פתגם בשם הבעש"ט אומר: "שטות, כלומר, מה שאנשים מכנים 'חוסר פיקחות' – היא אצל חסידים עבירה מדאורייתא. חכמה, מה שאנשים מכנים 'פיקחות' - נחשבת בעיני החסידים מצווה מדאורייתא". אמרו על כך חסידים: "למאי נפקא מינה אם השטות אסורה מדאורייתא או מדרבנן? – אלא הנפקא מינה היא לגבי ספק שטות" (שאם איסור שטות הוא מדאורייתא, יש להחמיר גם בספק)...
רבי נפתלי מרופשיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה' מלובלין, בלט במיוחד בפיקחותו הנדירה. יום אחד, לאחר שעשה אחד ממעשיו המחוכמים, אמר לו ה'חוזה': "נפתלי, בכל התורה לא מצאנו שיהודי נדרש להיות פיקח. אדרבה, כתוב שעליו להיות תמים: 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'". השיבו רבי נפתלי: "מכאן ההוכחה, שכן כדי לדעת איך להיות תמים, זקוק האדם למידה גדושה של חכמה ופיקחות"...
כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר (לקוטי דיבורים חלק ג, עמ' 836): "היצר הרע הוא צבוע ושקרן. לפעמים הוא משים עצמו כתמים וכחרד, אולם 'שבע תועבות בליבו' (משלי כו,כה). משום כך נחוצה תמיד הבחנה שכלית – לדעת מיהו המדבר כעת: היצר הטוב, או היצר הרע. לימוד תורת המוסר מעניק לאדם הבחנה שכלית במידה מסוימת, אך עיקר יכולת ההבחנה מצויה בתורת החסידות".
חשיבותה של הפיקחות תובן לאור דברי הגמרא (סוטה ג,א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". האדם חוטא רק מפני שברגע זה נכנסה בו רוח שטות, המעוורת את עיניו ומשבשת את מחשבתו. אם יהיה פיקח וידחה את רוח השטות, לא יחטא.
שטות שהועילה
עם זה, לפעמים זקוקים ל'שטות' דווקא. הגמרא (כתובות יז,א) מספרת על רב שמואל בר רב יצחק, שהיה נוטל שלושה ענפי הדסים ורוקד עמם לפני הכלה. רב זירא התבטא כי רב שמואל "מבייש אותנו" (ומפרש רש"י: "שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו"). אך כשנפטר רב שמואל הפריד עמוד של אש בינו ובין שאר העם, דבר שהעיד על היותו יחיד בדורו. הודה רב זירא ואמר: "הועילה לו שטותו לסבא" (וכפירוש רש"י: "שהיה מתנהג כשוטה").
זו דוגמה להתנהגות בלתי-הגיונית, שהיא למעלה מהשכל ומההיגיון. אמנם היא מכונה 'שטות', מכיוון שאין היא עולה בקנה אחד עם השכל והדעת, אבל זו 'שטות דקדושה', או 'שטות' שהיא למעלה מן הדעת (להבדיל מן השטות הרגילה, שהיא למטה מן הדעת).
גאולה בהיסח הדעת
לפעמים זקוקים ל'שטות דקדושה'. כאשר התנהגותו של אדם היא על-פי השכל בלבד, עדיין הוא כפוף למגבלות העולם. אין בכוחו להיות כלי ראוי להשראת הקדושה האלוקית העליונה, שלמעלה מן השכל האנושי וממושגי ההיגיון בכלל. את הקב"ה אי-אפשר לתפוס באמצעות השכל, והדרך לקבל את השראת אורו היא על-ידי התעלות מעל לשכל ומעל לדעת. זו ה'שטות דקדושה'.
'שטות דקדושה' משמעה לעשות דברים 'לא מקובלים', שאינם עולים בקנה אחד עם העולם המסודר והמיושב – כאשר יש בכך צורך לעבודת ה'. לא מקובל? לא הגיוני? אז מה. אם מותר לנהוג בשטות בענייני העולם, מותר ואף חובה לנהוג ב'שטות דקדושה', המתקנת ומהפכת לטוב את השטות הרגילה של העולם (ראה 'באתי לגני' תש"י ועוד).
ה'שטות דקדושה' נחוצה במיוחד לצורך זירוז הגאולה, שאף היא התגלות שלמעלה מן הדעת, כמאמר חז"ל שמשיח בא "בהיסח הדעת". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
