ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה
"ויוציאנו ה' אלוקינו" – הגאולה באה מצד הקב"ה, אבל ישראל מצד עצמם לא היו ראויים לכך. שכן בהיותם במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כך ש"הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו".
"ביד חזקה" – נגד מידת הדין, שטענה שאין ישראל ראויים להגאל.
(לקוטי שיחות, כרך יז, עמ' 82)
ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים
המפרשים הקשו: והרי הובטחה הגאולה בסוף ארבע מאות שנה?
יש לומר: "אילו לא הוציא הקב"ה", כלומר, אילו לא היתה הגאולה מצד גילוי מלמעלה, אלא רק מצד עבודת בני-ישראל, ייתכן שלאחרי היציאה היו מחליטים לחזור למצרים, באומרם "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי" (והרי אפילו לאחרי שהקב"ה הוציאם רצו לשוב מצרימה), ועד היום הזה היינו משועבדים לפרעה.
(לקוטי שיחות, כרך יז, עמ' 82)
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים
גם מי שמדבר על פרטים שוליים של יציאת מצרים, כגון איזה בגדים לבשו יוצאי מצרים – הרי הוא בכלל "המרבה לספר ביציאת מצרים".
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 262)
הרי זה משובח
"זה" – רומז לעולם הקדושה, ככתוב "הנה אלוקינו זה". מי שמרבה לספר ביציאת מצרים, ה"זה" שלו (דהיינו, צד הקדושה שלו) – משובח.
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 225)
והיו מספרים ביציאת מצרים
אותם חכמי-ישראל האירו אור ("מספרים" מלשון ספירוּת ובהירוּת) כדי לצאת מהמְצָרים והמגבלות של הטבע.
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 262)
כל אותו הלילה
חסיד אחד הקשה: מדוע נאמר "אותו" ולא "אותה"? ותירץ, שאצלם היה 'לילה' בבחינת זכר, בחינת משפיע. 'לילה' רומז לגלות, והם ראו בגלות את המתיקות של גילוי המשיח.
כשחזרו על הקושיה והתירוץ לפני כ"ק אדמו"ר הרש"ב, אמר על כך: הקושיה אינה קושיה, שכן 'לילה' הוא לשון זכר, אבל התירוץ – שבמרירות הגלות מרגישים את נועם הגאולה – יש בו טוב-טעם עמוק.
(ספר השיחות תש"ג עמ' 71)
עד שבאו תלמידיהם ואמרו, רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית
על-ידי הסיפור ביציאת מצרים האירו התנאים את חשכת הלילה (מספרים מלשון אבן ספיר), עד שהרגישו התלמידים באור זה, כאמרם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
ונשאלת השאלה: אם הצליחו התנאים הללו להאיר אור לתלמידיהם, ודאי שאצלם היה אור, ומדוע הוזקקו להודעת התלמידים?
אלא האור שהמשיכו התנאים הספיק לתלמידיהם; לפי ערכם ומדרגתם אכן נהיה 'אור'. לעומת זאת, לגבי התנאים עצמם – לא היה זה מספיק אור; הם היו עדיין עסוקים ביציאה מהמְצָרים והמגבלות.
באו התלמידים ואמרו: רבותינו, נכון אמנם כי מצד דרגתכם הנעלית עדיין אוחזים אתם באמצע יציאת מצרים, אבל את החושך שלנו כבר הצלחתם להאיר, ואם כן יכולים גם אתם לקרוא "קריאת שמע של שחרית".
הווי אומר: מי שמסייע לזולתו לצאת מה'מצרים' שלו – זוכה ויוצא אף מה'מצרים' שלו עצמו.
(לקוטי שיחות, כרך ב, עמ' 540)
הרי אני כבן שבעים שנה
כתוב בסידור האריז"ל, שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול של שמואל הנביא, שחי נ"ב שנה, ובצירוף שנותיו, שהיה אז בן י"ח, היה כבן שבעים שנה.
הלקח המתבקש:
רוב הנשמות בדור שלנו כבר באו לעולם בגלגול קודם. לכן כשמזדמן לאדם עניין כלשהו בעבודת ה' שנדמה לו שהוא אינו מסוגל לבצעו, יש לדעת כי ניתן לגלות ולצרף אף את הטוב מגלגול קודם, והדבר מסייע בביצוע המשימה.
אך רק הטוב של הגלגול הקודם מצטרף, לא הרע. שכן טוב הוא מציאות נצחית, ואילו רע איננו בגדר של מציאות כלל – אלא הוא העלם והסתר בלבד, ולכן על-ידי תשובה או עונש (הממרק את החטא) מתבטל הרע ואינו עוד.
(לקוטי שיחות, כרך א, עמ' 246)
ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות
על-אף גדולתו בתורה,לא התבייש רבי אלעזר בן עזריה לומר "לא זכיתי".
'זכיתי' משמע 'ביררתי' (זכיתי מלשון זיכוך). 'לא זכיתי' – לא ביררתי. רבי אלעזר ידע היכן הוא מצוי בעבודתו, כלומר מה כבר הצליח לברר ומה לא.
עובד השם צריך לדעת תמיד היכן הוא אוחז בעבודתו. אסור לו להטעות את עצמו, לא ב'זכיתי' ולא ב'לא זכיתי'. שני הקווים צריכים להיות נהירים לו באופן יסודי.
לרבי אלעזר בן עזריה כאב מאוד ה'לא זכיתי', והוא הסביר לעצמו את הסיבה בכך ש"הרי אני כבן שבעים שנה", ולא בן שבעים ממש.
פירוש: השלמות של בירור שבע המידות היא כאשר כל מידה כלולה מעשר, שאז מספרן שבעים. מכיוון שאני (רבי אלעזר בן עזריה) רק "כבן שבעים" בלבד, ולא שבעים ממש, על-כן לא זכיתי לשלמות המידות.
(ספר השיחות תש"ג, עמ' 71)
ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – להביא הלילות
המילה 'להביא' מתייחסת גם לימים וגם ללילות, כאילו נאמר "ימי חייך להביא הימים, כל ימי חייך להביא הלילות".
'להביא' משמעו להכניס. "להביא הימים" – יש להכניס חיות ("חייך") בימים, שהימים יהיו ימים יהודיים. "להביא הלילות" – יש להכניס חיות בלילות, שהלילות יהיו לילות יהודיים.
ימי חייך העולם הזה – יש להכניס חיות בענייני העולם, ש'העולם הזה' יהיה יהודי.
(ספר השיחות תש"ג עמ' 72)
| 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
