חמש המילים שהרבי אמר לו הלמו בראשו כפטישים. "שלח את היין לאבא שלך". נורות אזהרה נדלקו במוחו. מרוב תדהמה נעתקה לשונו. "שלח את היין לאבא שלך!", שב הרבי על דבריו, כמו ממתין לתשובה חיובית. נבוך, הוא לא השיב דבר. כשהרבי חזר ואמר בשלישית: "שלח את היין הזה לאבא!", הוא החל לרעוד בכל גופו.
מנשה ז'נשווילי היה בן ארבע-עשרה כשהוריו שלחו אותו בשנת תשל"ג ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבאושן פארקווי ניו-יורק, לא הרחק מחצר הרבי מליובאוויטש. הוריו והורי עוד תשעה-עשר מחבריו, שעלו ארצה מגאורגיה, ביקשו למלט אותם מההידרדרות הרוחנית שסחפה את ילדי העולים בארץ.
המרחק מהמשפחה לא היה קל למנשה הצעיר ולחבריו, אך צוות הישיבה עשה הכול כדי להנעים לתלמידים את השהייה שם. בכל שבת התפללו במחיצת הרבי והשתתפו בכל התוועדות. הם אף זכו למחווה מיוחדת כשנתקבלו ל'יחידות' עם הרבי כמה פעמים. הרבי התעניין מאוד בשלומם. הנערים חשו את אהבתו אליהם.
זה קרה בשנת תשל"ד, בחג האחרון של פסח. כרגיל, הרבי קיים התוועדות שנמשכה שבע שעות, ובה נשא דברי תורה וחסידות עמוקים. בתום ההתוועדות ותפילת ערבית הבדיל הרבי על היין, והחל בחלוקת 'כוס של ברכה' – מזיגת יין מגביעו לאלפים.
כשהגיע תורו של מנשה הרים הרבי את עיניו והביט בו. חיוך עלה על פניו. כשמזג לכוסו את היין אמר: "שלח את היין לאבא שלך". בכל פעם שמנשה קיבל יין מהרבי, הקפיד לשלוח ממנו לאביו, וגם עכשיו התכוון לעשות כן. מעולם לא אמר לו הרבי במפורש לשלוח מהיין לאביו. לכן חש תחושת חרדה בלבו. עם זה התעודד: אם קרה דבר מה לא טוב, הרי שהרבי כבר טיפל בזה...
מנשה מיהר אל הטלפון הקרוב. להוריו של מנשה לא היה טלפון בבית, ולכן הוא התקשר לביתו של שכן. ברגע שהלה קיבל את השיחה, שאל מנשה: "תגיד, הכול בסדר עם אבא?!". השכן השיב: "אבא לא בבית".
תשובתו המתחמקת הגבירה את הדאגה בלבו של מנשה. הוא הוסיף ללחוץ על השכן, אך קיבל תשובות מעורפלות. למחרת התקשר שוב, וכך ביום הבא, ותמיד נתקל בהתחמקויות. בשלב מסוים איבד מנשה את סבלנותו. "אם לא תספר לי בדיוק מה קרה לאבי, אתקשר אליך כל דקה. לא אתן לך מנוחה!", איים.
"עוד מעט יחזור אביך ואתן לו לדבר איתך", הבטיח השכן. מנשה יצא לרחוב, ושם פגש יהודי מישראל ממוצא גאורגי. "ראית בעת האחרונה את אבי?", שאלו מנשה. "כן", השיב הלה, "ראיתיו בשדה התעופה. הוא היה חבוש ביד ובראש".
מנשה נחרד: "הוא הלך על רגליו?". "כן!", ענה האורח, "הכול בסדר. הוא גם עשה לי שלום".
רק לאחר מכן, כשעלה בידי מנשה לשוחח עם אביו, נחשף הסיפור המלא, שהותיר אותו נפעם ונרעש.
זה היה בבוקר אסרו חג בארץ ישראל. דניאל ז'נשווילי, בעל מונית, הסיע את חכם רפאל אלאשווילי, רבם הראשי של יהודי גאורגיה בישראל, ואת רעייתו, לירושלים. הנסיעה התנהלה כשורה.
בעליות לירושלים הופיע פתאום בנתיב הנגדי אוטובוס שדהר במהירות גבוהה במורד הכביש, ונראה היה שנהגו איבד שליטה עליו. דניאל זיהה מיד את הסכנה. הוא עצר את הרכב וצעק לנוסעים לברוח החוצה. בעודו עסוק במילוט הנוסעים לא הספיק למלט את עצמו. האוטובוס פגע במונית בעוצמה, וגלגליו עלו עליה ומעכו אותה לחלוטין.
כוחות ההצלה שהוזעקו למקום חילצו את הנהג שלא ניכרו בו סימני חיים. הם כיסו אותו בסדין וחשו לטפל בפצועים קל יותר, חכם רפאל ורעייתו, שנפגעו קל ומצבם היה טוב. כשסיימו לבחון את מצבם, חזרו לטפל בפינוי הנפטר. הרימו את הסדין, ונרתעו בבהלה: המת נעלם!
באותה עת התחוללו מאבקים בעניין ניתוחי מתים. בני משפחות דתיות חטפו את גופות קרוביהם, כדי למנוע את נתיחתן. זו גם הייתה סברת אנשי ההצלה בזירה. הם ראו אדם שמתהלך בשטח ושאלו אותו: "אולי ראית את הנהג?".
"אני הנהג", השיב הלה. המחלצים לא האמינו למראה עיניהם. "לא ייתכן!", השיבו, "הרי כיסינו אותך בסדין!".
בעוד האב מספר לבנו את שאירע, החל מנשה לתחקר את אביו על השעה המדויקת שבה אירעה התאונה. ההתנגשות אירעה בשעה תשע וחצי בבוקר, שעון ישראל; כך נרשם ברישומי המשטרה ובתיק הרפואי. באותה שעה, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר בערך, קיבל מנשה את ה'כוס של ברכה' מהרבי.
מנשה מיהר למצוא נוסע לארץ ולשלוח באמצעותו את היין בעבור אביו. כעבור חודשיים, כשביקר בארץ, שמע מאביו את יתר הפרטים: "התעוררתי כשסדין מכסה את פניי. ברוך ה', אני חי. איך? אינני יודע. גם הרופאים לא מצאו הסבר". באותו יום נסע מנשה עם אביו למוסך בעזה, שבו הוחזק הרכב. המכונית הייתה מעוכה לחלוטין.
דניאל מתגורר בלוד, וזוכה לרוות נחת מנכדיו ומניניו.
(על-פי סיפורו של מנשה ז'נשווילי למיזם של חברת JEM, 'המפגשים שלי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
