זה קרה בכל שנה ביום ה' במנחם-אב. בית מדרשו של ה'סבא' רבי ישכר-דב-בער מרדושיץ היה פושט את אווירת האבל ולובש חג. חסידי ה'סבא' התאספו ובאו מכל האזור להסתופף בחצר רבם.
הרבי נהג לקיים ביום הזה סיום מסכת ברוב עם, עם סעודת מצווה שבה הוגש בשר לכל הנוכחים. שמחה של מצווה על גמרה של תורה ריחפה באוויר, והפיגה את הקדרות האופיינית לימים האלה.
רגע השיא של האירוע היה כאשר הושלך הס, והצדיק החל לספר באוזני צאן מרעיתו את הסיפור הקבוע. ואף שהחסידים הכירו את פרטי המעשה, בכל-זאת עשו אוזנם כאפרכסת, והאזינו מרותקים לעלילה שאירעה אי-שם.
זה היה בערב ראש השנה, פתח הרבי וסיפר. בכל מקום שרויה תכונה לקראת ימי הדין. הכול מתהלכים בארשת פנים רצינית, ממרקים את נפשם ומתכוננים לימים הנוראים.
כולם – חוץ מיהודי אחד.
בשעה שכל שכניו ומכריו התהלכו מהורהרים ורציניים, הוסיף הלה להתנהל באדישות ובעצלות, שהיו סימן ההיכר המובהק שלו. עיניו עצומות למחצה, ראשו נשמט על חזהו בכל עת והוא שוקע בנמנום.
מאז ומעולם היה ידוע היהודי הזה בישנוניות היתר שלו. סוד גלוי היה שאת מרבית זמנו הוא מבלה בשינה. התנהגותו זו הדביקה לו את הכינוי הלא-מחמיא 'דער פָּאפֶער', שמשמעו – החַרְפָּן...
עם שחר של ראש השנה השכימו בני הקהילה קום והחישו פעמיהם לבית הכנסת, להתפלל את תפילות היום. אלא שגם עתה נותר הישנוני במיטתו. חבריו כבר היו שקועים בעיצומה של התפילה, ואילו הוא עודו שרוע במיטתו ושקוע בשינה עמוקה.
רעייתו, שהייתה אישה כשרה, התפלצה מאדישותו של בעלה. שעה ארוכה ניסתה לקרוא בשמו ולהקיץ אותו מתרדמתו, אך לשווא. נחירותיו הרמות ניסרו בחלל הבית, כאילו אמצע הלילה עכשיו. פכרה האישה את אצבעותיה בייאוש, ובאין ברירה נטשה את בעלה הישן ומיהרה לבית הכנסת. לפחות היא תזכה להתפלל עם המניין.
מדי פעם בפעם שילחה מבט דואג מעזרת הנשים לעבר מקומו הריק של בעלה. ליבה נחמץ בכל פעם שראתה את מקומו עומד בשיממונו. מרגע לרגע התעצם תסכולה, ועם התקרב מועד קריאת התורה כבר לא יכלה לשבת במקומה. עוד מעט תקיעת שופר – חשבה בחלחלה, קפצה ואצה לביתה, בוכה ומייללת באוזני בעלה שיתעורר כבר, וילך לבית הכנסת לשמוע את קולות השופר.
סוף-סוף הצליחו זעקותיה לבקוע את קורי השינה שעירפלו את הכרתו. הישנוני פקח את עיניו בבעתה, וכשהצליח למקד את תודעתו במתרחש, לפת את ראשו בבהלה. בבת אחת זינק ממשכבו ועמד על רגליו. חיש מהר נטל את הבגד הראשון שנקלע לידיו, תחב את רגליו בנעליו, ובנשימות כבדות החל להשתרך בעקבות אשתו לעבר בית הכנסת.
וכך, בשעת בוקר מאוחרת של ראש השנה הופיעה דמותו של הישנוני בפתח בית הכנסת. תשומת-הלב של המתפללים הוסחה, ואט-אט גווע קול התפילה. מוקד העניין הציבורי הופנה עתה אל האורח שבפתח.
הופעתו של 'הישנוני' הייתה מגוחכת כל-כך, עד שהצליחה לקטוע את הרצינות ואימת הדין שאפפו את המתפללים. חיוכים החלו לבצבץ פה ושם, ומבעד לכמה טליתות נשמעו פרצי צחוק מהוסים. מרוב בהילות לא הספיק 'הישנוני' למחות את סימני השינה מעל פניו ולהרחיק מזקנו נוצות שהסתננו לשם מן הכר. כמה עלוב נראה היה באותה שעה!
הנוכחים בבית הכנסת הביטו בו במבטי בוז. היו שסיננו לעברו חיצים שנונים, והילדים לעגו לו בצחוק רם. כשהבין האיש מדוע נהפך למוקד של צחוק וקלס, השפיל את פניו ואת לחייו הסמוקות בבושה.
באותה עת, הוסיף ה'סבא' מרדושיץ וסיפר, עלתה השמימה הכלימה שחש האומלל והגיעה עד כיסא הכבוד. בבית הדין של מעלה נקבע כי ההשפלה שספג מירקה את כל חטאיו, והוא זכאי בדין ונכתב מייד לשנה טובה ומתוקה!
סיים הצדיק את הסיפור, נשא את כפיו השמימה, ובקול מתלהט קרא: "ריבונו של עולם! יהי רצון מלפניך שהכלימה והבוז שנופלים בחלקי בכל שנה, על שבימי אבל וצער אלה אני יושב ועורך סעודה חגיגית – יעמדו לזכות עם ישראל כולו, ותהיה כפרת עוונות בעבור הכלל!".
ובעודו נושא את דבריו הנלהבים פרץ ה'סבא' בבכי נסער. דקות ארוכות היטלטל גופו בסערת נפש, ודמעות זלגו מעיניו ונשרו על זקנו, עד שמילאו את גביע היין שהכין לברכת המזון.
"אמן!", נענו החסידים בהתרגשות.
(על-פי 'נפלאות הסבא קדישא') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
