נושאים נוספים
	הקב"ה הוא בעל-הבית של העולם
	"ויבוא עד חברון"
	פרשת שלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

להיכן נעלמה האמונה של המרגלים? האם שכחו את הניסים והמופתים שעשה הקב"ה לבני ישראל, מיציאת מצרים ובמשך תקופת שהותם במדבר? * המרגלים ביקשו להסתגר ב'מדבר' רוחני, וטעו לחשוב שבירור הניצוצות אפשרי רק אם מתעלים למעלה מן העולם * החידוש של ארץ ישראל הוא עבודה עם הזולת, לעשות ממנו יהודי שומר תורה ומצוות, מבלי לפגוע בשלמות הרוחנית

א. בפרשת¹ שלח מספרת התורה אודות דברי המרגלים – שעי"ז הפחידו את בנ"י – שלא יוכלו לכבוש את ארץ ישראל, "כי עז העם היושב בארץ גו'"², ולכן – טענו – לא נוכל לעלות ולהלחם עם העם, "כי חזק הוא ממנו"³, וכפי שמספרים חז"ל⁴ שהמרגלים אמרו שיושבי הארץ חזקים יותר מהקב"ה ("ממנו") ח"ו, ו"כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם".

כל סיפורי התורה הרי הם הוראה עבורנו בעבודתנו בכל דור ודור. וצריך להבין: מהי ההוראה מסיפור המרגלים? – הן אמת שצריכים לספר לנו את הסיפור אודות המרגלים בכדי שאנו נתקן את ה"בכי' לדורות"⁴ שבאה כתוצאה מטענותיהם; אבל בשביל זה לא נוגע לידע את כל פרטי טענותיהם, ופרטי המענה שניתן להם.

גם צריך להבין, כיצד יתכן שע"י טענות כאלו יכלו המרגלים להפחיד את בנ"י, ולשכנע אותם ש"לא נוכל לעלות"³ – הרי בנ"י כבר ראו אז שהקב"ה מנהיג אותם בנסים גלויים למעלה מן הטבע:

בהיותם במדבר "נחש שרף ועקרב"⁵ – וכמסופר במדרש⁶ עד כמה היו נוראים הנחשים שרפים ועקרבים – ראו בנ"י תמיד את הנס למעלה מן הטבע איך שהארון⁷ וענני הכבוד⁸ היו הורגים את הנחשים כו'. וכשם שהי' בשמירת בנ"י מפני רע – כך הי' גם בנוגע להשפעת הטוב: מידי יום ביומו הי' להם "מן", "לחם מן השמים"⁹, לאכול, ומים מבארה של מרים לשתות, והרי בכל זה היו ריבוי נסים גלויים שלמעלה מהטבע, כמבואר במדרשים.

ונוסף על הנהגה הנסית עם בנ"י בהיותם במדבר, ראו גם נצחונות על-טבעיים בעת המלחמה עם אומה אחרת: כאשר המצריים התנפלו עליהם – נלחם עבורם הקב"ה בעצמו וקרע להם את הים, והרי קריעת ים סוף היא אחד הנסים היותר גדולים, ועד שחז"ל משתמשים בענין זה בלשון¹⁰ "קשה".

ובכל ענינים אלו לא היו בנ"י זקוקים לאמונה, אלא הם בעצמם ראו זאת בעיניהם. וא"כ, היו יכולים להבין, שכשם שהקב"ה עשה עמהם נסים במלחמה עם מצרים, יעשה להם נסים גם במלחמה עם כנען.

וביותר יפלא, שגם כאשר כלב עמד נגד והשיב על טענות המרגלים, לא הביא ראי' מהנסים שהיו ביצי"מ ובמדבר, אלא אמר סתם "עלה נעלה וירשנו אותה"¹¹. ולכאורה, לכל לראש הי' לו להוכיח שאין לבנ"י להתיירא מפני עז העם היושב בארץ כנען, ע"י הנסים שהיו במצרים ובמדבר*.

ב. ואין לתרץ שהנצחון על פרעה אינו מוכיח שכך יהי' גם אצל ל"א המלכים שבארץ כנען, לפי שהיו חזקים וגבורים¹² – שהרי בשירת הים שרו כל בנ"י "נמוגו כל יושבי כנען"¹³, היינו, שהנצחון של בנ"י במלחמת מצרים הפיל יראה גדולה ("אַ גוואַלדיקע שרעק") גם על כל יושבי כנען. ועד כדי כך היתה היראה גדולה, שארבעים שנה לאחרי כן, כאשר המרגלים ששלח יהושע באו ליריחו, שמעו, שהעובדה ש"הוביש ה' את מי ים סוף"¹⁴, הנסים של קריעת ים סוף, המסו את לבם של יושבי כנען מרוב פחד. ובודאי שבעת שמשה רבינו שלח את המרגלים – שהי' זה בסמיכות ליציאת מצרים וקריעת ים סוף – היו בנ"י צריכים להיות בטוחים בעצמם שינצחו את ל"א המלכים.

יתירה מזה: איתא בגמרא¹⁵ שהאומה שאלי' משועבדים בנ"י, מחזק אותה הקב"ה יותר מכל האומות, ובאותו זמן שבנ"י היו בגלות מצרים, היתה מצרים מושלת על כל העולם¹⁶. ונמצא, של"א המלכים היו אז – כמו כל האומות – תחת השלטון והמרות של מצרים. וממילא מובן, שלאחרי הנצחון על מצרים לא הי' לבנ"י להתיירא ממלכי כנען.

___________________

*) ומ"ש בפרש"י "והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו" – הרי אין זה מפורש במקרא, ומזה מוכח שלא זה הוא העיקר.

ג. מבואר בחסידות¹⁷, שהטעם שהמרגלים לא רצו להכנס לארץ ישראל, ורצו להשאר במדבר, הוא, לפי שלא רצו לירד שיצטרכו להתעסק עם גשמיות.

בהיותם במדבר היו בנ"י מנותקים לגמרי מהעולם. גם אכילתם ושתיתם הגשמית היתה למעלה מארציות: ה"מן" הי' "לחם מן השמים", מים – מבארה של מרים, ואפילו בגדיהם – שלבושים הם דברים חיצונים ונפרדים מהאדם, שאינם מתאחדים עמו להיות דם ובשר כבשרו כמו אכילה ושתי' – היו גדלים עם הגופים של בנ"י, כמארז"ל על הפסוק¹⁸ "שמלתך לא בלתה מעליך".

אבל בבואם לארץ ישראל, פסק המן, והיו צריכים לאכול לחם מן הארץ, ובכדי להשיג לחם מן הארץ צריכים להתעסק עם העולם, עם מלאכות חרישה וזריעה וכו'; וכמו"כ לא הי' להם אז מים מבארה של מרים, וכיו"ב.

ולכן לא רצו המרגלים להכנס לארץ ישראל, וטענו, שהיא "אוכלת יושבי'"¹⁹: היא "אוכלת" את אלו המתיישבים בה, שגם הם נעשים בבחי' "ארץ"²⁰ – גשמיות בלבד, ללא הענינים הרוחניים שיכולים להשיג בעת שמנותקים מהעולם ומתעסקים עם רוחניות בלבד, ועד שאפילו הגוף הגשמי ניזון וחי מ"לחם מן השמים", שמזכך את האדם להיות כלי לתורה, שלכן "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"²¹.

אבל האמת היא שהיתה למרגלים טעות: כל הכוונה היא לעשות להקב"ה כביכול "דירה בתחתונים"²² – להתעסק עם העולם ולעשות ממנו כלי לאלקות. והיות בנ"י במדבר הי' רק הכנה ל"דירה בתחתונים" שפעלו בבואם לארץ ישראל²³.

ד. עפ"ז מתורץ אשר מבלי הבט על כל הנסים גלויים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, וגם הנסים גלויים שהיו במדבר – טענו המרגלים "כי חזק הוא ממנו":

הם אמרו, שמהנסים והנצחון שלמעלה מן הטבע שהיו לבנ"י במדבר, בהיותם מופשטים מענינים ארציים – אין ראי' בנוגע לזמן וסדר והנהגה הקשורים עם ארץ ישראל, כאשר נדרשת העבודה של "ארץ נושבת", להתלבש בהתיישבות בעולם. במדבר, כאשר מתעסקים בענינים שמיימים, יש מקום לנסים שלמעלה מהטבע; אבל כאשר מתחיל סדר עבודה של "ארץ נושבת", אזי הנהגת כל עניני העולם היא ע"פ טבע (כפי שאכן הי' – בכמה ענינים – מיד בפועל: פסק המן, בארה של מרים, וענני הכבוד, וכיו"ב), וע"פ הנהגה זו, אי אפשר לנצח את "ילידי הענק"², שבדרך הטבע חזקים הם מבנ"י.

וזו היתה טענתם – "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו":

בודאי ידעו – ויתירה מזה: ראו – שהקב"ה הוא "בעל הבית" על כל העולם, ויכול לעשות בו כרצונו, כיון שזהו "כליו" – הכלים שלו; אבל הם היו סבורים, שבכדי "להוציא את כליו" – להוציא את הניצוצות שנמצאים בהגשמיות של ארץ כנען ולהעלותם לקדושה – אפשר רק אם לא נמצאים בעולם וההנהגה היא למעלה מהעולם (מדבר והנהגה של מדבר). אבל שהעולם ישאר עולם, עם כל חוקי הטבע, ואעפ"כ יהי' כלי לאלקות – על זה, היו סבורים, ביטל הקב"ה את בעלותו ח"ו: אם העולם מתנהג ע"פ רצונו של בעל-הבית (הקב"ה) בהנהגת הטבע – כיצד יכול להיות שם מקום לנסים, היפך הטבע?

ועל זה השיבו כלב* ויהושע – "אם חפץ²⁴ בנו ה'"²⁵:

כיון שפנימיות רצונו של הקב"ה היא שאנו נמלא שם את הכוונה דדירה בתחתונים – אזי "לחמנו הם וגו' וה' אתנו אל תיראום"²⁶, אין [*וזהו גם הדיוק בפרש"י בדברי כלב "עלה נעלה גו'", "נצליח בכל דבריו" – שההצלחה באה מפני שזהו "דבריו", וא"כ אין נפק"מ בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית.] לנו להתפעל ולהתיירא מהעולם, כי, למרות שהעולם נשאר אמנם בגדר הטבע, הרי הקב"ה הוא תמיד עם בנ"י, ונותן להם בטבע גופא הצלחה למעלה מן הטבע, לעשות מהעולם "לחמנו"20 – "דם ובשר כבשרו", כפי שאנו עתה במדבר – "ושכנתי בתוכם"²⁷, כלי לאלקות.

ה. האמת היא שהנסים המלובשים בדרכי הטבע הם נעלים יותר מהנסים גלויים שלמעלה מהטבע²⁸:

הנסים שלמעלה מהטבע, מורים איך שאלקות אינו מוגבל ח"ו בהגבלות הטבע, וביכלתו לשבור את הטבע; אבל הנסים המלובשים בטבע מורים לא רק שאלקות אינו מוגבל בטבע, אלא שאינו מוגבל גם בהגבלה שלמעלה מהטבע. הוא למעלה הן מטבע והן מלמעלה מהטבע, ולכן ביכלתו לחבר את שניהם, שטבע ולמעלה מהטבע יהיו ביחד.

גילוי זה הי' בעיקר בקדשי קדשים, ששם הי' החיבור של מקום עם למעלה מן המקום: "מקום הארון" הי' מדוד במדה ע"פ תורה של הארון – "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו"²⁹. ומקום מוגבל זה עצמו – "אינו מן המדה"³⁰, שלא הי' תופס מקום בקדשי קדשים; חיבור של מקום ובלי מקום כאחד³¹.

ובכדי שבנ"י יפעלו זאת בעולם – הוצרכו להכנס לארץ ישראל. במדבר הי' הסדר למעלה מן הטבע, אבל בארץ ישראל נפעל החיבור של טבע עם למעלה מן הטבע ביחד.

וזהו גם הטעם לכך שבקיעת הירדן – התחלת הכניסה לארץ ישראל – היתה ע"י הארון³², כי, השהי' בארץ ישראל וענין הארון שוים הם³³ – חיבור טבע ולמעלה מהטבע³⁴.

ו. עפ"ז יובן גם הלשון במענה של כלב – "עלה נעלה וירשנו אותה":

הלשון "עלה נעלה" מורה על שני סוגים שונים של עליות. כלומר: לא שתי עליות ששתיהם באותו סוג, כי, אם גם העלי' השני' היא באותו סוג ובערך לראשונה, הרי זה עדיין בכלל העלי' הראשונה³⁵, ואין לקרותה עלי' שני'. הכוונה ב"עלה נעלה" היא לשני סוגים של עליות³⁶.

ובזה רמז כלב, שבבואם לארץ ישראל יתוסף סוג חדש של עלי'. לא רק עלי' ללמעלה מטבע (כמו במדבר), אלא למעלה גם מלמעלה מן הטבע³⁷.

[ולהעיר³⁸ גם ממארז"ל³⁹ "משה ניסן של ישראל כו' ניסו של משה הקב"ה": משה – שהי' "כפני חמה"⁴⁰ – ענינו הנהגה נסית שלמעלה מהטבע, שזהו אופן ההנהגה שהי' במדבר; והקב"ה שהוא ניסו של משה, למעלה גם ממשה – הוא למעלה גם מנס שלמעלה מהטבע, ובכח זה נעשה החיבור דטבע עם למעלה מהטבע].

וזהו גם מה שמסיים "וירשנו אותה":

ירושה משמעותה שהיורש עומד במקום המוריש ממש. במכירה ומתנה עובר אמנם החפץ מן המוכר והנותן אל הלוקח והמקבל, אבל הם אינם עומדים במקום המוכר והנותן, זאת אומרת, שאינם "לוקחים" את העצמיות של המוכר והנותן. משא"כ בירושה – היורש עומד במקום המוריש ממש⁴¹, הוא "לוקח" את העצמיות של המוריש.

וזהו "וירשנו אותה": ע"י הכניסה לארץ ישראל, "ארץ נושבת", וההתעסקות בענינים גשמיים בכדי לעשות מהם כלים לאלקות, נעשה כיבוש העולם ("נעמען וועלט") באופן של ירושה, שלוקחים עצמות אלקות.

ז. ההוראה מפרשת המרגלים בעבודה:

בחייו של כל אחד מישראל ישנם שתי תקופות – מדבר וארץ ישראל. וכמו כן – בכל יום. בהתחלת היום עסוק יהודי בתפלה, לימוד שיעור בתורה אחר התפלה, וכדומה, ואין לו עסק עם גשמיות. ואע"פ שהמצוות דציצית ותפילין שלובש ומניח הם מלובשים בדברים גשמיים – הרי כאן אינו מתעסק עם המיצר והגבלה של העולם, כמובן; אבל לאחרי התפלה והלימוד צריך להתעסק בעניני העולם, בהעסק בעניני הרשות, ולעשות העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"⁴².

וא"כ יכול לטעון:

בשלמא בשעת לימוד התורה, כאשר לומד חכמתו ורצונו של הקב"ה, הרי מובן שכאן ישנם רק הקב"ה והוא; עאכו"כ בשעת התפלה, בעמדו בתכלית הביטול לאלקות, שאז הנה אפילו הוא, המציאות שלו, אינה קיימת, וישנו רק הקב"ה לבדו;

אבל בשעה שעסוק בעניני הרשות, בענינים של עולם לשון העלם והסתר⁴³, והתורה עצמה דורשת ממנו "תעשה"⁴⁴, שיתנהג ע"פ סדר העולם – כיצד יוכל לפעול בעצמו שבהיותו בתוך סדר העולם, לא יהיו הענינים הגשמיים תופסים מקום אצלו, שלא תהי' לו עריבות ("געשמאַק") בהם, וישתמש בהם רק לעבודת ה'?

אדרבה – טוען הוא – בהיותו עסוק רוב היום בעניני העולם, הרי לא זו בלבד שלא יוכל לפעול בעצמו להיות כדבעי במשך כל היום, אלא יתירה מזה – "ארץ אוכלת יושבי'" – זה יבלבל אותו ויפריע גם בזמן שעוסק בתורה ותפלה, שגם אז יפלו לו מחשבות זרות מהתעסקותו בעניני העולם במשך כל היום.

והמענה על זה – שזו היתה טענת המרגלים:

הם היו סבורים, שאם מתעסקים עם העולם ונמצאים בסדר של העולם, הנה "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו".

אבל האמת היא, שקיום התורה ומצוות צריך להתבצע בסדר של טבע⁴⁵, ומבלי הבט על הגבלות הטבע – אם רק "חפץ⁴⁶ בנו ה'", שהולכים בעולם בשליחותו ובחפצו של הקב"ה⁴⁷ – אזי ישנו הכח, ע"י הארון שהוא בשלימותו גם עתה – שהרי רק נגנז⁴⁸, אבל גם עתה הוא קיים בשלימותו – לייחד טבע עם למעלה מן הטבע ולעשות בתחתונים דירה לו יתברך⁴⁹.

ח. איתא בקבלה ומובא בלקוטי תורה⁵⁰, שהמרגלים רצו להיות בעולם המחשבה, ולא רצו לירד בדיבור. ודעה נוספת⁵¹, שהסכימו גם על עולם הדיבור, אבל לא רצו לירד במעשה.

[וביאור38 הענין באותיות פשוטים יותר:

כללות הענין דמחשבה דיבור ומעשה הוא – שמחשבה היא התחלת הענין כפי שהוא לעצמו, דיבור הוא התגלות הדבר, ומעשה הוא גמר הענין.

והנה, אע"פ שגם מעשה ודיבור רחוקים זמ"ז, שהרי מעשה הוא גמר הענין ופועל ממש, וכמבואר במ"א⁵² שמעשה ישנו אפילו אצל בעלי-חיים, משא"כ דיבור, מ"מ, אינו דומה ריחוק הערך שבין מעשה לדיבור, לריחוק הערך שבין דיבור ומחשבה, כי, דיבור ומעשה משתווים בכך ששניהם אינם עצמות הדבר, אלא ענין של גילוי אל הזולת, ואילו מחשבה היא לעצמו, והיינו, שזהו עצמיות הדבר, לפני שבא לגילוי אל הזולת.

ולכן רצו המרגלים להשאר בעולם המחשבה – שבה אין ענין של פירוד, משא"כ דיבור, שלהיותו גילוי לזולתו, ישנו כבר ענין של פירוד, שהדיבור נפרד מהאדם המדבר ובא לזולתו הנפרד ממנו.

והנה, החילוק שבין ענין שלעצמו לגילוי אל הזולת ביחס לאלקות – הוא (לא החילוק בין מצוות שבמחשבה למצוות שבדיבור ומעשה, אלא) החילוק שבין לימוד התורה לקיום המצוות⁵³:

מחשבה שהיא לעצמו, ללא זולת – הו"ע הדביקות באלקות ע"י לימוד התורה מצד התורה עצמה (לא רק מצד מצות תלמוד תורה), שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וע"י לימוד והשגת התורה מתאחדים עם הקב"ה ביחוד נפלא ועצום, כמבואר בתניא פרק ה'.

ואילו ענין הדיבור ומעשה ששייכים אל הזולת – הו"ע קיום המצוות, שבזה יש כבר מציאות של זולת, שמציאות זו מקיימת את המצוה. כלומר: ישנו המצַוה, ישנו הציווי, וישנו מקיים הציווי. ומובן, שכאשר יש רק אלקות בלבד, שהכל הוא אלקות – הרי אין מי שיקיים את המצוה.

ועל זה טענו המרגלים: מהו הצורך בקיום המצוות, דיבור ומעשה, שזהו מצד שלכתחילה ישנה מציאותו, וצריך לבטלה ע"י קיום המצוה – מוטב להשאר בעולם המחשבה, שהו"ע הדביקות שע"י התורה, באופן שמלכתחילה אינו בבחי' מציאות.

ובפרטיות יותר – הנה כללות המצוות הם במחשבה דיבור ומעשה, שהרי יש מצוות שבמחשבה (שכללותם הם המצוות שנימנו בהקדמת ספר החינוך: אהבת ה' ויראת ה', וכן אהבת ישראל, וכיו"ב), יש מצוות התלויות בדיבור, ויש מצוות התלויות במעשה.

וכן הוא סדר העבודה שבכל יום: בתחילת היום צריכה להיות ההתבוננות שלפני אמירת מודה אני, כמבואר בשו"ע⁵⁴ שצריך לחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וכו' – מחשבה; ואח"כ אמירת "מודה אני", תפלה ושיעור לימוד אחרי התפלה – דיבור, ואח"כ "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"⁵⁵ – מעשה.

ובפרטיות יש גם בכל מצוה גופא מחשבה דיבור ומעשה⁵⁶. וכמו במצוות התלויות במחשבה – שתחילה ישנה ההתבוננות בעצם הענין, בחי' מחשבה שבמחשבה; אבל, מההתבוננות בעצם הענין לא תתעורר מדה כו', אלא צריך לקשר את ההשגה עם הפועל, שזהו"ע ה"בכן", וזוהי כבר התגלות הענין – בחי' דיבור שבמחשבה; ואח"כ בא קיום המצוה שבמחשבה בפועל, שזהו גמר הענין – בחי' מעשה שבמחשבה. ועד"ז ישנם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה גם במצוות התלויות בדיבור, ובמצוות התלויות במעשה.

ועפ"ז אינו מובן: למה היתה טענת המרגלים בנוגע לדיבור ומעשה דוקא, ולא בנוגע לענין המחשבה – כיון שעיקר טענתם היתה שבקיום המצוות ישנה מציאותו של מקיים המצוה (ולא כמו בלימוד התורה מצד התורה עצמה, כנ"ל), היו צריכים לטעון גם בנוגע למצוות שבמחשבה, ולרצות רק בהדביקות שבתורה?

אך הענין הוא, שטענת המרגלים היתה, שגם אם יש צורך בקיום המצוות, כיון שעל ידם נעשית אחדות עמוקה יותר מאשר ע"י התורה,

– דאף שנת"ל שע"י התורה נעשה "יחוד נפלא", הרי ידוע שיש כמה מדריגות ביחוד, וכמו החילוק שבין "איהו וגרמוהי חד" ל"איהו וחיוהי חד"⁵⁷, שהיחוד ד"חיוהי" הוא למעלה מהיחוד ד"גרמוהי", ויש יחוד נעלה יותר גם מהיחוד דתורה (שהו"ע היחוד ד"חיוהי"⁵⁸), והו"ע המשכת המקיפים שלמעלה מהכחות פנימיים, שנעשה רק ע"י מסירת הרצון וקבלת עול דוקא, וענין זה הוא (לא ע"י תורה, אלא) ע"י קיום המצוות דוקא –

הרי מספיק שיהיו המצוות שבמחשבה, ואין צורך במצוות שבדיבור ומעשה, שבהם ישנו כבר ענין של פירוד וזולת כו'.

ועל זה בא המענה "אם חפץ בנו ה'" – שהרצון העליון הוא גם בדיבור ומעשה.

ט. וההוראה מהנ"ל בעבודתינו:]

החילוק בין מחשבה ודיבור הוא: מחשבה היא לעצמו בלבד, ודיבור הוא כאשר רוצים לפעול בהזולת.

ומזה מובן, שהחידוש של העבודה בארץ ישראל על העבודה במדבר אינו רק בכך שמוכרחת להיות גם העבודה בקיום המצוות כפי שנתלבשו בדברים גשמיים (לא רק בלימוד התורה בלבד), וגם העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" (כמדובר לעיל),

– כל זה יכול להיות באופן שעוסק רק עם עצמו; וכל זמן שיהודי עוסק רק עם עצמו, הרי אף שמתעסק גם עם דברים גשמיים, הרי זה עדיין "מדבר", עולם המחשבה –

החידוש של ארץ ישראל הוא: עבודה עם הזולת, להתמסר ליהודי נוסף, ולעשות ממנו יהודי שומר תורה ומצוות ("אַ תורה-ומצוות-איד").

אבל היצה"ר יכול לטעון:

אם אתמסר ליהודי נוסף ואפעל עליו, בודאי ארגיש את עצמי למעלה ממנו (ובפרט שהלה יודה לי, יכבד וישבח אותי), ועי"ז אהי' מציאות ויש, ואפול ח"ו בגאוה, מקור כל המיני רע⁵⁹; וא"כ מוטב שאסתגר לעצמי.

והמענה על זה: זו היתה טענת המרגלים, שאמרו "ארץ אוכלת יושבי' היא". אבל האמת היא, ש"אם חפץ בנו ה'", אם עושים זאת בכדי למלא חפץ ה', הרי לא זו בלבד שלא תבוא מזה ירידה, אלא אדרבה – "עלה נעלה".

ועדיין יכול היצה"ר לטעון:

הן אמת שצריכים לעסוק גם עם הזולת, אבל די בכך שאשפיע על מי שהוא בערכי, בערך אלי, ואינני צריך לירד ולהציל מי שלמטה לגמרי מהסוג שלי, כי, ע"י העסק עם אנשים פחותים ביותר, יכול אני להיות מושפע ח"ו מהפחיתות שלהם.

ועל זה ישנה הוראה נוספת מפרשת המרגלים, שגם דיבור לא מספיק, וצריך להיות דוקא מעשה:

החילוק בין דיבור ומעשה הוא: דיבור הוא אמנם אל הזולת, אבל זולת שבערכו; יכולים לדבר רק עם סוג ה"מדבר", לאדם ששומע, מבין את השפה, וכיו"ב. משא"כ מעשה פועל אפילו בדומם.

והוראה זו, שמוכרח להיות מעשה, מלמדת אותנו, שצריכים להתמסר ולקרב אפילו יהודי כזה שלגביו הוא בבחינת דומם, ודוקא עי"ז באים לאמיתית העלי' – "עלה נעלה וירשנו אותה".

י. ויש⁶⁰ להוסיף בזה – בהמשך להאמור לעיל בנוגע למצוות שבמחשבה:

ידוע פתגם רבינו הזקן⁶¹ ש"ואהבת לרעך כמוך"⁶² כולא חד עם "ואהבת את הוי' אלקיך"⁶³.

והנה, אף שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא מהמצוות התלויות במחשבה (כנ"ל ס"ח), הרי מובן בפשיטות שהאהבה צריכה לבוא בענין של מעשה בפועל ממש.

כאשר טוען שפעל בלבבו לאהוב את רעהו, אבל אינו עושה לו טובה, ואינו רוצה לעשות לו טובה, הוא רק "אוהב" אותו – הרי לא זה הוא הענין ד"ואהבת לרעך כמוך"; אלא דוקא כאשר עושה לו טובה בפועל ממש, וזאת – גם אם הוא זולת שאינו בערכו כלל, ועד כדי כך שצריכים לשלול "דעלך סני לחברך לא תעביד"⁶⁴, היינו, שיש נתינת מקום לכך, הנה גם אז צריך להיות "ואהבת", כפי שהדבר מתבטא בעשיית טובה לזולתו בפועל, ודוקא פעולה זו מאמתת את רגש האהבה שבלבו.

וכן הוא בענין "ואהבת את הוי' אלקיך", שרגש האהבה צריך לבוא לידי ביטוי בפועל ממש – כדרשת חז"ל⁶⁵ על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך", "שיהא שם שמים מתאהב על ידך", וההסברה בזה – דלכאורה מהי שייכות הענינים זל"ז – שדוקא כאשר מתנהג באופן ש"שם שמים מתאהב על ידך", היינו, שיוצא לרחוב, למקום שיש בו רע אמיתי ע"פ תורה, ושם פועל ש"יהא שם שמים מתאהב" – הרי זה מאמת את רגש האהבה שבלבו.

____________________________

1)     שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1041 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     פרשתנו יג, כח.

3)     שם, לא.

4)     סוטה לה, א. וש"נ. הובא בפרש"י עה"פ.

5)     עקב ח, טו.

6)     תנחומא בשלח יח. יל"ש שם רמז רנה. וראה מכילתא בשלח טו, כב.

7)     יל"ש בהעלותך רמז תשכט.

8)     מכילתא שם יג, כא. ספרי בהעלותך יו"ד, לד. במדב"ר פ"א, ב. תנחומא שם ג. ועוד.

9)     בשלח טז, ד.

10)   סוטה ב, א. וראה להלן הערה 34.

11)   פרשתנו שם, ל.

12)   כדפרש"י פרשתנו יד, טז.

13)   בשלח טו, טו.

14)   יהושע ב, יו"ד.

15)   חגיגה יג, ב. מכילתא שם יד, ה. זח"ב ו, א.

16)   מכילתא וזהר שם.

17)   לקו"ת ריש פרשתנו.

18)   עקב ח, ד. יל"ש שם. הובא בפרש"י עה"פ.

19)   פרשתנו יג, לב.

20)   וזהו דיוק הלשון "אוכלת" דוקא (ולקמן "לחמנו") – כי ענין "אכילה" הוא שהנאכל נעשה כמו האוכלו ממש, "דם ובשר כבשרו".

21)   מכילתא שם טז, ד. יל"ש שם רמז רנח.

22)   תנחומא נשא טז. וראה שם בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

23)   כי עיקר העבודה בארץ ישראל היא קיום המצות מעשיות (וגם העבודה בעשי' דרשות – "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו)), משא"כ במדבר* (וגם הזיכוך שע"י המן הוא בעיקרו בנוגע לתורה). והוא ע"ד תלמוד גדול שהוא הכנה ומביא לידי מעשה (ראה קידושין מ, ב. וש"נ).

]*לא מבעי בנוגע למצוות התלויות בארץ, שבודאי לא היו במדבר, אלא גם רוב ועיקר המצוות לא היו במדבר – דכיון שבהיותם במדבר לא היו שייכים כ"כ לגשמיות, לכן לא הי' כ"כ הענין דקיום המצוות שקשורים עם דברים גשמיים, אלא עיקר העבודה היתה בלימוד התורה (מהנחה בלתי מוגה – משיחת ש"פ קרח תשכ"ב]).

24)   פנימיות הרצון (של בעה"ב) ששולט על רצון.

25)   פרשתנו יד, ח.

26)   שם, ט.

27)   תרומה כה, ח.

28)   תו"א מג"א ק, א.

29)   תרומה שם, יו"ד.

30)   יומא כא, סע"א. וש"נ.

31)   בחינה זו דחיבור גבול ובלי גבול, הוא מצד העצמות, נמנע הנמנעות. ולכן במקדש כתיב (ויצא כח, טז) "אכן יש הוי' במקום הזה", דהוי' הוא שם העצם. וזהו ג"כ מה שאמרו יהושע וכלב (פרשתנו שם) "והוי' אתנו אל תיראום", וכשלא הי' להם כח זה – כתיב (שם, מב-מג) "אל תעלו כי אין הוי' בקרבכם" "ולא יהי' הוי' עמכם". וכן גם בענין הארון (ראה הערה 33) כתיב (שם, מד) "וארון ברית הוי'" (משיחת ש"פ קרח תשכ"ב).

32)   יהושע ד, ז. ועד"ז בכיבוש יריחו – נגרא של א"י (במדב"ר פט"ו, טו), ושקולה כנגד כל א"י (יל"ש ליהושע ב, א) – הי' צ"ל "ויסב ארון ה' גו'" (יהושע ו, יא ואילך).

33)   וזהו שכתוב בסיום פרשת מרגלים (פרשתנו שם): "וארון ברית הוי' גו' לא משו מקרב המחנה", שהארון – הכח לכניסה לארץ ישראל – ניטל אז מהם.

34)   גם קי"ס הוא ענין חיבור טבע ולמעלה מהטבע (ולכן נאמר בזה הלשון "קשה"* – ראה ד"ה החדש תרנ"ד פ"ב (סה"מ תרנ"ד ע' קלג)). אבל אחרי קי"ס נפסקה המשכה זו; מעלת בקיעת הירדן היא שע"י הבקיעה (וגם מצד בחי' ירדן עצמו – ראה לקו"ת מסעי צא, א) ניתן הכח לחבר טבע ולמעלה מהטבע גם אח"כ (אך מ"מ נאמר לשון "קשה" בקי"ס דוקא, כי שרש כל הבקיעות הוא מקי"ס, אלא שנתגלה ענינם אח"כ). 

       *) ולהעיר, שהלשון "קשה" מצינו לענין יחוד ב' הפכים, וכמו "קשה לזווגן", כיון שדכר ונוקבא הם – וכך צריכים להיות – שני הפכים, ואעפ"כ, כפי שנשארים במציאותם בתור שני הפכים, נעשה יחוד ביניהם באופן ש"היו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). ועד"ז בקי"ס – "הפך ים ליבשה" (תהלים סו, ו) – שענינו חיבור ב' הפכים, שהרי קי"ס לא הי' באופן שנתבטל הים (כמו בקיעת הנהר לעתיד לבוא, שעז"נ (ישעי' יא, טו) "והחרים ה' וגו'", שהוא מלשון איבוד וכריתה, שיתייבשו המים), אלא מי הים נשארו במציאותם, ואעפ"כ נצבו כמו נד וכחומה. ולכן, כאשר רוצים להביא דוגמא לנס גדול ביותר – מביאים דוגמא מקי"ס (כמו בשער היחוד והאמונה פ"ב), כיון שזהו חיבור ב' הפכים (מהנחה בלתי מוגה).

35)   וע"ד מה שהמלאכים נקראים "עומדים", אף שעולים בשיר כו' – לפי שעלייתם היא בהדרגה (ראה לקו"ת פרשתנו לח, ד. תו"מ ח"ל ס"ע 273 ואילך. וש"נ).

36)   ראה תו"א ואוה"ת (ע' ז ואילך) ר"פ שמות.

37)   ואז גם העלי' הא' נשתנית למעליותא (וע"ד המבואר בלקו"ש ח"ד ע' 1211 סעיף טו בפעולת הקב"ע על ההשגה). ולכן על הכניסה לא"י אומר ב' פעמים עלי'. וק"ל. וזהו ג"כ מ"ש "טובה הארץ מאד מאד" (פרשתנו שם, ז) – ב' פעמים. וראה לקו"ת פרשתנו לז, א. לח, ג.

38)   המוסגר בחצאי ריבוע – מהנחה בלתי מוגה.

39)   ב"ר פנ"ט, ה.

40)   ב"ב עה, סע"א. וש"נ.

41)   ראה ב"ב סה, א. זבחים ד, ב (שינוי בעלים לאחר מיתה). שו"ת צפנת פענח דווינסק ח"א סקי"ח. ווארשא ח"ב סקי"ח.

42)   משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

43)   לקו"ת פרשתנו לז, ד.

44)   פ' ראה טו, יח. וראה לקו"ש חל"א ס"ע 172 ואילך. וש"נ.

45)   ראה שיחת י"ט כסלו תרצ"ב (לקו"ד ח"ד תשנג, א)*.

*) ושם מספר כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה די"ב תמוז, הסיפור שאירע אצל רבינו הזקן בהיותו במאסר, בנוגע לקידוש לבנה (שרומז על כללות ענין עבודת בנ"י, שמונין ללבנה) – שאף שבתחילה העמיד את הספינה באופן נסי, מ"מ, כדי לקיים מצות קידוש לבנה בפועל, רצה שהפקיד יעמיד את הספינה באופן טבעי דוקא (מהנחה בלתי מוגה).

46)   פנימיות הרצון. וראה תניא פכ"ב-כג.

47)   ראה תהלים לז, כג. "היום יום" יו"ד תמוז. יד חשון.

         *) ושם מספר כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה די"ב תמוז, הסיפור שאירע אצל רבינו הזקן בהיותו במאסר, בנוגע לקידוש לבנה (שרומז על כללות ענין עבודת בנ"י, שמונין ללבנה) – שאף שבתחילה העמיד את הספינה באופן נסי, מ"מ, כדי לקיים מצות קידוש לבנה בפועל, רצה שהפקיד יעמיד את הספינה באופן טבעי דוקא (מהנחה בלתי מוגה).

48)   כריתות ה, ב. וש"נ.

49)   והכח על זה נמשך ע"י משה רבינו, ואתפשטותי' שבכל דרא, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה די"ב תמוז, שמשפיע לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו, "כדאיתא בתיקונים על משה רבינו ע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים ריבוא נשמות, כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים" (תניא אגה"ק סוסכ"ז), ועי"ז נמשך הכח לחבר טבע עם למעלה מהטבע (מהנחה בלתי מוגה).

50)   פרשתנו לח, ב.