השופר עומד במרכז עניינו של ראש-השנה, כפי שמבואר במאמרי החסידות של היום. תורת החסידות מבארת בהרחבה את פעולתו של השופר הן בעולמות העליונים והן בנפש האדם. בכך נותנת החסידות עומק מיוחד לטעמים המובאים בספרי הראשונים על תקיעת השופר בראש-השנה.

הבעש"ט (הוספות לכתר-שם-טוב סימן קח) מבאר את עניין השופר באמצעות משל למלך ששלח את בנו-יחידו למדינה רחוקה, אך הבן שכח את מטרת נסיעתו ובזבז את כל הכסף שנתן לו אביו, עד שנשאר בעירום ובחוסר-כול. בצר לו החליט לחזור לבית אביו, אך הדרך ארכה זמן רב, עד שהצליח להגיע לשער חצר המלך. בינתיים שכח את שפת מדינתו, ולא היה יכול לומר לשומרים שהוא בן המלך. החל הבן לצעוק בקול גדול, והמלך, שהכיר את קול בנו, יצא אליו, נישקו, חיבקו והכניסו לביתו.

הנמשל: המלך - זה הקב"ה. הבן - בני-ישראל, שנקראו בנים למקום. הקב"ה הוריד את הנשמה לעולם הזה, כדי לקיים תורה ומצוות, אך היא נתרחקה מאוד, ומחמת אורך הגלות נשכחה ממנה אף ה'שפה'. לכן היא צועקת בקול פשוט לאביה שבשמים. זוהי תקיעת שופר - צעקה עמוקה ופנימית, המעוררת את רחמי הקב"ה, והוא מראה את חיבתו לבנו-יחידו ומוחל וסולח לו על העבר.

בכי של תקווה

פעם אחת ציווה כ"ק אדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש למסור לחסידים בערב ראש-השנה לפני תפילת ערבית, כי מה שמבואר בחסידות, שתקיעת שופר היא כאדם הצועק "אבא, אבא" - העיקר אינו ה'אבא', אלא ה'צועק'. באותו ראש-השנה רעשה כל העיירה מבכיות של תשובה (ספר השיחות תש"ד עמ' 4).

כ"ק אדמו"ר הריי"צ כותב באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש כרך י, עמ' תכו): "התשובה של תקיעת שופר היא כאדם הצועק 'אבא אבא, רחמני! השיבני אליך ואשובה!'. זוהי צעקת הלב. הלב בוכה מעצמו, בדמעות הניגרות ונובעות מעצמן, כבעל ייסורים וכיודע מכאוב, שאינו זקוק להתבוננות, אלא הוא בוכה מעצמו. דמעות אלו, גם שמחה יש בהן, שכן היתום שאין לו אב - מקונן, אבל הבן אשר לו אב השומע את קולו - בוכה. פירוש הדבר: היתום אין לו משענת והוא אומלל רחמנא-ליצלן; ואילו הבן, אף שצר לו מריחוקו מאביו, סוף-סוף יש לו אבא!".

צעקת האנשים הפשוטים

הבעש"ט היה נוהג לתקוע בשופר במעמד תלמידיו. פעם אחת ביקש מתלמידו בעל ה'תולדות' לתקוע אצל התלמידים, והוא עצמו תקע לפני אנשים פשוטים וילדים, שצעקו בכל עוצם נפשם: "אבינו שבשמים, רחם-נא!". וזה פעל יותר מהכול (ספר השיחות תש"ה עמ' 6).

פעם אחת הגיע אל הרבי מהר"ש לראש-השנה אחד הרבנים החסידיים, והוא הבחין שב'תרועה' תקע הרבי ארבעים ושתיים 'טרומיטין'. החליט הרב להיכנס אל הרבי ולשאול לטעם הדבר. כשנכנס ל'יחידות' אמר לו הרבי: "סבור אתה שמחשבות זרות הן רק דברי שטות והבל? גם כשחושבים מה שלא צריכים, אפילו בענייני קדושה, הרי זה בבחינת מחשבות זרות" (ספר השיחות תש"א עמ' 28).

ביום הראשון של ראש-השנה תרפ"ז, כשאמר אדמו"ר הריי"צ את הפסוקים שלפני תקיעת שופר, והגיע למילים "אל יעשקוני זדים", פרצה מפיו אנחה עמוקה ומרה: "איי, געוואלד!". הדבר הפליא את כל הקהל. הכול ידעו את זהירותו של הרבי בדיבורים בכלל, כל השנה, ובפרט בימים הנוראים, ובפרט ביום הראשון של ראש-השנה באמצע פסוקי התקיעות. הדבר נשאר בגדר חידה עד חודש סיוון באותה שנה, שאז נאסר והושלך לכלא בידי הקומוניסטים. או-אז הבינו הכול את פשר אנחתו של הרבי.

אדמו"ר הריי"צ כותב: "צריכים לתקן את השנה שעברה באמצעות תשובה. זמן התשובה הוא בעת תקיעת שופר" (איגרות-קודש כרך ג, עמ' תפט).