התאריך המדוייק שבו גורשנו – קבוצת פליטים יהודים מפולין – לסיביר, שמור היטב בזיכרוני. זה היה בליל שבת-קודש פרשת קורח ת"ש (1940). באותו לילה נתפסו יהודים רבים בכל מחוזות מזרח פולין, שהיו בשלטון הכיבוש הרוסי, והוגלו ברכבות מיוחדות לקצווי רוסיה.
הרכבת נסעה ימים ולילות ללא הפסק. בחוץ שרר הקיץ במלוא תוקפו. שדות גדושים יבולי-ברכה חלפו לנגד עינינו. הקוצרים עמלו לאסוף את הברכה לביתם ושירה נלהבת פרצה מפיהם. ואנו הגולים, שישבנו צפופים בקרונות, התכווצנו מרעב וחשנו את הקור חודר לעצמותינו. קור בעיצומו של הקיץ? כן, כי כבר ידענו שהמטרה הסופית היא – סיביר.
שלושה שבועות נסענו ברכבת, עד שהגענו לתחנת אומסק, על גבול סיביר. שאלנו אם זו התחנה הסופית. חה, חה, חה – צחקו השומרים במלוא גרונם – כאן רק נפתח השער לסיביר. סיביר עצמה רחבה לאין-קץ; אתם תגיעו עד הקצה שלה.
הטעינו אותנו על ספינת-משא גסה, ובה הועברנו הלאה. שוב עברו כמה שבועות של הפלגה מייגעת, על-פני ימים ונהרות. יום אחד התבשרנו – עד כאן. הספינה נעצרה. היינו בטבורם של יערות ה'טייגה' האין-סופיים.
נמסרנו לידי מפקד רוסי, סרגיי שמו. אכזר זה היה השליט היחיד באזור. מן הספינה הובלנו אל ה'פוסילק' – צריף-עץ שהוכן באמצע היער. היינו למעלה ממאה ועשרים נפשות יהודיות. מיד חולקנו לחמש 'פלוגות עבודה', שכל אחת מהן שוכנה בצריף נפרד. הצריפים היו מרוחקים כשמונה-עשר קילומטרים זה מזה. בכל-זאת החלטנו לשמור על קשר הדוק בינינו. קבענו סימנים בתוך היער העבות, ובערב הראשון כבר נפגשנו להתייעצות.
השאלה הראשונה שהעלה אחד הזקנים שבחבורה, ר' יעקב מליז'נסק, הייתה – "נו, מילא, סיביר זו סיביר; אבל מניין ניקח שופר לראש-השנה?". עמדנו בסוף חודש תמוז, אבל בהחלט כבר היה ראוי לחשוב על ראש-השנה.
בינתיים לא חסרנו דאגות. סרגיי נתן לנו 'שיעור ראשון' בהלכות עבודת-פרך: "אצלי עובדים כל השנה, בקיץ ובחורף, בכל מזג-אוויר. רק סוג העבודה משתנה על-פי העונה. בקיץ אוספים את השרף הנוטף מעצי האורן. יש מכסת-עבודה קבועה, לגברים לחוד ולנשים לחוד. כל גבר צריך לחתוך חתך עמוק בתוך אלפיים עצים ליום. כל אישה צריכה לאסוף שמונה קילו נטף ליום. אלה המכסות לקיץ. בחורף יוצאים הגברים לכריתת עצים. על עבודת הכריתה אני מפקח בעצמי ואני קובע בכל פעם את המכסות, על-פי גודל העצים וחוסנם".
נרתמנו לעבודה המפרכת של איסוף הנטף מעצי האורן, אבל ר' יעקב הזקן לא נתן לנו מנוח: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה", פיזם באוזנינו את המשנה במסכת ראש-השנה. "יש לי רעיון כיצד להשיג שופר", התעורר אחד מאתנו, נתן בילסקר שמו, צעיר נמרץ ובעל-תחבולות. "לא-רחוק מהצריף שלנו גרים איכרים רוסים, שיש להם משק בעלי-חיים. אלך אליהם ואשתדל לקנות גדי עיזים!".
"הפלא-ופלא!", התלהב ר' יעקב למשמע הרעיון. "טמון אצלי מטבע של כסף ואתן את חלקי לקניית הגדי, והעיקר, יש איתי סכין-שחיטה קטן, כי אני יודע לשחוט לעת הצורך, ואז נוכל לשחוט את הגדי על-פי דין".
בפועל, אותו איכר סיבירי לא רצה בשום אופן למכור את הגדי בכסף. כסף וזהב אינם שווים מאומה בעיניו. לפתע הבין נתן בילסקר את הטמון בליבו של ה'סיביריאק' – 'מחורקה' (טבק לעישון סיגריות), על כך ודאי חולם האיכר.
וכך היה, העסק נעשה על-יסוד חליפין. בעד חפיסת 'מחורקה' נמכר הגדי. הוא נשחט בידי ר' יעקב בדחילו ורחימו. אותו שבוע היה אצלנו כמו שבוע של חג, משום שטעמנו טעם בשר בשבת-קודש. אחרי עבודת פרך של עשר שעות, בלי הפסקה לרגע, הסבנו לסעודת שבת. מתוך הצריפים שלנו פרץ ניגון הזמירות 'בשר ודגים וכל מטעמים'.
אלא שלא זה היה העיקר. העיקר היה השופר שרכשנו לקראת ראש-השנה. במשך כל חודש אלול עסק ר' יעקב בהכנת השופר. באין מכשירים נחוצים צריך היה למצוא תחבולות כיצד לנקר בתוך הקרן ולנקותה.
בערב ראש-השנה ירדו גשמים עזים והשלג נמס למחצה. הדרך הייתה חלקלקה וקיווינו להשתחרר מעבודה. אך לא כך היה. הפעמון צלצל: לעבודה. "רק הזקנים מורשים להישאר, אבל הצעירים מוכרחים לעבוד!", פקד סרגיי.
יצאנו ליער. ר' יעקב הישיש קיבל רשות להישאר בצריף ולהתפלל לעצמו, אך הוא לא רצה להישאר לבדו. השופר היה בכיסו והוא בא איתנו. אין לתאר את עוצם הצער ועגמת-הנפש שלנו. אבל בסבך היער, במקום שעינו הרעה של סרגיי לא הגיעה לשם, נערכה תפילת ראש-השנה. זו הייתה תפילה חטופה, אבל התקיעות של השופר שהוכן על-ידי ר' יעקב – אין למעלה מהן. קול השופר בקע את היער, בקע כל חומה אטומה, בקע כל חיץ בין שמים וארץ.
אמנם זה היה שופר קטן של גדי, שופר עני ודל, אלא שבאוזני כולנו הדהד אותו הקול, כלשון התפילה: "ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון".
(על-פי 'עת לחשוב') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
