בני הזוג ישבו דרוכים. דברי הרופא חמור הסבר נחתו עליהם כרעם ביום בהיר. "בבדיקה רואים נפיחות חריגה בראשו של העובר", אמר. "הדבר מעיד בסבירות כמעט מוחלטת על פגם גנטי חמור"...
זה היה בשנת תשס"א. הרב אייל ומיכל ורד היו אז זוג צעיר, שציפה לילד הראשון. הם חזרו הביתה המומים ושבורים. רק שם הניחו לכאב להתפרץ. ואז גמלה בלב האישה החלטה שלא לוותר. הלוא הרופא עצמו אמר שיש אחוזי הסתברות מעטים כי התינוק ייוולד בריא. היא נאחזה בסיכויים הקלושים האלה כטובע הנאחז בקש.
יום אחד חלק הרב אייל את מצוקתו עם חבר קרוב. "אולי תלך לבקש ברכה מרבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין המפורסם?", הציע החבר. כבר באותו יום פקדו הרב אייל ורעייתו את מעונו של רבי רפאל, בישיבת 'בית אריה' שבשכונת נחלאות הירושלמית.
מראהו של הרב הרגיע את נפשם המעונה. פניו המאירות, המעוטרות זקן עבות, חייכו אליהם. הם שפכו לפניו את ליבם. "ישועת ה' כהרף עין!", פתח בדברי חיזוק. "אתם תתפללו ואני אתפלל, ובעזרת ה' תבואו לבשר לי בשורות טובות".
בטרם יצאו שב הרב לוין על בקשתו: "אני מבקש מאוד, לא לשכוח לבוא לבשר לי בשורות טובות!". השניים הרגישו הקלה. דברי רבי רפאל נסכו בהם רוגע וביטחון.
השבועות נקפו. באחת הבדיקות מלמל הרופא: "משהו לא מסתדר". בני הזוג נדרכו. הם חששו מהחמרת המצב. "דווקא יש ירידה מסוימת בנפיחות", אמר הרופא, "אך ייתכן שהסריקה לא הייתה מדויקת".
זיק התקווה התחזק בלב השניים. בכל בדיקה נוספת התברר שהנפיחות מצטמצמת עוד. ועדיין הרופא התייחס לשינוי המגמה בחשדנות.
יום אחד הצהיר הרופא בהתרגשות: "הנפיחות נעלמה!". הוא הוסיף: "ראו, אינני אדם דתי, אך קרה לכם נס. לכו לכותל המערבי, להודות לאלוקים".
בשבת פרשת תצווה, בשבע וחצי בבוקר, נולדה תינוקת בריאה ושלמה, ובשעה תשע כבר ניתן לה השם תהילה-חיה. בשוך ההתרגשות הראשונית אמר הרב אייל לאשתו: "עלינו להודיע לרבי רפאל!".
שמחתו של הרב הייתה גדולה, כאילו זו נכדתו. "מזל טוב!", בירך בחום, וביקש לדעת את שמה. "תהילה-חיה", השיב האב הנרגש.
פתאום הרצינו פניו של רבי רפאל. הוא חזר על השם כמה פעמים, מלמל בלחש פסוקים וקטעי הברות, ואז אמר: "תהילה-חיה בת מיכל, יהי רצון שתהיה בריאה, חזקה ושמחה, ותרוו ממנה תמיד רוב נחת". בטרם נפרדו הביט היישר בעיניו של הרב אייל וביקש: "אנא, בוא לבשר לי בשורות טובות. לא לשכוח, בבקשה!".
מהורהר ומוטרד שב הרב אייל למחלקת היולדות. בבוא יום השחרור, כשבא לאסוף את רעייתו ובתם לביתם, מצא את אשתו בוכייה. "היא לא אכלה כל הלילה", אמרה בדאגה. "בבוקר פלטה משהו לא ברור. לקחו אותה לבדיקות. לא משחררים אותה".
עודם מדברים ומשלחת רופאים באה לקראתם. "איננו יודעים מה מצבה", אמרו בפנים חתומות. "עלינו לבדוק אותה, אך לפני-כן עליה להיות בצום ממושך".
בבת אחת צנחו ההורים המאושרים אל תהומות החרדה. דברי הרופאים ריחפו סביב אוזניהם. ניתוח, טיפול תרופתי, המתנה של שלושה חודשים...
הגיע מועד הניתוח, והוא עבר בהצלחה. מיום ליום השתפר מצב התינוקת. יום אחד יצא הרב אייל לגינה, להתאוורר מעט. אוזניו קלטו שברי מילים: "ההלוויה היום... נפטר פתאום... אני מרגישה יתומה בלי רבי רפאל".
המילים הִכו במוחו כמכת ברק. "סליחה שאני מתערב", שאל, "במי מדובר?".
"רבי רפאל לוין. נפטר פתאום היום. הכרת אותו?", שאלה האישה.
הרב אייל כבר לא השיב. הבשורה המרה טלטלה אותו. הוא נזכר בבקשתו של רבי רפאל לעדכנו בבשורות הטובות, והתמלא צער עמוק על שהחמיץ את השעה. למחרת בבוקר מיהר לעבר בית האבלים. מנחמים רבים גדשו את הבית.
הרב אייל המתין לשעת הכושר, ואז חלק את סיפורו. "באתי לבקש מרבי רפאל מחילה על שלא הזדרזתי לבשר לו את הבשורה הטובה", אמר בקול חנוק.
כשפנה לצאת מהבית, התלווה אליו יהודי קשיש. "טוב עשית, בחור", אמר לו. "דע לך, בכל לילה, בשעה שלוש לפנות בוקר, נהג רבי רפאל להשכים ולבוא לבית הכנסת. הוא היה נועל את עצמו מבפנים. איש לא ידע מה הוא עושה שם.
"יום אחד גברה סקרנותי והסתתרתי בחדר פנימי. ראיתי את רבי רפאל פושט את מעילו, נוטל מטאטא ומכבד את רצפת בית הכנסת. אחר-כך פנה לארון הספרים ועמל לתקן סידורים וחומשים בלויים.
"לאחר כשעה לבש את מעילו, הוציא מכיסו ערימת פתקים, התייצב מול ארון הקודש והתחנן בדמעות, כמו ילד הבוכה לאביו, על כל שֵם ושֵם. אחר-כך התחיל לספר על בשורות טובות שקיבל, וארשת פניו השתנתה באחת, מכאב וצער – לשמחה גדולה!".
הקשיש סיים את סיפורו, נפרד מהרב אייל המשתומם, ונעלם בין הסמטאות.
(על-פי 'בדרך סיפרתי מעשה', מאת הרב אייל ורד) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
