נושאים נוספים
	על ידי 'העלאה' ועבודה מלמטה, נמשכות הברכות בגשמיות ורוחניות
	כי הרחיב – בניין נצחי
	סיפורים, הוראות ומקורותיהם
	בפעם הראשונה: הרבי משוחח עם עיתונאי
	הלכות ומנהגי חב"ד

שייכות "עשר הברכות" שנתברך יעקב אבינו עם "עשרה מאמרות שבהם נברא העולם" ועשרת הדיברות * כוונת הבריאה שיהודי יאיר את התורה בעולם, ולכן גם זוכה להשפעת ברכה במספר עשר * מכיוון שאנו קרובים לגאולה הרי שהגיע הזמן שיקוימו ברכות יעקב גם בגשמיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על¹ הפסוק² "ויתן לך", איתא במדרש³ שיעקב נתברך ב"עשר ברכות" "כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם".

כאשר התורה אומרת "כנגד", הרי בוודאי, שהעניינים משתווים לא רק במספרם, אלא גם שעניינים אלו יש להם שייכות זה לזה, ומצד השייכות שישנה בין העניינים עצמם, משתווים הם גם במספרם.

אלא שמכיוון שאופן השגתנו בהבנת עניין היא מן המאוחר אל המוקדם (תחלה מבינים אנו את העניינים המאוחרים, ולאחרי זה – את המוקדמים), מן המסובב אל הסיבה ומן הקל אל הכבד, לכן, בכדי לבוא לידיעה שהעניינים עצמם (הסיבה והמוקדם) יש שייכות ביניהם, הרי זה על-ידי זה שאנו רואים שהם משתווים במספרם (המסובב והמאוחר), שזהו מן הקל אל הכבד.

כדי להבין את שייכות העניינים, יש צורך בהכרה במהות העניין, ואילו את ההשתוות במספר – רואה כל אחד. על זה אין צורך בהתבוננות במהותם ובאיכותם של העניינים, אין זה אלא שבשעה שמונים אותם רואים שהמספר שווה בשני העניינים.

ועל-ידי-זה שאנו רואים שהם משתווים במספרם, מבינים אנו שעניין זה בא מצד זה שהעניינים עצמם שייכים זה לזה⁴.

ב. דוגמא לדבר: איתא⁵ שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה הן כנגד שס"ה גידים. והרי אין הפירוש בזה שכל השייכות היא רק במספר, אלא העניינים עצמם שייכים זה לזה. תרי"ג מצוות הן אברי הנפש, שמהן נמשך חיות באברי הגוף⁶.

וכמבואר⁷ על הפסוק⁸ "תמים תהיה עם הוי' אלוקיך", שעל-ידי התמימות ושלימות בהתרי"ג מצוות, נעשית תמימות באברי הנפש, שמהם נמשך תמימות בתרי"ג אברי הגוף, שיהיה בהם חיות וחיזוק⁹.

וכיוון שכל אבר נמשך ממצווה מסויימת, במילא בהכרח שיהיו שווים גם במספרם.

ג. וכן הוא גם בעניין "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש"¹⁰, דאיתא על זה¹¹ שהעשרה מאמרות הם כנגד עשרת הדברות, הרי אין הפירוש שכל השייכות היא רק בזה שהם שווים במספרם, אלא הם שייכים מצד עצם עניינם.

והיינו לפי שכל ההתהוות – שעל-ידי העשרה מאמרות – היתה על-ידי התורה ובשביל התורה, כמאמר¹² "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", ועד שבא יום השישי, שישי בסיוון, היום דמתן-תורה – היו שמים וארץ מתמוטטים¹³, וכשהגיע היום דמתן-תורה, אזי "ארץ וגו' ושקטה"¹⁴, שנעשה קיום בהבריאה.

ולכן משתווים הם במספרם, כי הם שייכים זה לזה מצד עניינם, כיוון שהמציאות של העשרה מאמרות באה בשביל עשרת הדברות, וכוונת מציאותם היא – שיאירו את הנבראים שנבראו מהעשרה מאמרות, על-ידי-זה שימשיכו בהם את העניינים של עשרת הדברות¹⁵.

ד. על-ידי-זה שיהודי מקשר את העשרה מאמרות עם עשרת הדברות, היינו שהוא מאיר את העולם באור התורה – אזי נמשך ליהודי רוב השפעה בגשמיות וברוחניות, כמו שכתוב¹⁶ "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", כל הברכות המנויות בפרשה.

וכיוון שקבלת ההשפעות היא מצד זה שהמשיך את עשרת הדברות בהעשרה מאמרות – במילא גם ההשפעה שמקבל היא במספר עשר.

וזהו שיעקב נתברך בעשר ברכות, כנגד העשרה מאמרות.

ה. ובזה יובן גם מה שכתוב בזוהר¹⁷ ששאלו את ר' אלעזר: מדוע ברכות יעקב לא נתקיימו וברכות עשו נתקיימו? והשיב ר' אלעזר: "יעקב נטל לעילא (למעלה), עשו נטל לתתא (למטה)".

ויובן על-פי מה שכתוב¹⁸ "צדקתו עומדת לעד": צדקה, חסד ומצוות בכלל, שמקיימים עתה (שזהו עניין עבודת הבירורים¹⁹) – "עומדת לעד". על-ידי קיום המצוות נמשך אור באצילות, אבל האור הוא "כמונח בקופסא"²⁰, כמו אבנים טובות ומרגליות שמצניעים אותם בתיבה, והתגלותו תהיה לעתיד – "עומדת לעד".

כיוון שהברכות באות מצד קיום המצוות, לכן, כשם שגילוי האור שנפעל על-ידי המצוות הוא לעת עתה בהעלם – "כמונח בקופסא" – כן הוא גם בהברכות, שלעת עתה הרי הם בהעלם.

אבל לעתיד-לבוא –  מסיים הזהר – יטול יעקב גם "לתתא", "יתאביד עשו מכולא" ו"יטול יעקב לעילא ותתא... עלמא דין ועלמא דאתי". ומתאים גם-כן להנ"ל: כשם שהגילוי אור הנפעל על-ידי המצוות יתגלה לעתיד-לבוא אפילו בגשמיות, שזהו החידוש שלעתיד-לבוא, שהגשמיות לא יעלים, ואדרבה – כן הוא גם-כן בעניין הברכות, ש"יתאביד עשו" מעלמא תתאה, וברכות יעקב יקויימו גם בעולם הזה, בגשמיות.

ו. איתא בכתבי האריז"ל²¹, והובא במגן-אברהם²² להלכה, שבערב שבת יש לטעום מהמאכלים של שבת, כמו שכתוב²³ "טועמיה חיים זכו".

וכיוון שלפי החשבון ד"שיתא אלפי שני הווה עלמא"²⁴ הנה עתה הוא כבר ערב שבת אחר חצות²⁵ – צריכים כבר להיות העניינים שלעתיד-לבוא בדרך טעימה על-כל-פנים, והרי גם כשטועמים ישנו משהו מהעניין עצמו ("בשעת מען איז טועם האט מען דאך אויך עפעס").

וכמו עניין גילוי פנימיות התורה, שנתגלה בדורות האחרונים דווקא²⁶. בעבר היה זה רק ליחידי סגולה, ובדורות האחרונים "מצווה לגלות זאת החכמה"²⁷, ובפרט על-ידי הבעל-שם-טוב על-ידי חסידות הכללית, ובפרט על-ידי אדמו"ר הזקן בחסידות חב"ד, הרי נעשה העניין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה"²⁸, באופן של הפצה.

ואף שגילוי פנימיות התורה שייך לעתיד-לבוא, כמו שכתוב²⁹ "ישקני מנשיקות פיהו", ופירש רש"י שהוא עניין טעמי תורה שיתגלו לעתיד – אף-על-פי-כן התחיל כבר עתה גילוי פנימיות התורה, בדרך טעימה, בזמן של ערב שבת, ובפרט לאחר חצות.

והנוגע אלינו: כיוון שעתה הוא כבר לאחר חצות, ולאחר פלג המנחה – צריך להיות העניין של "טועמיה חיים זכו", שצריך כבר להתחיל גילוי ברכות יעקב "לעילא ותתא", הן ברוחניות והן בגשמיות, שתהיה ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות בטוב הנראה והנגלה.

* * *

ז. על-פי המבואר במאמר [ד"ה "ואלה תולדות יצחק גו'" שנאמר קודם לכן בהתוועדות] יובן הטעם שמצינו מדרשות חלוקות בעניין זמן המאורע של ברכות יצחק ליעקב – שבמדרש³⁰ מצינו שהיה זה בחג הפסח, ולכן ביקש יצחק להביא "שני גדיי עזים"³¹, "אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים"³², ואילו בזוהר³³ איתא שהיה זה בראש-השנה, "יומא דדינא"³⁴.

ובהקדמה, שלכאורה דעת המדרש שברכות יצחק ליעקב היו בפסח – אינה מובנת:

פסח וראש-השנה – הם שני קווים הפכיים: פסח עניינו קו ההמשכה מלמעלה למטה בגילוי החסדים, ואילו ראש-השנה עניינו קו ההעלאה מלמטה למעלה על-ידי דין ומשפט. ויצחק – עניינו קו הגבורות, ואם-כן, מהו הביאור בדעת המדרש שברכות יצחק (שעניינו גבורות) היו בפסח (קו החסדים)?

וביאור העניין – על-פי המבואר לעיל (במאמר), שבהעלאה של יצחק נכללת גם ההמשכה של אברהם, כיוון שמצד ההעלאה ישנה גם ההמשכה. וכמו שנתבאר שם בעניין "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"³⁵, שההמשכה של "חפץ חסד"³⁶ שמלמעלה למטה באה בסיבת ההעלאה שמלמטה למעלה. ועל-פי-זה נמצא, שגם בברכות יצחק היה גם קו ההמשכה דאברהם.

וזהו גם-כן מה שכתוב בברכות יצחק³⁷ "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – ש"מטעמים" קאי על עבודת הנבראים ("מטעמים" לשון רבים, דהיינו עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה³⁸), שבכללות הוא-עניין העבודה שמלמטה למעלה; ועל-ידי זה נעשה "ועשה לי" – שעבודה זו נוגעת למעלה, ומצד זה נעשית ההמשכה למטה.

וזהו הביאור בדעת המדרש שברכות יצחק היו בחג הפסח – כיוון שעל-ידי ההעלאה דיצחק נעשית ההמשכה מלמעלה למטה (שהוא-עניין חג הפסח), ויתרה מזה, שכאשר ההמשכה באה על-ידי ההעלאה אזי ההמשכה היא נעלית יותר (כנ"ל במאמר).

ח. וכן³⁹ הוא גם בדעת הזוהר, שהברכות היו בראש-השנה – כי גם בראש-השנה העיקר הוא ההמשכה שאחרי ההעלאה:

סדר התקיעות בראש-השנה – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, דהיינו שהשברים והתרועה הם בין תקיעה לתקיעה.

והנה, שברים ותרועה – הם ב' אופני העבודה ("מטעמים") דצדיקים ובעלי-תשובה, שעניינם העלאה מלמטה למעלה.

ושני עניינים אלו הם בין תקיעה לתקיעה – כשם שעניין ההעלאה הוא בין המשכה להמשכה, וכמו שנתבאר במאמר שצריך להיות המשכה קודם ההעלאה ("יצחק בן אברהם"⁴⁰), שהוא-עניין התקיעה הא', והמשכה לאחר ההעלאה ("אברהם הוליד את יצחק"⁴⁰), שהוא עניין התקיעה הב' (אלא שבתקיעה זו הוא רק התחלת ההמשכה, וגמר ההמשכה הוא בתקיעה של נעילת יום-הכיפורים).

ט. על-פי-זה יובן מאמר המדרש⁴¹ "עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק בויתן אף אני מתחיל בויתן" – דלכאורה  אינו מובן: וכי ב"משחקי מלים" עסקינן?

והביאור בזה – שבמקום שמסתיים העניין של "אור ישר", בדרך מלמעלה למטה, שם מתחיל עניין "אור חוזר", בדרך מלמטה למעלה, והיינו, שבמקום שמסתיימים הגילויים (שעניינם אור ישר) שם מתחיל תוקף הרצוא.

ועניין זה הוא בהתאם לאמור לעיל, שברצוא וההעלאה (אור חוזר) של יצחק, שבדרך מלמטה למעלה, נכלל גם ההמשכה (אור ישר) דאברהם, שבדרך מלמעלה למטה.

ועניין זה מובן גם בפשטות, שהרי כוח זה שהיה ליצחק לברך – קיבל יצחק מאברהם, שהרי הקב"ה אמר לאברהם "והיה ברכה", "הברכות נתונות בידך"⁴², וכוח זה נתן אברהם ליצחק. וזהו "ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל" – שהכוח שישנו בהעלאה (יצחק) הוא מה שקיבל מההמשכה (אברהם), כנ"ל.

* * *

י. איתא במדרש⁴³ על הפסוק "ויתן לך האלוקים גו'": "מטל השמים זה המן [שהרי המן היה מצופה בטל – 'טל מלמטה וטל מלמעלה ודומה כמי שמונח בקופסא'⁴⁴, ועוד  זאת, ש'טל לא מיעצר'⁴⁵, להיותו גילוי בדרך מלמעלה למטה שאין נוגע שם מעשה התחתונים, בדוגמת המן שנאמר בו⁴⁶ "לחם מן השמים"] ...ומשמני הארץ זה הבאר שהיתה מעלה להם מיני דגים שמנים יותר מדאי... ורוב דגן אלו הבחורים... ותירוש אלו הבתולות".

ונמצא, שבפסוק זה נימנו כל העשר ספירות: "מטל השמים זה המן", גילוי בדרך מלמעלה למטה – קאי על ספירת החכמה, שעניינה גילו אור; "ומשמני הארץ זה הבאר" – קאי על ספירת הבינה, שהיא בחינת מי הבאר, הנובעים בדרך מלמטה למעלה; "ורוב דגן אלו הבחורים... ותירוש אלו הבתולות" – ז"א ומלכות.

ייתן ה' יתברך שיומשך האור בכל הספירות עד שיאיר למטה, ויקויים "ורוב דגן אלו הבחורים... ותירוש אלו הבתולות" כפשוטו, ויומשך לכל-אחד-ואחד ב"דור ישרים יבורך"⁴⁷, שזוהי הברכה הגדולה ביותר⁴⁸.

יא. [...] הנקודה העיקרית של החודש, שהוא היום דראש-השנה לחסידות, ראש-השנה לתורת החסידות וראש-השנה לדרכי החסידות⁴⁹,

ויהי-רצון שכל העניינים הקשורים עם תורת הרבי ודרכי החסידות יומשכו בהצלחה מופלגה.

* * *

יב. בתפילת המנחה מתחילים לקרוא פרשת ויצא.

והנה, בפסוק "ויצא גו'" מדובר על-דבר ירידת הנשמה למטה⁵⁰: "ויצא יעקב מבאר-שבע" – היינו ירידת הנשמה משורשה (כידוע⁵¹ ש"באר שבע" הוא בחינת מלכות, כנסת-ישראל, ולמעלה יותר – ספירת הבינה), "וילך חרנה" – ל"חרון אף של מקום בעולם", כדרשת רז"ל⁵².

אמנם, הכוונה בזה אינה כדי להתייגע ("צו מאַטערן זיך") ח"ו, אלא הכוונה היא שעל-ידי עבודת הבירורים שמבררים ב"חרן" תיתוסף עלייה בנשמה, שזהו מה שכתוב⁵³ "ויבא יעקב שלם", "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו"⁵⁴,

ועד שעל-ידי זה זוכים לגילויים שלעתיד-לבוא, שבאים על-ידי עבודת הבירורים דווקא – כמרומז בכך שיעקב עצמו היה מוכן כבר אז לגילויים שלעתיד-לבוא⁵⁵, אלא שנתעכב הדבר מצד זה ש"והצאן והבקר עלות עלי גו'⁵⁶.

אבל עתה – הרי עברו כל הזמנים, וכל בני-ישראל מוכנים כבר ללכת לקראת משיח.

ייתן השם-יתברך שיקויים עניין "ויפגעו בו מלאכי אלוקים"⁵⁷, וכפי שמסיים – "מחניים" לשון רבים, "של⁵⁸ חוצה לארץ... ושל ארץ-ישראל"⁵⁹.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, מבה"ח כסלו, ה'תשח"י;

תורת מנחם כרך כא עמ' 174-181 – בלתי מוגה)

_______________________________

1)    שיחה זו (עד סוס"ו) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 57 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציונים ומ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    פרשתנו כז,כח.

3)    פדר"א ספל"ב.

4)    ראה גם שיחת ש"פ מצורע תשי"ז (לקו"ש ח"ו עמ' 107).

5)    זח"א קע,ב.

6)    ראה תניא פנ"א.

7)    לקו"ת ניצבים מה,ג.

8)    פ' שופטים יח,יג.

9)    וכן רפואה (מהנחה בלתי מוגה).

10)  נשא ז,פו.

11)  זח"ג יא,ב.

12)  פרש"י עה"ת ר"פ בראשית.

13)  שבת פח,א.

14)  תהילים עו,ט.

15)  ראה גם 'תורת-מנחם' כרך ז עמ' 250.

16)  ר"פ בחוקותי.

17)  ח"א קמג,ב.

18)  תהילים קיב,ט. וראה תניא אגה"ק סל"ב (קנב,ב).

19)  שעז"נ בהתחלת הפסוק "פזר נתן לאביונים" (מהנחה בלתי מוגה).

20)  ראה 'תורת-מנחם' כרך ב עמ' 198. וש"נ.

21)  פע"ח שי"ח רפ"ג. שעה"כ עניין טבילת ע"ש.

22)  או"ח סר"נ סוסק"א.

23)  נוסח התפילה דמוסף שבת.

24)  ר"ה לא,א. וש"נ.

25)  ראה סה"ש תש"ט עמ' 331. וש"נ.

26)  ראה גם לקו"ש ח"ל עמ' 171 ואילך. וש"נ.

27)  תניא אגה"ק סכ"ו (קמב,ב) – בשם האריז"ל.

28)  משלי ה,טז. וראה תענית ז,א.

29)  שה"ש א,ב.

30)  פדר"א שם. הובא בפרש"י פרשתנו כז,ט.

31)  פרשתנו שם.

32)  ובזח"א קמב, סע"א ואילך: "בההוא זמנא ערב פסח היה... ועל דא עבדת תרי תבשילין". ובאוה"ח בשם הרמ"ק ש"שני תבשילין" הם כנגד פסח וחגיגה (וראה גם 'תורת-מנחם – תפארת לוי"צ' פרשת תולדות סל"ט).

33)  ח"ג צט,ב (ברע"מ).

34)  ראה גם לקו"ש שם עמ' 109 הערה 56.

35)  ראה ב"ר פ"ח,ז. רות רבה פ"ב,ג.

36)  מיכה  ז,יח.

37)  פרשתנו כז,ד.

38)  ראה תניא פכ"ז (לד,ב).

39)  סעיף זה – אין זוכרים בבירור (המו"ל).

40)  ריש פרשתנו.

41)  דב"ר פי"א, א.

42)  לך-לך יב,ב ובפרש"י.

43)  ב"ר פרשתנו פס"ו,ג.

44)  יומא עה,ב. בפרש"י עה"ת בשלח טז,ז.

45)  תענית ג, סע"א.

46)  בשלח שם,ד.

47)  לשון הכתוב – תהילים קיב,ב.

48)  חסר קצת (המו"ל).

49)  ראה גם מכתב כ"ד מ"ח; כ"ו מ"ח; כ"ז מ"ח שנה זו (אגרות-קודש חט"ז עמ' צ; ריש עמ' צד; ריש עמ' קד).

50)  ראה תו"א ויצא כא,ג. ובארוכה – תו"ח שם כד. סע"ד ואילך, וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קנז ואילך. וש"נ.

51)  סה"מ מלוקט שם עמ' קנח. וש"נ.

52)  פרש"י ס"פ נח (נת' בלקו"ש חט"ו עמ' 63 ואילך).

53)  וישלח לג,יח.

54)  שבת לג, סע"ב. הובא בפרש"י עה"פ (נתבאר בלקו"ש חכ"ה עמ' 168 ואילך).

55)  ראה תו"א ר"פ וישלח. תו"ח ס"פ וישלח.

56)  שם,יג. וראה גם 'תורת-מנחם' כרך ט"ו עמ' 243. וש"נ.

57)  ס"פ ויצא.

58)  פרש"י עה"פ.

59)  הקטע דלקמן – בזכרון אחדים: וביאור החילוק בין מלאכי חוצה לארץ ומלאכי ארץ-ישראל:

העניין ד"מלכי אלוקים" הוא – המשכה מלמעלה. ונתבאר לעיל (במאמר) שיש ב' מיני המשכות – המשכה שקודם ההעלאה והמשכה שאחר ההעלאה (שהו"ע הבירור דמ"ה שמברר ב"ן). וזהו החילוק בין ב' סוגי המלאכים: מלכי חוצה-לארץ עניינם ההמשכה הראשונה, ומלאכי ארץ-ישראל עניינם המשכה שאחר ההעלאה, לפעול שיהיה הבירור בשלימות, בירור שני.

וע"י שלימות הבירורים באופן דמלמטה למעלה זוכים להגילויים דלעתיד-לבוא, שזהו שלעתיד-לבוא יאמרו ליצחק דווקא (שעניינו – העבודה דמלמטה למעלה) "כי אתה אבינו" (שבת פט,ב. וראה בהנסמן בהערה 50).

סיכום:

עשר ברכות נתברך יעקב אבינו, כנגד "עשרה מאמרות שבהם נברא העולם". הדמיון איננו נובע מהשווי המספרי, אלא להיפך: קיים דמיון מהותי – שממנו נובע הדמיון המספרי, שבולט לעין יותר מאשר הדמיון המהותי, וממנו מגיעים לדמיון המהותי.

דוגמה לדבר: רמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא תעשה – כנגד שס"ה גידים. גם הדמיון המספרי כאן נובע מהדמיון המהותי. תרי"ג המצוות נותנות חיות לגוף האדם.

דוגמה נוספת: עשרה מאמרות הם כנגד עשרת הדיברות, מפני שהעולם (המאמרות) נתהווה על-ידי התורה, ועשרת הדיברות מאירים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. ההשפעות שנמשכות בעולם, בגשמיות וברוחניות, הן מעשרת הדיברות.

זה עניין עשר הברכות שנתברך יעקב אבינו כנגד עשרה המאמרות, מפני שהעולם מתקיים על-ידי התורה והמצוות.

לפי זה יובן מדוע הברכות שניתנו ליעקב אבינו לא התממשו, אלא לעתיד לבוא. מפני שהדבר דומה לקיום המצוות, שעליהן נאמר "צדקתו עומדת לעד". השכר נשמר "מונח בקופסה", בהעלם, אבל לעתיד לבוא יתגלה גם בגשמיות, מפני שאז הגשמיות לא תסתיר על האור האלוקי שבברכות ובמצוות.

ברם, מאחר שנמצאים באלף השישי לבריאה, שמקביל ליום שישי, לאחר חצות היום, הרי שצריכה להיות 'טעימה' בגילוי הברכות, בגשמיות וברוחניות.

* * *

יש דעה במדרש שברכות יצחק ליעקב ניתנו בחג-הפסח. ולכאורה, חג הפסח עניינו המשכה מלמעלה למטה, ויצחק עניינו העלאה מלמטה למעלה? אלא שעל-ידי ההעלאה מלמטה למעלה, נוצרה המשכה מלמעלה למטה (עבודת אברהם), בחינת "מטעמים" המרמזת לעבודת הנבראים.

רעיון זה תואם גם לדעת הזוהר, שהברכות היו בראש-השנה, שכן עבודת התקיעות מרמזת להמשכה ולהעלאה. תקיעה – המשכה, שברים ותרועה – העלאה, תקיעה – המשכה.