גיליון 1232, ערב שבת-קודש פרשת תשא, ט"ו באדר ה'תשע"ח (02.03.2018)

שמחה מסוגלת למגר את ה'נחש'

יהודי איננו יכול לעבור עבירה במזיד, אלמלא ה"נחש השיאיני", וזה בבחינות רוצח נפש בשגגה * התיקון כנגד נחש הקדמוני הן שש מצוות שחיובן תמידי, ומיוצגים בשש ערי המקלט * אי-אפשר לחזור לדבוק בקב"ה ללא שמחה, שכן רק היא יכולה להתגבר על זיכרון הניתוק מהקב"ה בזמן החטא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. באחת ההתוועדויות של פורים¹, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבימי רבינו הזקן הי' חסיד אחד, איש פשוט ביותר (בדרגת ההשכלה), עד שספק אם ידע פירוש המלות במקומות הקשים שבתפלה, ומ"מ האריך בתפלה, ולא רק בשבת ויו"ט ר"ה ויוהכ"פ, אלא גם בימות החול, ולא רק בתפלת שחרית, אלא גם בתפלת מנחה ותפלת ערבית, וניכר הי' שתפלתו אינה מן השפה ולחוץ, אלא התפלל (כלשון חז"ל²) "עד מיצוי הנפש".

והחסידים התפלאו על זה: כיצד שייך הוא ("ווי קומט ער") לאריכות התפלה?!

וכששאלוהו, ענה: אינני יודע... אבל שמעתי מהרבי (כוונתו לאדמו"ר הזקן): "זכור ושמור בדיבור אחד"³ – בכל דיבור צריך לזכור ולשמור את ה"אחד".

ובפתגם זה התפלל ארבעים שנה רצופות; ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה: ביום ראשון, ביום שני ושלישי וכו', ועאכו"כ בשבת.

ועל זה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: "אַ וואָרט באַ חסידים ווערט ניט פאַרפאַלן".

ב. וזהו גם המענה לאלו שטוענים שמצד מעמדם ומצבם אינם שייכים לעבודת התפלה כפי שדורשים רבותינו נשיאינו, כיון שחסרים אצלם ענינים הקודמים לזה, ולפעמים חסר אפילו בענינים עיקריים, כמו פירוש המלות (כבסיפור הנ"ל).

והמענה לזה – שישנה העבודה וההתבוננות (שהיא לא רק כללית, אלא גם פרטית, כמבואר בשער היחוד⁴ שצריך להיות עבודה והתבוננות באופן פרטי דוקא) שבכל דיבור – שהוא כח הפועל בנפעל שעל ידו נברא כל דבר, כמ"ש⁵ "בדבר הוי' שמים נעשו" – ישנו ה"אחד", ועבודתו של יהודי היא לזכור ולשמור בכל דבר שבא לידו את ה"אחד" שבו, כהפתגם של רבינו הזקן שנשמר ונזכר ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, ונעשה הוראה שנוגעת לכל אחד מאתנו.

וסיפור הנ"ל הוא מופת חותך אשר גם הפשוטים בידיעה והשגה, הנה כאשר יתבוננו בהענין ד"זכור ושמור בדיבור אחד", יכולים להתפלל בהתבוננות זו עצמה ארבעים שנה רצופות,

– שזהו הזמן המספיק שיוכל להיות "קאי אדעתא דרבי'"⁶ של רבותינו הנשיאים –

ובאופן שיומשך לא רק בשבתות וימים-טובים, אלא גם ביום ראשון, יום שני ויום שלישי, וכל ימות החול, שיהיו חדורים בתפלה ("דורכגעדאַוונטע טעג").

ג. ויש לקשר זה עם ימי הפורים:

ענין התפלה הוא – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"⁷– לחבר את הענינים שלמטה עם אלקות, באופן של עלי' מלמטה למעלה, עד "השמימה" בתוספת ה"א, שזהו למעלה ממקיפים סתם⁸;

וב"סולם" זה הנה "מלאכי אלקים (לא רק) עולים (אלא גם) ויורדים" – שכל ההשפעות וההמשכות שלמעלה באות מ"השמימה" עד "ארצה", שזהו למטה מ"ארץ" סתם⁹, ועד שנעשה כולא חד – שמגלים את ה"אחד" אפילו "מתחת לארץ" שלמטה מ"ארץ" סתם.

וזהו גם הענין של ימי הפורים – כמבואר בארוכה בחסידות¹⁰, שכל בני ישראל, "מנער ועד זקן טף ונשים"¹¹, עמדו בתנועה של מסירת-נפש, לא רק בר"ה ויוהכ"פ ובשבת ויו"ט, אלא במשך כל השנה כולה, והיינו, שבכל השינויים שיכולים להיות במשך חיי האדם, עמדו בתנועה של מסירת-נפש שלמעלה מטעם ודעת,

ועי"ז המשיכו ממקום שלמעלה מ"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", שמשם יומשך למטה, באופן ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"¹².

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "דרכך אלקינו"].

* * *

ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא.

* * *

ה. דובר לעיל (ס"ה – במקור) אודות הציווי "עבדו את ה' בשמחה", שזהו ציווי תמידי, כיון שעבודת ה' היא מצוה תמידית, שהרי השינויים הם רק באופני העבודה, אם העבודה היא מצד אהבת המקום או מצד יראת המקום, אבל העבודה עצמה צריכה להיות תמיד.

וכמ"ש בהקדמת ספר החינוך שיש "ששה מצות שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו", ומוסיף: "סימנם שש¹³ ערי מקלט תהיינה לכם".

ו. וצריך להבין:

המספר ששה – מופיע כמ"פ בתורה. וא"כ, למה נקט הסימן בפסוק "שש ערי מקלט תהיינה לכם", שנאמר גבי "מכה נפש בשגגה"¹⁴, שזהו ענין של פורענות – הרי הי' יכול לבחור פסוק אחר שבו נזכר מספר ששה, ובפרט הפסוק "ששה משמותם על האבן האחת"¹⁵, שזהו"ע של קדושה הקשור עם המשכן ומקדש.

ומה גם שהשייכות דפסוק זה היא לא רק מצד המספר, אלא גם מצד הענין והמהות – שהרי ענין (המשכן, ובפרט) אבני האפוד הוא "זכרון לבני ישראל גו' לפני ה'"¹⁶, "תמיד"¹⁷, וזהו גם כללות ענין התומ"צ, שע"י מילוי רצונו ית', משלימים את הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים¹⁸, שזהו ענין המשכן, ענין תמידי.

ואעפ"כ, כשמדובר אודות הששה מצוות שחיובן תמידי, היינו, שבהם משתווים כל בני ישראל ("מנער ועד זקן טף ונשים") שכולם חייבים בהם בכל הזמנים ובכל המקומות – מקשרים זאת דוקא עם הענין ד"שש ערי מקלט תהיינה לכם" שענינם הוא תיקון על "מכה נפש בשגגה"!

ז. אך הענין הוא – שהיא הנותנת:

ובהקדמה – שבתומ"צ ישנם ענינים הקשורים עם זמן מסויים ומקום מסויים, ובכללות – מצוות שהזמן גרמא, ומצוות התלויות בארץ, והיינו, שתוכנם וענינם של מצוות אלו אינו שוה בכל המקומות ובכל הזמנים, והראי', שישנו זמן ומקום שבו אין חיוב מצוה זו, היינו, שאין כאן ענין שיכולים לתקן ע"י מצוה זו.

משא"כ במצוה שחיובה תמידי בכל מקום ובכל זמן, היינו, שכל זמן שישנו איש הישראלי – והרי בני ישראל נצחיים הם – ישנו החיוב דמצוה זו, כיון שישנו ענין מסויים, פרט או כלל, שצריכים לתקנו באופן כזה דוקא.

ומזה מובן שענינם של ששה המצוות שחיובן תמידי הוא תיקון כללי על ענין כללי ששייך כל זמן שישנו קיום ענין התומ"צ – עד לעתיד לבוא, שהרי רק בנוגע לזמן דלעתיד לבוא ישנו מ"ד¹⁹ ש"מצוות בטלות", שאז יקויים היעוד²⁰ "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אבל עד אז ישנו הענין דקיום המצוות אצל נשמה בגוף – כיון שיש בה ענין של חסרון שצריך לתקנו ע"י הששה מצוות, שזהו ענינם של המצוות שעל ידם נתתקן ונתמלא חסרון בהבריאה, חסרון שנעשה מלכתחילה ע"י הקב"ה כדי שהאדם יתקנו, כמ"ש "אשר ברא אלקים לעשות", "לתקן".

ח. והנה, החסרון שישנו תמיד עד לעתיד לבוא שצריכים לתקנו ע"י המצוות שחיובן תמידי – הו"ע המיתה שנגרם ע"י הנחש, כמארז"ל²¹ "ארבעה מתו בעטיו של נחש" (בעצתו של נחש שהשיא לחוה, ולא בחטא אחר, שלא חטאו), והיינו, שגם מי שהוא במדריגת צדיק, הרי "אין צדיק בארץ אשר גו' לא יחטא"²², דכיון שנמצא "בארץ", מוכרח להיות אצלו ענין של "חטא" (חסרון²³) – עכ"פ הענין ד"עטיו של נחש", שהביא מיתה לעולם.

וזהו שאמרו רז"ל²⁴ שאפילו צדיקים חוזרים לעפרם "שעה אחת קודם תחיית המתים", כמ"ש²⁵ "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – דלכאורה אינו מובן: כיון שהם צדיקים, ובעוד שעה אחת נעשית תחיית המתים, שאז יקויים היעוד²⁶ "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", כיון שלא יהי' עוד הענין דהיפך החיים, א"כ, למה יצטרכו לחזור לעפרם? – אך הענין הוא, שהסיבה לכך היא "עטיו של נחש", שבגלל זה צריך אפילו צדיק גמור לעבור את הענין ד"אל עפר תשוב".

ט. ולהעיר, שהאמת היא, שהענין ד"אל עפר תשוב" אינו רק ענין של חסרון, אלא יש בזה גם ענין של מעלה – דכשם שבאפשריות לעשיית החטא, שזהו חטא עה"ד שעי"ז נעשה אפשריות לכל החטאים, יש ענין של מעלה, והו"ע הבחירה, בכדי שלא יהי' נהמא דכיסופא²⁷, כך גם בהגזירה שבאה בסיבת החטא, יש בה מעלה.

ונקודת הענין – שעי"ז באים לעילוי גדול יותר, ע"ד לשון הכתוב²⁸ "כיתרון האור מן החושך", והיינו, שדוקא עי"ז שיורד ממדריגתו לשעה קלה וחוזר לעפרו, אזי לאח"ז נעשית התחי' בעילוי גדול יותר וביתר חיות וקיום מאשר לולי הענין ד"אל עפר תשוב".

וכפי שרואים במוחש שמי שהי' תחילה רעב וצמא ביותר, "בארץ צי' ועיף בלי מים"²⁹, מרגיש את גודל התענוג במילוי הרעבון והצמאון יותר ממי שאף פעם לא הי' "בארץ צי' ועיף". וכמו"כ בנדו"ד, שע"י מציאות המיתה ישנו הרגש יוקר החיים³⁰.

וכמאמר הבעש"ט³¹ על הכתוב³² "כן בקודש חזיתיך" – הלואי בקודש חזיתיך: ענין זה אמרו דוד המלך – בשם כנסת ישראל, בשם כאו"א מישראל – בהיותו "במדבר יהודה"³³, במעמד ומצב ש"גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'"³⁴, שאז הי' אצלו ההרגש ד"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים", צמאון אמיתי וכמיהה אמיתית לה'. ועל זה התברך ואמר "הלואי בקודש חזיתיך" – שגם כאשר יחזור ל"נחלת ה'", ישאר אצלו הצמאון והכמיהה כמו בהיותו "במדבר יהודה", "בארץ צי' ועיף גו'".

וזהו גם הטעם על כך שהקב"ה הוריד את הנשמה למטה, והעמיד לפני' ריבוי העלמות והסתרים ונסיונות, עד שכדי לחיות ע"פ התורה ישנם כמה מלחמות מבחוץ ואפילו מלחמות מבפנים – דלכאורה, כיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, הי' יכול ליתן את הענין ד"שכר מצוה", גן-עדן, ש"י עולמות וכל הענינים, ללא היגיעה של הנשמה שע"י ירידתה בגוף ונפש הבהמית בעוה"ז הגשמי והחומרי?

אך הענין הוא³⁵ – שבגלל שהקב"ה הוא תכלית הטוב, אינו מסתפק בכך שנש"י יקבלו ג"ע ועוה"ב וכל השכר דלעתיד לבוא מן המוכן, באופן של נהמא דכיסופא, אלא רצונו שיקבלו זאת ע"י עבודה ויגיעה דוקא, שכן, טבע הבריאה הוא שהתענוג האמיתי שבדבר נרגש דוקא כאשר היו בריחוק ממנו לשעה קלה לכל-הפחות, ולכן, דוקא כאשר הנשמה מזדככת ע"י הנסיונות וההעלמות וההסתרים, אזי יכול להיות אצלה הענין ד"לחזות בנועם הוי'"³⁶ במילואו.

וזהו הטעם שאפילו צדיקים חוזרים לעפרם לשעה אחת, היינו, שאפילו אצל צדיק גמור ישנו ענין המיתה "בעטיו של נחש" – משום שאין זה ענין של עונש, אלא ענין של בירור וזיכוך, כיון שדוקא לאחרי הענין ד"אל עפר תשוב", יוכל להיות אצלם הענין ד"עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"³⁷ (זיו תורתם ועבודתם³⁸) במילואו ובשלימותו.

ובזה יובן מה שאמר הבעש"ט³⁹ לפני הסתלקותו שיכול לעלות בסערה השמימה כמו אליהו הנביא⁴⁰, אלא שרוצה לעבור את הענין ד"עפר אתה ואל עפר תשוב" – דאם נאמר שזהו עונש, הרי אסור לאדם להעניש את עצמו, כמ"ש אדמו"ר הזקן בהל' נזקי גוף⁴¹? – ובהכרח לומר שזהו ענין של מעלה, אלא שזהו באופן ד"לפום צערא אגרא"⁴², שע"י הענין ד"אל עפר תשוב" לשעה קלה, יוכל להיות אח"כ העילוי היותר גדול.

י. ונחזור לעניננו – שענין המצוות הוא תיקון על "עטיו של נחש".

וזהו הביאור בדברי רבינו הזקן⁴³ (ע"פ נגלה) ש"מ"ש רז"ל דמצות בטלות לע"ל היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחה"מ אין בטלים" – כי, כל זמן שהאחרון מבני ישראל לא עבר עדיין את הענין ד"אל עפר תשוב", ישנו עדיין "שמץ מנהו" מ"עטיו של נחש", ובמילא, לא יכול להיות תכלית השכר אלא ע"י התיקון ד"עטיו של נחש", וכיון שהתיקון נעשה ע"י קיום המצוות, לא יתכן שיהיו המצוות בטלות.

וזהו גם הטעם שקיום המצוות אינו שייך בגן-עדן, לאחרי עליית הנשמה מן הגוף, כמ"ש⁴⁴ "במתים חפשי"⁴⁵ – דכיון שבג"ע לא שייך ענין של תיקון ותשובה, לכן לא שייך שם קיום המצוות, שענינם לפעול תיקון ותשובה עד לאופן היותר עליון בתשובה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"⁴⁶.

יא. ועפ"ז יובן מ"ש החינוך שהסימן ל"ששה מצות שחיובן תמידי" הוא הפסוק "שש ערי מקלט תהיינה לכם" שנאמר גבי "מכה נפש בשגגה" – כיון שענין המצוות הוא תיקון "עטיו של נחש", המקור לכל החטאים, שזהו"ע "מכה נפש בשגגה":

כאשר אדם עובר על רצון הבורא, נעשה נפרד מן הבורא, כביכול, לפי שעה – כמו באדם התחתון, להבדיל אלף אלפי הבדלות לאין קץ, שכאשר עובר על רצון אביו או רבו, נעשה נפרד מאביו ורבו לפי שעה.

וכיון שענין החיות הוא ע"י הדביקות בהקב"ה, כמ"ש⁴⁷ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם (ועי"ז) חיים", הרי מובן, שכאשר נעשה פירוד, העדר הדביקות, אזי נחסר ענין החיות, שזהו"ע "מכה נפש".

אלא שענין זה הוא באופן ד"מכה נפש בשגגה":

בנוגע לחטא עה"ד מקור כל החטאים, מצינו הצטדקות – "הנחש השיאני ואוכל"⁴⁸, היינו, שהי' זה ע"י הפיתוי של נחש הקדמוני, אבל לולי זאת, לא הי' עולה על הדעת לעבור על רצון הבורא.

אצל יהודי לא יכול להיות מציאות של עבירה באופן של מזיד באמת, ואין זה אלא באופן ד"הנחש השיאני", שלכן "נדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל"⁴⁹, אבל אם הי' יודע את האמת שעי"ז נעשה נפרד ממקורו וחיותו, לא הי' עובר העבירה. ולכן, כאשר בא לידי נסיון בדבר אמונה, שאז לא שייך שיטעה לחשוב שיכול לעבוד ע"ז ולהשאר מאמין בה' – אזי מוסר נפשו על קידוש השם⁵⁰.

ומה שלפעמים יכול להיות באופן אחר⁵¹– מבואר בזה שהטעם הוא לפי שנפסק משרשו מלכתחילה, ולכן, מה שמבין בשכלו שעי"ז יהי' נפרד, אינו חודר בכחותיו הפנימיים, כיון ש"ראשו" (הרוחני) נפסק מרמ"ח אבריו כו'.

אבל לולי זאת – הרי ישנו הכלל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"⁵², שזהו"ע ד"מכה נפש בשגגה".

יב. וזהו שה"ששה מצות שחיובן תמידי" (דהיינו כללות ענין העבודה בענין התומ"צ שיומשך כל זמן שאין מצוות בטלות), "סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם" – שענינם הוא "לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה":

כיון שישנו זה ש"יורד ומתעה ועולה ומרגיז כו'", "הוא השטן הוא יצר הרע כו'"⁵³, ורוצה גם להיות "גואל הדם" לאחרי שיפסקו עונשו למיתה, שאז לא תהי' לו אפשרות לעשות תשובה ולתקן את אשר חטא ופשע –

הנה על זה ניתנו "שש ערי מקלט", שהם מצילות לפי שעה מעונש מות של "גואל הדם",

וכך יש לו זמן לקיים את הששה מצוות שחיובן תמידי, שזהו כללות הענין דעבודת ה' ע"י אהבה ויראה, אמונת ה' ויחודו כו',

ועי"ז מתקשר עם אחדות הוי' שהיא למעלה מכל עניני התחלקות פרטים, ולאח"ז ממלא את כל אשר חסר ועבר ופשע ע"י העבירות חטאים ופשעים, ע"י ההמשכה מבחי' "נושא עון ועובר על פשע"⁵⁴.

יג. אמנם, בכדי שתוכל להיות העבודה בהצלחה, יש צורך שהעבודה תהי' בשמחה – שהרי לולי זאת, כיצד יכול לגשת לעבודה, בזכרו מעמדו ומצבו שנעשה נפרד עי"ז שעבר על רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובפרט שבנוגע למלך איתא בגמרא⁵⁵ שאפילו מאן דמחוי במחוג קמי מלכא דינו למות, ועאכו"כ כאשר עובר על ציווי המלך, איזה שיהי', אפילו ציווי קל.

וכדי לבוא לידי שמחה – הנה העצה לזה⁵⁶ להזכר שיש בקרבו נשמה שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁷, והקב"ה נתן לו את האפשרות למלאות רצונו ולתקן עי"ז את כל אשר החסיר, וכיון שכן, הרי אין לך שמחה גדולה כ"שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקב"ה"⁵⁸.

ומזה מובן שאין זה זמן להיות בעצבות ואפילו לא במרירות⁵⁹ מצד היותו עני ושפל ובזוי בתכלית – שהרי הנהגה זו גופא תהי' בזיון המלך, דכיון שאינו מקבל פניו בשמחה גדולה ביותר, מראה הוא בכך שאינו מעריך את החשיבות והעילוי שבהתקרבות למלך המתאכסן ודר אתו עמו בביתו!

וענין זה נרמז בדברי הרמב"ם הנ"ל (ס"ה) "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו . . ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' כו'".

יד. אמנם, בענין השמחה גופא ישנם כמה דרגות (כנ"ל ס"ה):

א) "עבדו את ה' בשמחה" – ששמחה זו מכוסה בעבודה וטפלה אלי', שהרי העיקר הוא העבודה (קיום התומ"צ), אלא שהעבודה צריכה להיות בשמחה, היינו, שהשמחה אינה אלא האופן שבו מקיימים את המצוות.

ב) "מועדים לשמחה" – שהשמחה ביו"ט היא גלוי', והשמחה עצמה היא מצוה ודבר עיקרי. אבל אעפ"כ, השמחה היא שמחת החג – בענין של מצוה.

ג) "משנכנס אדר מרבין בשמחה"⁶⁰ – ששמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר מצוה, אלא "מרבין בשמחה" – איזו שמחה שתהי', גם שמחה בענין הרשות [ע"ד הדוגמא שהובאה בגמרא⁶¹ מ"בנין של שמחה" – "הבונה בית חתנות לבנו", ו"נטיעה של שמחה" – "הנוטע אבורנקי (אילן שצילו נאה) של מלכים"], כי העיקר היא השמחה.

ד) שמחת פורים – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

טו. והענין בזה:

כיון שפורים הוא הנקודה הפנימית שפעלה את הענין ד"ונהפוך הוא"⁶² בכל החודש, להיות "החודש אשר נהפך גו'"⁶³, שלכן "מרבין בשמחה" – הרי מובן שבפורים עצמו צריכה להיות איזה הוספה על ה"מרבין בשמחה" שבכל חודש אדר.

וכיון שכן, הרי אם השמחה דפורים תהי' במדידה והגבלה – אין זו הנקודה דפורים, אלא זהו ענין וחיוב שנכלל ב"מרבין בשמחה" שבכל ימי חודש אדר; ומה שיכולים להוסיף שלא נכלל ב"מרבין בשמחה", הרי זו רק שמחה שהיא "עד דלא ידע" – שאינו יודע ואינו מרגיש את השמחה עצמה; הוא שקוע כל כך בשמחה עד שאינו מרגישה כלל.

וכיון שהשמחה דחודש אדר היא בגלל ש"החודש אשר נהפך גו'", שנעשה "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" – הרי על-כרחך שהשמחה דפורים שהיא בהוספה על השמחה שבכל ימי החודש, יכולה להיות רק באופן ששוכחים אפילו על "ארור המן" ו"ברוך מרדכי"!

ונמצא, ששמחת פורים היא באופן שלא זו בלבד שהשמחה היא מצוה, אלא שהמצוה דשמחה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה ושכל האדם, שמחה מצד עצם הנפש שלמעלה מטעם ודעת, שלכן היא באופן של "לא ידע", שאינה נרגשת בידיעה.

טז. ובענין זה יש מעלה אפילו לגבי ענינים שהם למעלה משכל ודעת האדם:

ובהקדמה⁶⁴ – שיש מצוות שאינם תלויים בשכל וידיעה, ואדרבה, כל קיומם אינו אלא שלא בדעתו דוקא, כמו מצות שכחה, כמ"ש⁶⁵ "כי תקצור גו' ושכחת עומר בשדה", שמצוה זו יכול האדם לקיים שלא בדעתו דוקא, שהרי אם הוא יודע אודות העומר – אין זו שכחה, ובמילא, אינו מקיים מצות שכחה.

וכמו שמצינו בתוספתא⁶⁶ "מעשה בחסיד א' ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים, אמר לו, אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצוות שבתורה, אמר לו, כל מצוות שבתורה נתן המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו . . קבע לו הכתוב ברכה".

ועד"ז בנוגע למינוי לנשיאות, שצריך להיות דוקא באופן שאין הדבר לרצונו ובורח ממנו, כמארז"ל⁶⁷ כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.

[(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בדרך צחות:) ישנם כאלו שמצד תחבולות היצה"ר בורחים הם מן הכבוד באופן שמביטים לאחוריהם לראות אם הכבוד רודף אחריהם... שמא יברח רחוק יותר, ואז עלול לאבד את הענין לגמרי... ועל זה אמרו חז"ל בסוף מסכת סוטה בנוגע לעקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב" – כיון שטבעו של כלב שבורח מפני בעליו, אבל, בכל רגע מחזיר ראשו לאחוריו לראות אם בעליו רואה אותו והולך אחריו...].

אמנם, בענינים הנ"ל צריך להיות איזה אחיזה לענין השכל והידיעה, בדרך שלילה עכ"פ: מצות שכחה – שייכת דוקא כשיודע שנמצא בשדה ועוסק בקצירה, ובאותו מין דוקא⁶⁸, משא"כ כאשר אינו עוסק כלל בקצירה בשדה אזי לא שייך קיום מצות שכחה. ובענין הנשיאות – יודע הוא מענין הכבוד, אלא שבורח ממנו, ופעולת הבריחה עצמה היא בטעם ודעת.

ואילו בפורים יש הוספה אפילו לגבי הענינים הנ"ל – שהענין ד"לא ידע" הוא לא רק בפרט אחד, אלא באופן ש"לא ידע" לגמרי: "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו, שאינו יודע כלל במה המדובר... והו"ע המס"נ דפורים שמצד עצם הנשמה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

ובענין זה יש מעלה בפורים אפילו לגבי יוהכ"פ, כדאיתא בתיקוני זהר⁶⁹ שיום-הכפורים הוא "כפורים", בכ"ף הדמיון – כי, גם העבודה דיוהכ"פ היא למעלה מטעם ודעת, ענין המס"נ שמצד עצם הנפש (שלכן הוא "יום אחד"⁷⁰), אבל עניניו תופסים מקום עדיין ויכולים לבלבלו, ולכן אסור באכילה ושתי' וכו', ומעלת פורים היא "עד דלא ידע", וכמו בגורם לזה – מצבם כל השנה שעמדו במס"נ, אף שעסקו במלאכה, אכילה ושתי' וכו'.

יז. והנה, אע"פ שענינו של פורים הוא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו, שיוצא לגמרי מהענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" – הרי זה פועל שמחה של תורה, באופן ש"חפץ במעשיהם של צדיקים"⁷¹, ובמילא, הרי זה ממשיך ופועל שהענינים של המן, עניני לעו"ז, יהיו באופן של "ארור", והענינים של מרדכי, עניני קדושה, יהיו באופן של "ברוך"⁷².

ומשמחת פורים ממשיכים על כל השנה כולה שהענין ד"עבדו את ה' בשמחה" יהי' בשמחה גדולה ביותר, ועי"ז נעשית "עבודה גדולה" גם בלימוד התורה וקיום המצוות, ובאופן שרואים בגלוי לעיני כל העמים ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"⁷³.

ופועלים שענין זה נעשה הכנה לגאולה – "מיסמך גאולה לגאולה"⁷⁴, גאולת פורים לגאולת פסח, ובנוגע לעניננו – שמגאולת פורים באים מיד להגאולה שעלי' נאמר⁷⁵ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.

(משיחת פורים ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ח, עמ' 27-31)

____________________________

.

 משיח וגאולה בפרשה