אווירה כבדה עמדה בחדר הצר, בכפר הנידח שבטורקמניסטן. שני החסידים ישבו בדומייה ושקעו במחשבות. על-פי לוח השנה שהקפידו לנהל ידעו כי הימים ימי חול המועד סוכות. הם אף הצליחו לבנות לעצמם סוכה קטנה.
אך שמחת תורה ממשמש ובא, והמחשבה על כך הציפה את השניים, ר' מאיר אבצן ור' אליעזר ננס, בגעגועים לחוויית החג בחצר רבם, אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש.
שניהם היו פעילים במחתרת החסידית למען שמירת הגחלת היהודית בברית-המועצות. הם נתפסו, אך גורלם שפר עליהם לעומת רבים מחבריהם, והם 'רק' שולחו לגלות בטורקמניסטן.
"לייזר", אמר ר' מאיר לידידו, "עלינו לחגוג את שמחת תורה. נקנה בקבוק 'משקה' (יי"ש), ונעשה התוועדות חסידית!".
ר' לייזר ננס סבל מבעיה בריאותית שאסרה עליו משקאות חריפים, אך דאגה אחרת טרדה את מוחו: דירתם הייתה ממוקמת סמוך למטה המשטרה החשאית. "אם נאמר 'לחיים' כראוי", הביע את דאגתו, "נתחיל לשיר ניגונים חסידיים, והקולות יגיעו לאוזניים בלתי-רצויות".
"אתה צודק", השיב ר' מאיר. "לכן אני מציע שנעשה קידוש בשעת לילה מאוחרת, ניקח 'לחיים', ונשתדל לשמור על שקט". ר' לייזר הביע את הסכמתו, והשניים נערכו כראוי. ברשותם היה מעט מזון כשר שהצליחו להשיג. הם פרשו מפה על השולחן וציפו שהשעות יחלפו.
שני החסידים הגולים היו נרגשים. בתוך החושך והגלות מאירה הנשמה, השמֵחה בשמחת התורה; והלוא היא אינה כבולה במגבלות ובגלויות...
מיד אחרי הקידוש ישבו השניים ל'התוועדות' חסידית. אט-אט החלו לחוש התרוממות הנפש. הם התעלו למעלה מהתלאות והסבל, מצוקת ההישרדות והבדידות המעיקה.
תחילה נזהרו ושמחו בשקט, ואולם בהשפעת ה'לחיים' הוסרו המחסומים. ספר תורה לא היה להם, וגם לא 'הקפות' ובית כנסת, אך הם נסחפו באווירת החג כאילו היו בחצר רבם. תחילה שרו בקול חרישי, אחר-כך החלו למחוא כף, ולבסוף יצאו בריקוד סוער: "שישו ושמחו בשמחת תורה, ותנו כבוד לתורה!". כשאזלו כוחותיהם, שבו לסעודת החג.
ופתאום נשמעו פסיעות בחצר. השניים קפאו על מקומם בפחד. בטרם הספיקו להניד עפעף נפתחה הדלת, ובפתח ניצב בעל הדירה, מוסלמי ושמו איברהים.
"ס-פרזינקום! (חג שמח)", קרא לעברם.
בטרם הצליחו לפצות פה, הוסיף האיש ואמר: "כַּרים, גיסי, שלח אותי".
אימה אפפה את השניים למשמע הדברים. הוודקה ששתו כאילו התאיידה. שמו של כַּרים העביר חלחלה בכל הסביבה. זה היה בריון אכזר, שהטיל את מוראו על המקומיים ועל הגולים כאחד. הוא שימש מנהל בית הסוהר, ואפילו האסירים המסוכנים ביותר רעדו מפניו.
איברהים התיישב לצידם והמשיך לדבר:
"כַּרים ביקש ממני לאחל לכם חג שמח. לפני זמן מה ביקר בביתי, ושמע אתכם שרים ורוקדים. וכך אמר לי: 'דע לך, איברהים, שמקנא אני קנאה עזה בשני היהודים הללו'.
"דבריו עוררו בי חשש לשלומכם. ואולם כַּרים הוסיף ואמר: 'מכיר אני את שני היהודים האלה, וגם את פעילותם נגד המשטר. מזל גדול יש להם שלא הוצאו להורג מייד כשנתפסו. שניהם נידונו לגלות ממושכת, והם מוּדעים היטב למצבם הנואש. כל אדם אחר במצבם היה שוקע בדיכאון ובייאוש. אמור לי, מדוע הם שרויים בשמחה גדולה כל-כך היום? האם ייתכן שהחג שלהם ממלא אותם אושר כזה?'.
"ישבנו וחשבנו", שיתף איברהים את השניים בפרטי השיחה, "אם גם אנחנו מסוגלים להגיע לשמחה כזו. 'הלוא גם לנו יש חגים', אמר כַּרים, 'ואיננו שמחים כמותם. מתי אנו שמחים? כאשר אנו נוקמים באויבינו. או-אז אנו מתמלאים שמחה. על כן, עלינו לקנא בהם' – כך אמר כַּרים, והוסיף שהיה רוצה לגשת אליכם בעצמו ולברך אתכם בברכת חג שמח, ואולם הוא חושש לקלקל את שמחתכם בראותכם אותו"...
הימים חלפו. חגי תשרי התחלפו בשגרת החורף. יום אחד העלילו על ר' לייזר עלילה שפלה. הוא נעצר, ובזמן שהמתין לעונשו סבל ממחסור חמור במזון, וחש שכוחותיו אוזלים.
ופתאום הופיע בתאו כַּרים, מפקד הכלא, בכבודו ובעצמו. ר' לייזר פתח בתחנונים. הוא סיפר למפקד הקשוח כי כבר שלושה ימים לא בא מזון אל פיו. טפלו עליו האשמות שווא. בריאותו אינה תקינה.
כַּרים השיב לו מבט מלא משטמה והטיח לעברו בזעם: "אתה מורד בשלטון. צריך להרוג אותך!".
כעבור כמה דקות שב אל התא, והפעם אותות הכעס נעלמו מפניו. הוא הוציא מתחת בגדו חתיכת לחם, השליך אותה לעבר החסיד ואמר: "היזהר והישמר שלא תגלה כי קיבלת את הלחם ממני! אם יגלו אצלך את הלחם, אמור שגנבת אותו"...
לימים אמר ר' לייזר: "בזכות שמחת החג ניצלו חיי!".
(על-פי ספרו של הרב מאיר אבצן, 'אורות באפילה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
