בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחרית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!
בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום.
ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר.
השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.
השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן".
"זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!".
האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".
הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.
חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה.
התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.
בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים.
יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?".
השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל.
"איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".
באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם.
ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשקה, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.
תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו.
"מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו.
"אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?".
האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף.
"וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".
האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".
האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.
(על-פי 'אהל אברהם') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
