: כיצד יכולה היא לנוח על משכבה במערת המכפלה – כשבניה מתייסרים בגלות?!...

ועל פי זה מובן גם מה שרחל אמנו היא זו שפעלה את ההבטחה ד"ושבו בנים לגבולם":

יעקב אבינו – הלך לנוח על משכבו במערת המכפלה, וכן שאר האבות והאמהות;

אמנם, רחל אמנו – שלא הייתה מסוגלת ללכת לנוח על משכבה במערת המכפלה, אלא נשארה "בדרך אפרת", לעמוד על המשמר לעזור לבניה כשיגלם נבוזראדן כו' – היא היא זו שעוררה את רחמיו של הקדוש ברוך הוא, באמרה "רחמי מי מרובין, רחמיך או רחמי בשר ודם"... "מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן . . ושבו בנים לגבולם".

ה. והנה, הנהגתה של רחל אמנו מהוה לימוד והוראה לכל נשי ישראל עד לימינו אלו – שעליהן לעשות כל מה שביכולתן כדי לפעול את העניין ד"ושבו בנים לגבולם".

והעניין בזה: ידוע14 שהגאולה מגלות האחרון היא באופן שונה מכל שאר הגאולות שלפני זה – שאפילו יהודי אחד לא יישאר בגלות, וממילא, כל זמן שישנו עדיין יהודי אחד שנמצא בגלות, מתעכבת הגאולה של כלל ישראל, כלומר, שכלל ישראל עומד וממתין לגאולתו של היהודי האחרון!

ופשיטא, שאין הכוונה שעומדים וממתינים מבלי לעשות מאומה... שהרי לא זוהי הדרך שבה ממתינים לדבר שחפצים ומשתוקקים ביותר שיבוא בהקדם הכי אפשרי; "לישועתך קוינו כל היום" פירושו – שעושים ככל האפשרי כדי למהר ולקרב את הגאולה!...

ומהדרכים לזה – על ידי זה שפועלים את גאולתו הפרטית של יהודי זה שהיה במעמד ומצב ד"תינוק שנשבה", שיתקרב אף הוא ליהדות, תורה ומצוותיה, בבחינת "ושבו בנים לגבולם". אשר, על ידי זה ממהרים ומקרבים את הגאולה הכללית דכל בני ישראל – "ושבו בנים לגבולם" כפשוטו ממש.

ובעניין זה ישנה הוראה ונתינת כוח מיוחד לנשי ישראל – מרחל אמנו, שמסירותה ודאגתה להיות "לעזרה לבניה" לא ידעה שום גבול, עד שפעלה את ההבטחה ד"ושבו בנים לגבולם", ועל ידי זה סללה את הדרך לכל אחת ואחת מנשי ישראל, שיתמסרו וידאגו לטובתו של כל אחד ואחת מישראל, גם כאשר הדבר כרוך עם וויתור על טובה אישית, כדי לפעול את העניין ד"ושבו בנים לגבולם"!

ובמכל שכן וקל וחומר:

רחל אמנו – הייתה צריכה לוותר על עניינים הכי נעלים העומדים ברומו של עולם, קבורה במערת המכפלה ביחד עם יעקב אבינו; ובשביל מי – בשביל יהודים שיהיו לאחרי כמה וכמה דורות, ולא עוד, אלא יהודים הנמצאים במעמד ומצב בלתי רצוי, עד כדי כך, שנתחייבו גלות.

ועל אחת כמה וכמה בימינו אלו – שכן, כל הוויתור הנדרש אינו בערך כלל וכלל לוויתור של רחל אמנו, בסך-הכל צריכים לוותר על לינת לילה אחד מחוץ לביתה, או לאכול מאכל פחות טעים וכיוצא בזה, ומאידך, וויתור זה הוא (לא בשביל יהודים שיהיו לאחרי כמה וכמה דורות, כי אם) בשביל יהודים הנמצאים בדורנו זה, ויהודים כאלו שהם בבחינת "תינוקות שנשבו", שלכן, כל מה שדרוש אינו אלא להראות להם את דרך היהדות, ואז פועלים אצלם את העניין ד"ושבו בנים לגבולם".

וכאמור, הוראה זו היא גם נתינת-כוח – שכאשר עוסקים בעבודה זו, בודאי מצליחים לפעול את העניין ד"ושבו בנים לגבולם".

(מהתוועדות ש"פ ויחי ה'תשמ"ו. 'התוועדויות' תשמ"ו כרך ב עמ' 311-316, בלתי מוגה)

_______________________

1)     מח, ז.

2)     ירמי' לא, יד-טו.

3)     פרש"י ירמי' שם, יד. פתיחתא דאיכ"ר כד.

4)     וישב לז, ב.

5)     שם, ג.

6)     פרשתנו שם, א ובפרש"י.

7)     סנהדרין קי,א. רמב"ם הל' ת"ת רפ"ה.

8)     להעיר מפרש"י שמות ג, י-יא.

9)     ר"ס כה.

10)   שיחת י"ט כסלו סל"א ואילך. לעיל ע' 58.

11)   ויצא כט,לד.

12)   וירא כא,יב.

13)   ב"ר פנ"ח,ד. הובא בפרש"י עה"ת חיי-שרה כג,ב.

14)   ראה לקו"ש חי"א בתחלתו. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

פקוד יפקוד אתכם

כבר עשו תשובה ונסתיימו כל ההכנות

דורנו זה הוא הדור האחרון של הגלות והוא הוא הדור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (על-שם יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלוקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתנו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה, וכבר נסתיימו כל ההכנות ובאופן ד"הכנה רבתי", והכול מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לווייתן ושור הבר ויין המשומר.

(משיחת ש"פ ויחי ה'תשנ"ב, ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 240)

שכבר יהיה "משיח בוודאי"

בנוגע לפועל, הכוונה היא שעבודת בני-ישראל עתה צריכה להיות "להביא לימות המשיח", לגלות כבר מיד בפועל איך המצב ד"הבאים מצרימה" בגלות הוא באמת מצב ד"גאולת-ישראל", על-ידי זה שמתכוננים בעצמם ומכינים אחרים למצב של "ימות המשיח".

כולל ובמיוחד – בקשר עם יום הילולת הרמב"ם – על-ידי חיזוק והוספה בלימוד ספר משנה תורה להרמב"ם, כולל – על-ידי השתתפות (או להוסיף חיזוק בזה, אם כבר משתתף) בלימוד הרמב"ם דכמה וכמה מבני-ישראל, ג' פרקים ליום, פרק אחד ליום או בספר המצוות,

ובפרט – בספר הרמב"ם עצמו – הלכות מלך המשיח – בשני הפרקים האחרונים של הלכות מלכים בסיום ספר משנה-תורה.

ונוסף ללימודו הוא בזה, להשפיע גם על עוד מבני-ישראל מסביבתו, אנשים נשים וטף, באופן ד"והעמידו תלמידים הרבה", ומהם יראו וכן יעשו רבים.

ויהי-רצון שעל-ידי עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב"ם בסיום ספרו, שלאחרי שישנו כבר ה"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'", שאז "בחזקת שהוא משיח", שכבר יהיה "משיח בודאי", על-ידי זה ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נידחי ישראל . . ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'".

(משיחת ש"פ שמות ה'תשנ"ב, ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 257)

תכלית סתימת הקץ

כשנמצאים בגלות, ב"צרת השעבוד", ובאופן של סתימת הקץ (שלא יודעים מתי תהיה הגאולה) – יכולים לבוא למצב של נפילת הרוח, עד לייאוש ח"ו. ועל זה באה ההוראה והנתינת-כוח דפרשת ויחי – שצריכים לידע שהמטרה והתכלית ד"צרת השעבוד" וסתימת הקץ, היא בשביל העילוי ושלימות הטוב – לגלות את העניין ד"ויחי יעקב" (על-ידי זה ש"זרעו בחיים") לאמיתתו.

ולא עוד, אלא שגם כשנמצאים בגלות, בארץ מצרים ("כל המלכיות נקראו על-שם מצרים על-שם שהם מצירות לישראל"), יכול להיות מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", חיים טובים (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות (כמו י"ז שנות חייו של יעקב בארץ מצרים), שעל-ידי זה היתוסף גם ב"ויחי יעקב" ברוחניות, על-ידי קיום התורה ומצוות, מתוך מנוחת הנפש והגוף.

(משיחות שבת פרשת ויחי ה'תשמ"ט. התוועדויות תשמ"ט כרך ב, עמ' 153-152)

 ניצוצי רבי

מורה הנבוכים בדורו ובדורנו

קשר רוחני כמוס ונעלה טווי היה בין כ"ק רבינו לבין הנשר הגדול, הרמב"ם * זה בא לידי ביטוי הן בעיסוק הרב של הרבי בסוגיות הנידונות ברמב"ם ובהלכותיו, הן כמובן ב'תקנת הרמב"ם' המפורסמת * בפרק להלן השוואת אמרות וביטויים מ'מורה נבוכים' ללשונו הק' של הרבי במגוון נושאים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הרמב"ם הוא "מורה נבוכים" – מורה דרך לכל הנבוכים שאינם יכולים למצוא את הדרך הנכונה בחיים הן בדורו והן בכל שאר הדורות (ראה שיחות י"א ניסן תשמ"ב וי"ג ניסן תשל"ח בספר 'יום מלכנו', קה"ת כפר חב"ד תשד"מ עמ' 91).

להלן אוסף מזדמן של התייחסויות כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו לשאלות שונות, התבטאויות שנשמעו מפיו וכדומה, והשוואתם לדברי הרמב"ם בשעתו.

תינוקות שנשבו

כך התבטא הרבי בש"פ בראשית תשכ"ח (תורת מנחם כרך נא עמ' 207):

כשמדובר אודות דורנו שהוא דור יתום, והיתמות גדולה כל-כך שיש צורך לעזור ליהודים שהם לא בגדר "אפיקורסים" ו"מינים" אלא במעמד ומצב של "תינוק שנשבה לבין הנכרים" שיש לו דין של אנוס... הרי בוודאי שצריך לעזור ולסייע להם... עבודת הצדקה ברוחניות.

דברים אלו הם מעין מה שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ג' הלכה ג: "בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם – הרי הוא כתינוק שנשבה... שהרי הוא כאנוס... ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

בשנת תשט"ו השיב הרבי לשאלת התייחסות ל"מנין בבית הכנסת אשר רק פחות מעשרה הם שומרי שבת והשאר אינם רחמנא-ליצלן. ובעברו דרך שם בבקר שבת-קודש, בקשוהו להכנס ולהיות השליח ציבור-ציבור... הצריך הוא להענות לבקשתם ולירד לפני התיבה?".

הרבי השיב תשובה מפורטת שנדפסה בשעתו ב"לקוטי-שיחות" כרך ט' עמ' 278 ולענייננו די בקטע הבא:

"אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי... במקום חסידות... על-ידי כניסתו לשם יש בידו לתקן ענינים בסדר התפילה ובהלימודים".

וכך כתב הרמב"ם בסוף מאמר קידוש השם:

"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות. וכבר פירשו רבותינו ז"ל, שהפושע, אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל, מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון... אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות.

כך קובע הרבי בש"פ שמות תשנ"א:

אין לשער גודל זכותם ומעלתם של כל בני-ישראל! ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב"ה – היפך פסק-דין תורתינו-הקדושה, תורת אמת שכל אחד ואחד (גם אם ח"ו מכריז להיפך)... רוצה לקיים כל המצוות... ועאכו"כ בדורנו זה, שאלה שאינם מקיימים תומ"צ הם "כתינוק שנשבה... שהוא כאנוס", ובפרט שגם הם "מלאים מצוות כרימון"... שהקב"ה משתבח ומתפאר בישראל.

בשעתו כתב הרמב"ם באגרותיו עמ' קט ואילך:

"אם כך נענשו עמודי עולם: ..כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כל שכן... (כיצד) יתיר לשונו על קהילות ישראל... ולא ידע זה האיש שאלו אינם פושעים ברצונם, ולא יעזבם ה' ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני...".

ולו תועלת קטנה!

אודות הציונים ומראי המקומות שב'לקוטי שיחות' התבטא הרבי בענוותנותו הרבה ('התוועדויות תשמ"ח' כרך ב' עמ' 558 ):

בציוני מראי-מקומות יש תועלת... (שלכן משתדלים לציין המראי-מקומות ב"לקוטי שיחות") – שגם מי שאינו מסכים עם תוכן הדברים שאמרתי בהשיחה, ילמד בינתיים את הענינים המובאים מהמראי-מקומות – משנה, גמרא, מדרש, זהר, וגם מתורת החסידות, החל מספר התניא.

דברים אלו מזכירים את שכתב הרמב"ם ב'מורה נבוכים' עמ' יב: "אם הקורא הרוה צמאונו אפילו בדבר אחד, יודה לה'"!..

חיבורים שנערכו בתקופות שונות

באחת ההזדמנויות ציין הרבי אודות ה"מפתחות" שערך (הקטע נדפס ב'ימי מלך' כרך ב' עמ' 606):

המפתחות נערכו בזמנים שונים ובתנאי חיים שונים, במצב רווחה והרחבה, ובמצב של מצור ומצוק כו' ולכן אין בהם שיטה אחידה...

דברים אלו מזכירים את שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות סוף מסכת עוקצין: "ומי שימצא בו מקום פקפוק... ידינני לזכות... ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן... יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם ענינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים...".

לא פעם הזכיר הרבי את חשיבות המלה המודפסת על יסוד פתגם הצמח צדק "מלה הבאה... בדפוס – לדורי דורות" (ראה 'אגרות-קודש' כרך ב' עמ' לב: ריט. ועוד).

אף הרמב"ם באגרת השמד ובתשובה לחכמי מרשילייא קו כותב:

וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם.

לא השפה עיקר

"השפה בה ילמדו... לא זהו העיקר... כי-אם... יעילות והריבוי בכמות ובאיכות בידיעת התורה ומצוותיה".

כך קבע הרבי במכתבו מט"ו אייר תשכ"ח ('אגרות-קודש' כרך כה עמ' קמב).

כך ממש כתב הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת אבות פרק א משנה טז:

"...המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי עניניהם.. אין הדיבור אסור או מותר ורצוי ומרוחק ומצוה לאמרו מחמת השפה שהוא נאמר בה אלא מחמת ענינו... אם היה ענין... נעלה חובה לאמרו באיזה שפה שיהיה.. ואם היה ענינו מגרעת – חובה לחדול ממנו באיזה שפה שתהיה".

שמירת הלשון

בענין שמירת הלשון מתבטא הרבי ('אגרות-קודש' כרך ח"י עמ' תפט):

נבהלתי... בנוגע לסגנון דבריו שהשתמש בבטויים מסוימים... מלבד שהיא אסורה על-פי התורה... הרי היא גם מנגדת לעבודת כ"ק רבותינו נשיאנו...

וכך כותב הרמב"ם ב'מורה נבוכים' עמ' רפט:

"הדבור הזה בלשון הוא מסגולות האדם, וטובה שהושפע בה עליו... ולכן אין להשתמש בטובה הזו... בשפל השפלות ובחרפה גמורה"...

נגד חכמות חיצוניות

ב'לקוטי שיחות' כרך טו עמ' 43 ואילך מתייחס הרבי לשאלת לימוד חכמות חיצוניות:

...לשאלה אודות הלימודים בקולג' או אוניברסיטה וכיו"ב, שם קיים איסור חמור וסכנה (וחמירא סכנתא מאיסורא) – משום שכל האוירה וההשקפה בדל"ת אמות... חדורים בכפירה בהשגחה פרטית של השי"ת.. נלמדים לימודי מינות.. התשובה [ל"טענה" המפורסמת שלו (או לה) לא יזיק].. "אל תביאנו לידי ניסיון"...

בשעתו כותב הרמב"ם לחכמי מרשיליא (תשובות (לפסיא) ח"ב עמ' כד-כה):

"...שכבר חברו הטפשים אלפים ספרים וכמה אנשים גדולים בשנים, לא בחכמה, אבדו כל ימיהם בלמידת אותם הספרים... והוא הדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל אלא (=חוץ מן) אנשים יחידים, השרידים אשר ה' קורא... והוא החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על לבם בתחלה שהם אמת".

"לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"

בפגישתו עם הרבנים הראשיים בארץ-הקודש בשנת תשמ"ו אומר הרבי ('בצל החכמה' עמ' 331):

יש להשתדל... שהרבנים די בכל אתר ואתר... יארגנו "סדרים פומביים"... בנוגע לשאלה "כסף מנלן" – הרי מקרא מלא דיבר הכתוב "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות"!.. אנשים (ש)ישמחו להשתתף בהוצאות אלו.

בשעתו קבע הרמב"ם (מורה נבוכים מהדורת קאפח עמ' של): "ויתפרסם בעולם שכל מי שנתייחד לעבודתו ית', יכלכלהו ממקום שלא העלה על דעתו".

אור לגויים

בהזדמנות (קיץ תשמ"ה) התבטא הרבי:

ליובאוויטש הינה אור לגויים! ...היא מפיצה לא רק יהדות ליהודים, אלא גם אנושיות חכמה ומדע כו' גם לאינם יהודים... כאשר הם מתוודעים לליובאוויטש, מתקרבים ורואים הפצת חכמה ומדע כו' – פותח הדבר אפשרות שיוכלו לשוחח עמם אודות צדק ויושר ואנושיות כמתאים ל"לשבת יצרה", ז' מצוות דבני נח וכו'. ורואים במוחש שמכך הופקה תועלת בפועל.

וכך תיאר הרמב"ם את סדר יומו (שו"ת הרמב"ם פאר הדור סקמ"ג) כי בבואו לביתו (אחר עבודתו בחצר המלך) עייף ורעב "אמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם גויים ויהודים בהם... ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם...".

ארץ ישראל המיוחדת

כך התבטא הרבי על מעלת ארץ ישראל במכתב י"ב-י"ג תמוז תשכ"ט (אגק' כרך כו עמ' קסט ):

"העם היושב בציון-יושב בארץ ישראל, ארץ מיוחדת שאין דוגמתה – ואין המדובר כלל במדינה שבין מדינת סוריה ולבנון וירדן ומצרים.

כך ממש מתבטא הרמב"ם ב'מורה נבוכים' דף שעה: "מיטב המקומות שבעולם, והדשן ביותר".

לסיים בדבר טוב

בשיחתו עם האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור זצ"ל גילה הרבי (בצל החכמה עמ' 259):

"סיום הירושלמי שלפנינו הוא בעניין בהיפך הטהרה. ומאז ומתמיד היה לי צער. וצריך- עיון-גדול, לפי עניות דעתי, מזה שהירושלמי אינו מסיים בדבר טוב! "בנידון דידן יש עצה פשוטה בדבר: ...להוסיף את שאר המשניות עד לסיום המסכת יהיה הסיום בדבר טוב".

כך מצינו ב'פירוש המשניות' מסכת ידיים (מהדורת קאפח) עמ' תמג: "...וכיוון שהזכיר פסוק זה [ויאמר פרעה מי ה'] לא ראה [רבינו הקדוש] לנכון לסיים מסכתא מן המסכתות בכפירתו של כופר באלהות, אלא באמונה בכך, לפיכך אמר: וכשלקה [פרעה] מה הוא אומר: 'ה' הצדיק'".

[הערה: לגבי שיטת הרמב"ם בספר היד- ראה ספר 'כללי רמב"ם' (קה"ת תנש"א) בפרק מיוחד שמוקדש לכך (וכן "במבוא"- שורת דוגמאות בהם ביקש כ"ק אדמו"ר לסיים בדבר טוב)].

ביטול מוחלט לנביאים וחכמי הדור

ב'תורת מנחם' כרך כב עמ' 293:

נדרשת התקשרות וקבלת עול. צריכים לציית לדבריהם של רבנן בלי שום חשבונות כלל...

ובהזדמנות נוספת בשנת תשמ"ח ('התועדויות תשצ"ח' כרך ב' והחי יתן אל ליבו עמ' 35):

"שאלה זו בוודאי יש עליה תשובה... אמנם עצם העובדה שישי לו "שאלה" מוכיחה ש.. כי, אצל חסיד- מלכתחילה אין מקום לשאלות!"

באגרת תימן להרמב"ם עמ' קסר נאמר:

"...ודע, כי כמו שינצל הסומא בהשענו על הפקח בלכתו אחריו- לפי שהוא יודע שאין לו עינים- שיורהו דרך הישר.. כמו-כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעל העיניים האמיתיים, ודי להם במה שילמדו להם: שהסברה הפלונית-אמת, והסברה הפלונית-אינה אמת.. ואחר הנביאים- החכמים..".

 ממעייני החסידות

פרשת ויחי

פרשת ויחי

מדוע נקראת פרשתנו בשם 'ויחי', בשעה שהאירוע המרכזי שבה הוא פטירתו של יעקב אבינו, וכל המאורעות שבפרשה קשורים למאורע הזה?

אלא כל עוד יעקב חי, עדיין לא הוכח ברורות שחיותו הרוחנית (קרי דבקותו בה') היא בבחינת חיים אמיתיים. כי אמת פירושה דבר שאינו ניתן לשינוי והפסק, והרי גם לגבי צדיק נאמר (אבות פ"ב) "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

רק עם הסתלקותו של יעקב, כשהתברר שהיה בתכלית הדבקות בה' עד הרגע האחרון, או-אז הוכח שהוא חי חיים אמיתיים.

זאת ועוד: חז"ל אמרו (תענית ה) "יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כי מכיוון שהדבקות בה' המשיכה להתקיים בבניו, שכולם היו צדיקים וקדושים, הרי זה כאילו לא מת.

לכן נקראת פרשתנו 'ויחי'.

(לקוטי שיחות חלק טו, עמ' 427-431)

יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך (מט,ח)

יהודה – רומז להודאה וביטול הבאים מעצם הנפש.

"יהודה אתה" – רומז להתגלות בחינה זו (אתה – משמעו לשון נוכח, גילוי).

"ידך בעורף אויביך" – בשעה שמתגלית בחינת עצם הנפש, אזי אויביך – הרע שבך, מפנה אליך את עורפו ובורח ומתבטל. לא כפי שהיה בשעת יציאת מצרים, שבני-ישראל ברחו מן הרע – "כי ברח העם" – והרע נשאר בתוקפו, אלא שעל-ידי התגלות עצם הנשמה הרע נדחה ונתבטל לגמרי.

(המשך תער"ב כרך ב, עמ' תתיא)

יששכר חמור גרם (מט,יד)

אמר הבעל-שם-טוב:

יששכר – יש שכר רב.

חמור – חומריות העולם והגוף.

"יששכר חמור גרם" – ההתעסקות בבירור וזיכוך החומר גורמת ומביאה לאדם שכר רב.

(צוואת הריב"ש סי' ק' עמ' 34)

* * *

איתא בספרים ש'חמור' ראשי תיבות חכם מופלג ורב רבן.

אומר רבי לוי-יצחק שניאורסון:

החמור, שמוכן תמיד לשאת משא כבד ואינו מתנגד לזה כלל, מסמל שיא של שפלות והכנעה. כשאדם קונה בנפשו את מידת הענווה והביטול הזאת – הוא זוכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה. כמאמר "ונפשי כעפר לכול תהיה, (ועל-ידי זה) פתח ליבי בתורתך".

(לקוטי לוי יצחק לזוהר כרך א, עמ' רעז)

הנותן אמרי שפר (מט,כא)

שהם משפרין אמרים שניתנו בשופר (דברי תורה שניתנו על-ידי קול השופר) (ב"ר)

אומר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':

'שפר' רומז לפנימיות התורה, הנקראת 'נופת צופים', והיא 'משפרת' את חלק הנגלה שבתורה, כמו הנשמה שנותנת כוח לגוף (בזוהר מכנים את חלק הנגלה 'גופא', ואת חלק הנסתר – 'נשמתא').

פירוש הדברים:

התורה היא ממוצע בין המאציל ב"ה להנאצלים, והיא כוללת (ככל ממוצע) את שני הדברים המתחברים על-ידה: הן 'הארת המאציל' הן 'שורש הנבראים'. 'הארת המאציל' שבתורה זו פנימיות התורה; ו'שורש הנאצלים' – חלק הנגלה שבתורה. זהו שנאמר (דברים כט) "הנסתרות – לה' אלוקינו, והנגלות – לנו ולבנינו".

פנימיות התורה 'משפרת' את חלק הנגלה שבתורה, שתאיר ותזרח בו בחינת 'הארת המאציל'.

(אור התורה בראשית כרך ב, עמ' 756-שעט)

בנות צעדה עלי שור (מט,כב)

בנות צעדה: אלין תריסר שבטין... (זח"א רא)

בהמשך לזה מפרש הזוהר שהפסוק "רבות בנות עשו חיל" (משלי לא) אמור על השבטים, ומקשה: והלוא לא היו אלא שנים-עשר איש, וכיצד נקראים 'רבות'? ומתרץ, ש'רבות' פירושו 'גדולות', כמו "זעקת סדום ועמורה כי רבה", שפירושו 'גדלה'.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':

השבטים היו נשמות כלליות. בנשמתו של ראובן היו כלולות כל הנשמות הפרטיות של שבט ראובן; בנשמתו של שמעון היו כלולות כל הנשמות של שבט שמעון; וכן בכולם. לכן נקראו 'רבות'–'גדולות', כי נשמותיהם היו 'גדולות': כל אחת ואחת מהן כללה אלפי נשמות פרטיות.

(אור התורה כרך י, עמ' 2288)

בנימין זאב יטרף (מט,כז)

בנימין נקרא "בן אחר" (בראשית ל, כד), היינו העבודה של הפיכת בחינת 'אחר', נפש הבהמית, לבחינת 'בן'.

זהו שנמשל בנימין לזאב, הטורף את הבהמה [=הנפש הבהמית].

(אור התורה כרך ב, דף תי"ז)

ויגוע ויאסף אל עמיו (מט,לג)

ויגוע ויאסף: ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת (רש"י)

אברהם יצא ממנו ישמעאל, ויצחק יצא ממנו עשיו, היינו שעבודתם אִפשרה יניקת החיצונים, הנקראת 'מיתה'. לעומתם, יעקב, "שהיתה מיטתו שלמה ולא היה בה רשע" (פרש"י ריש פרשתנו), לא מת – לא היתה לקליפות שום יניקה מעבודתו.

(ספר המאמרים תרכח עמ' נז-נח)

 כ' בטבת

כי מלאה הארץ דעה את ה'

התורה מאחדת את לומדיה עם (התורה עצמה ועם) נותן התורה כפי שאין בכוחה של שום מצווה אחרת לעשות * על-ידי לימוד עניין אחיד ומשותף בתורה מגיעה האחדות בין הלומדים לשיא השלֵמות * ספר 'משנה תורה' לרמב"ם הוא ספר ההלכה היחיד שמקבץ את כל "תורה שבעל-פה כולה", כולל הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה * שני מסלולי לימוד – לסיום "תורה שבעל-פה כולה" בתוך שנה אחת או במהלך שלוש שנים – בדומה לשני מסלולי לימוד התורה-שבכתב המוזכרים ברמב"ם * שיחת קודש מעובדת, לרגל יום ההילולא של הנשר הגדול, הרמב"ם

ידועה ההשתדלות הגדולה, לאורך כל הדורות וגם בדורנו זה, לאחד את כלל ישראל. זאת במיוחד לאור דברי הגמרא (יומא ט,ב), "מקדש שני... מפני מה חרב? שהייתה בו שנאת חינם". הרי ברור שביטול הסיבה (שנאת חינם) יבטל ממילא גם את המסוּבב (החורבן); ובלשון חיובית – אחדות עם ישראל תקרב את הגאולה השלמה.

כששואלים מהי הדרך הטובה ביותר לאחד בה את כלל ישראל, התשובה היא – לימוד תורה. לתורה יש כוח מאחד שאין לשום מצווה אחרת:

בספר תניא קדישא (ליקוטי-אמרים פרק ה) מבאר בעל התניא בעניין זה, כי על-ידי לימוד תורה זוכים להתאחד עם הקב"ה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות – להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה".

פירוש הדברים: כשעוטפים, למשל, חפץ גשמי בנייר עטיפה – בלתי אפשרי שהנייר העוטף יהיה גם עטוף על-ידי החפץ שבתוכו. בגשמיות, או שאתה מקיף או שאתה מוקף.

לעומת זאת, על-ידי לימוד תורת ה', הנה מצד אחד שׂכל האדם תופס ו'מקיף' את חכמת ה' (התורה שהוא עוסק בה נקלטת בתוך שכלו), ומצד שני אותו שׂכל עצמו תפוס באותה שעה ו'מוקף' על-ידי חכמת ה' (ואין הוא יכול לעסוק באותה שעה בשום דבר-שׂכל אחר).

בהמשך דבריו (שם) מוסיף בעל התניא בהקשר זה ומבאר כי המצוות נמשלו ללבוש והתורה למזון. כשיהודי מקיים מצווה הוא זוכה ש"הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה". כלומר, האור האלוקי מקיף את הנפש באופן חיצוני בלבד.

לעומת זאת, לימוד תורה כמוהו כאכילת מזון. "כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים – כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה". כלומר האור האלוקי שבתורה חודר לתוך הנפש, מתאחד עמה ומזין אותה. כך גם אומר דוד המלך בתהילים (מ,ט) – "ותורתך בתוך מעי".

נמצא שעל-ידי לימוד תורה מתאחדים עם האור האלוקי יותר מאשר על-ידי קיום מצוות. בזאת גם מבאר בעל התניא את הסיבה הפנימית לכך ש"תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות"; כי על-ידי לימוד תורה מתקשרים ומתאחדים עם הקב"ה באופן הנעלה והשלם ביותר.

מכל זה עולה, כאמור, שהדרך הטובה ביותר לאחד בה את כלל ישראל היא – לימוד תורה. שכן כאשר כולם יתאחדו (ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו") עם התורה ועם נותן התורה, ממילא יהפכו הכול למציאות מאוחדת אחת.

לימוד אחיד של עניין שלם

האמור לעיל נכון לגבי כל לימוד תורה. אך בלימוד תורה גופא ברור כי גדולה ונפלאה היא לאין ערוך האחדות המתהווה על-ידי לימוד משותף של עניין אחד בתורה. שכן אז הכול נעשים "לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה" עם אותו עניין ממש בתורה!

זאת בנוסף על הנראה בחוש, כי כאשר כמה וכמה מישראל לומדים עניין אחד בתורה, ומתפלפלים בו איש עם רעהו, נוצר ביניהם רגש של קרבה ואחדות הלבבות, וכדרשת הגמרא (קידושין ל,ב) על הפסוק "את והב בסופה" – "שנעשים אוהבים זה את זה".

זאת ועוד: מכיוון שעם ישראל שואב את כוחו ואת חיותו מן התורה ("ישראל מתקשראן באורייתא"), הרי כאשר מחפשים עניין לאחד את כלל ישראל סביב לימוד משותף, ובכך להשיג אחדות שלמה, מהראוי לקבוע לימוד תורה כזה שאף הוא בעצמו עניין שלם הוא – לימוד כל התורה כולה.

או אז, כאשר כלל ישראל יתאחד בלימוד אחד משותף של כל התורה כולה – תושג המטרה באופן המלא והשלם ביותר.

שלוש דרגות בלימוד תורה

במצוות לימוד תורה יש כמה דרגות:

דרגה ראשונה – "לימוד המביא לידי מעשה, שהן ההלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן ולקיים המצוות כהלכתן" (שולחן-ערוך הרב, הלכות תלמוד-תורה פ"ב ס"ט). זהו לימוד תורה בדרגה הכי בסיסית והכרחית – כדי שיהיה אפשר לחיות חיים על-פי תורה ("ליזהר מליכשל באיסורים חס ושלום והם דברים שאי-אפשר לשאול תמיד לחכם המורה שבעיר, או שלא יהיה יודע לשאול ולהסתפק כלל אם לא ילמדם תחילה").

בקצה השני נמצאת הדרגה הגבוהה ביותר מבחינת היקף לימוד התורה והיא – "ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל-פה כולה", שבזה נכלל "כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וספרא וספרי ותוספות וכל המדרשים... ומדרשי רשב"י כו' לקיים מצוות שמור תשמרון את כל המצווה וגו', כולל לימוד כל ההלכות, האגדה וסודות התורה כו'" (שם פ"ב ס"א וס"י).

בתווך, בין שתי הדרגות הנ"ל, יש דרגה נוספת – לימוד כל הלכות התורה, "אף מצוות שאינן נוהגות כמו קדשים וכיוצא בהן... כמו שאמרו חכמים 'כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה'. וכן... כל העבודות שבמקדש והלכות המקדש וכל כליו, כמבואר באר היטב בחיבור הרמב"ם ז"ל בספר עבודה וספר קורבנות, ואחר-כך... בסדר טהרות" (שם פ"ב סי"א וראה סמ"ג בהקדמה למצוות-עשה).

מעלת לימוד ההלכות (הנוהגות והלא-נוהגות כאחד) היא גם מצד הנאמר בגמרא (מגילה כח,ב) שההלכות הן "תגא" ו"כתרה של תורה"; ובהמשך לזה, "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

דרגה זו בלימוד התורה מתייחסת אפוא לחלק ההלכתי של כל התורה כולה.

[לשלוש דרגות אלה מתוספת דרגה רביעית, המבוארת בחסידות – לימוד מיוחד כדי לחקוק דברי תורה ב'מוח הזיכרון'].

מתורה שבכתב לתורה שבעל-פה

לאור כל האמור לעיל (ומטעמים נוספים), באה ההצעה לאחד את כלל ישראל על-ידי לימוד שיעור יומי קבוע בספר 'משנה תורה' לרמב"ם.

בהקדמתו ל'משנה תורה' מגדיר הרמב"ם עצמו את ספרו בזה הלשון: "חיבור זה מקבץ לתורה שבעל-פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' – לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה".

וכל זאת כפי שכתב בהקדמתו מעט קודם לכן, "בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל-פה כולה סדורה בפי הכול – בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, אלא דברים ברורים, קרובים, נכונים, על-פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו".

ואמנם, מבין כל ספרי הפוסקים (כדוגמת הרי"ף וכן השולחן-ערוך), 'משנה תורה' הוא היחיד שבו סדורות כל ההלכות כולן, כולל אלה שאינן נוהגות בזמן הזה (וכיוצא בכך). נמצא שעל-ידי לימוד ספר 'משנה תורה' לרמב"ם אכן מקיימים את העניין דלימוד הלכות כל התורה כולה בשלימותה!

שלושה פרקים ופרק אחד

באופן מעשי, ההצעה ללמוד בכל יום שיעור אחיד ומשותף בספר 'משנה תורה' לרמב"ם, כוללת מסלול מועדף ומסלול נוסף למי שמצד "צוק העיתים" מתקשה לעמוד במסלול הראשון:

המסלול הראשון הוא – לימוד שלושה פרקים ליום, כך שסיום לימוד כל "תורה שבעל-פה כולה" יהיה במשך כשנה אחת. המסלול השני הוא – לימוד פרק אחד ליום, כאשר סיום לימוד כל "תורה שבעל-פה כולה" ייעשה במשך כשלוש שנים.

יש להוסיף ולהציע (במיוחד לגבי אלה הלומדים שלושה פרקים ליום) שכיוון שקשה ללמוד את כל השיעור היומי באופן עיוני – ללמוד לכל-הפחות הלכה אחת בכל יום בעיון ובהעמקה.

ולהעיר שגם לגבי תורה שבכתב כתב הרמב"ם (הלכות תפילה פי"ב ה"א): "המנהג הפשוט בכל ישראל, שמשלימין את התורה בשנה אחת". ובהמשך מוסיף: "ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים" (ומצינו חלוקת התורה לק"ע פרשות, למשך שלוש שנים).

[מסלול שלישי נוסף – לנשים ולילדים שמתחת לגיל מצוות – ללמוד את 'ספר המצוות' של הרמב"ם, בהתאם לסדר ההלכות הנלמדות באותו יום על-ידי לומדי המסלול הראשון של שלושה פרקים ליום].

ויהי-רצון שעל-ידי האחדות האמיתית של כלל ישראל – בלימוד אחיד ומשותף בתורת משה – תבוטל סיבת הגלות וממילא ייבטל גם המסוּבב שהוא הגלות ותבוא תכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ואזי נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד שבו חותם הרמב"ם את ספרו 'משנה תורה': "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".

('תורת-מנחם – התוועדויות' התשד"מ כרך ג, עמ' 1622-1628)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת קודש פרשת ויחי
ט"ז בטבת

קריאת התורה1: בזמן קריאת הפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר בראשית (וכן בסיום שאר חומשי תורה), מנהג ישראל לעמוד2 . בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא: "חזק חזק ונתחזק!"3 וגם העולה לתורה אומר זאת4.

התוועדות: "בעומדנו ב'שבת חזק' – צריך כל אחד ואחד מישראל לחזק את עצמו ובני-ביתו וכל הנמצאים בסביבתו... בכל ענייני יהדות...

"וכדאי לקשר זה עם התוועדות מיוחדת... כהמנהג בכמה קהילות קדושות בישראל, שבשבת חזק מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות – שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות...), ויוסיפו בהשמחה לגמרה של תורה"5.

יום רביעי
כ' בטבת

יום הילולא של הרמב"ם. מדברי הרבי: "ומסוגל הזמן ביותר להצטרף ללימוד הרמב"ם – בעמדנו בסמיכות לכ"ף (עשרים) בטבת (ביום הרביעי בשבוע שמתברך משבת זו), יום הסתלקותו של הרמב"ם, שביום זה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו... מתגלה ומאיר... ופועל ישועות בקרב הארץ, כולל ובמיוחד – בנוגע ללימוד תורתו, חיבורו העיקרי, ספר הי"ד"6.

יום חמישי,
כ"א בטבת

מדברי הרבי: "בספרי היסוד של חסידות חב"ד (תניא, תורה-אור וליקוטי-תורה) לא נזכר כלל על-דבר תעניות שובבי"ם7 בשבועות אלו (מתחילת ספר שמות), ואפילו לא הענין, התיבה שובבי"ם!... כי עיקר התיקון על-ידי תעניתים אלו כבר נסתיים בדורות הראשונים"8.

_________________

1)     לעניין קריאת "חמשה מקראות שאין להן הכרע", שאחד מהם הוא 'ארור' דפרשתנו (מט,ז), ראה ב'התקשרות' גיליון תמו עמ' 18 וגיליון ת"נ עמ' 17, הן ע"פ הנהוג והן ע"פ מכתב הרבי, שקוראים כרגיל  לפי הטעמים (אגב, חידוש השערי-אפרים בזה הובא גם בליקוטי מהרי"ח, סדר קה"ת דשבת, בפרשתנו. ראה מקורות נוספים בנושא באנציקלופדיה התלמודית, ערך 'טעמי המקרא' ס"ב – כרך כ, טור תקצ"ח).

2)     רצוי שהקורא יפסיק קימעא לפני תחילת הפסוק (עכ"פ עד שיספיקו היושבים לעמוד), כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק – לוח 'דבר בעתו'.

3)     ראה רמ"א סו"ס קלט שהביא מבית-יוסף בשם אורחות-חיים מלוניל מנהג שאומרים לכל המסיים לקרות בתורה בכל פעם 'חזק', והביאו באבודרהם סדר קריאת התורה של שבת בשם אבן-הירחי, שכתב שזה מנהג צרפת ופרובינציה, ואילו מנהג ספרד [היה] לומר כן רק כשמסיימים כל ספר וספר מחומשי התורה. וראה המובא באורחות-חיים להרה"צ מספינקא שם. ובפרי חדש שם כתב שהאמירה היא ע"פ מאמר רז"ל: "ארבעה צריכים חיזוק: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך-ארץ" (ברכות לב,ב). וראה מאור ושמש פ' פקודי בטעם הכפילה ג"פ.

וראה בעניין זה ב'רשימות היומן' עמ' תג, בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהטעם לאמירה זו הוא "כדי לכלול עצמו עם המאמינים הפשוטים", חיזוק "להתחיל ספר חדש", ולשאלת הרבי שאם כן, הרי זה הפסק – כיוון שעוסק בספר הבא ולא בזה שסיימוהו – היה המענה מפתגם הרוגצ'ובי שכל התורה מהווה "תיבה אחת", עיי"ש.

רגילים לומר 'ונתחזֵק', על-אף שבמקור הביטוי בפסוק בשמואל-ב י,יב (וכמצויין בס' שולחן-הקריאה לברכות לב,ב) מנוקד: 'ונתחזַק'. וראה ב'לוח השבוע' בגיליון תתפ"ח הערה 1 בארוכה בכל האמור בהערה זו ושלאחריה, וש"נ.

4)     ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בס' שולחן-הקריאה פכ"א כתב, שהעולה לא יאמר זאת מחשש הפסק, ובקצות-השולחן סי' פד בבדי-השולחן ס"ק כב הוסיף ע"ז את הטענה "שהברכה היא לעולה, ולא שייך שהוא יאמר לעצמו". אמנם באג"ק ח"ד עמ' יד השיב על כך הרבי: "אמירת העולה לתורה 'חזק חזק ונתחזק' – לא חשיב הפסק, כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדה"ז סי' קס"ז ס"ט [-שם איתא שהפסק מענייני הסעודה אינו מעכב בדיעבד בין ברכה לאכילה; ו"מותר לכתחילה אם אי-אפשר בעניין אחר", ואכן, ע"פ דברי הרבי בהתוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 254 הערה 31 – מוגה – "שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד'חזק'", עיי"ש, הרי זה ממש כמו שכתב הרבי בספר-המנהגים ס"ע 105 בעניין מנהגנו באמירת היה"ר על התפוח בר"ה בין הברכה לאכילה: "וכיוון דא"א בענין אחר, הווי כדיעבד". וע' גם בשו"ת יביע-אומר ח"א חאו"ח סי' ט], וגם הוא [-העולה לתורה, שאליו מכוונת הברכה 'חזק', מצטרף לאמירה (כנראה – עם הציבור) כדי לברך גם את הקהל עימו] אומר, כי נוסחא שלנו [-שלא כמנהג צרפת בעבר והספרדים כיום, שמברכין רק את העולה] היא 'ונתחזק'", עכ"ל.

5)     ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233, עיי"ש.

6)     התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 157.

7)     שבועות אלו כונו "שובבי"ם", ר"ת של שמות הפרשיות "שמות, וארא... משפטים" (ורמז לפסוק "שובו בנים שובבים", ירמיהו ג,יד.כב), ובשם האריז"ל מובא שימים אלה מסוגלים לתקן פגם היסוד. בד"כ מתענים בימי ה' בשבוע. וראה במפורט בלוח דבר בעתו.

8)     ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 185, עיי"ש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)