התגלות של העצם הפשוט

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: כשהרבי הצמח-צדק נהיה בגיל שלוש-עשרה וכבר הבין הכל היטב, הוא התבונן פעם במהותה של עבודת התפילה של איש פשוט, והזכיר פלוני בשמו באומרו: "גם הוא לחסיד ייחשב!...".

כאשר דיבר על כך עם אדמו"ר הזקן, אמר אדמו"ר הזקן לצמח-צדק: "זהו חסיד. אתה צריך להתחכך סביב חסידים זקנים, ש'ישפשפו' אותך ("דורכרייבן") כמו ש'שפשפו' אותי במעזריטש".

וסיפר לו אדמו"ר הזקן: כשהגעתי למעזריטש ראיתי את התפילה וההתלהבות של יהודים אלה בבית-המדרש. חשבתי שהם בקיאים בבבלי, בירושלמי, בספרא, בספרי, בקבלה ובחסידות. כשהתחלתי לדבר איתם בנפרד, ראיתי שהם יהודים של 'עין יעקב', שיודעים קצת 'שולחן ערוך', ואת הפנימיות של האגדה אין הם יודעים. הדבר גרם לי נפילת-רוח גדולה, והפטרתי: "גם אלה לחסידים ייחשבו!...".

אחר-כך, כשנכנסתי אל הרב המגיד, הוא ביאר לי את שיטת הבעש"ט ששיבח מאוד את המעלות של אנשים פשוטים, והעיקר - את התמימות, מסירות-הנפש והאמונה הפשוטה שלהם. אצלם - אצל האנשים הפשוטים - יש התגלות של העצם הפשוט.

(ספר-השיחות תש"ז, עמ' 73)

הפשיטות שגורמת נחת-רוח למעלה

על אותה תקופה סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: כידוע, הלמדנים באותו זמן היו רגילים להתבדל מהיהודים הפשוטים, שהיו ברובם בעלי-מלאכה - סנדלרים, חייטים וגם סוחרים בשוק ורוכלים שמחזרים בכפרים.

הרבנים, השוחטים, המלמדים וסתם לומדי תורה היו מתבדלים מהיהודים הפשוטים, אפילו בבתי-המדרש. ההתבדלות הגיעה עד כדי כך שהתחילו להתבייש ביהודים פשוטים. רק לעיתים נדירות נתנו להם עלייה לתורה, ולא הרשו לבעלי היארצייט ולאבלים שבין היהודים הפשוטים לגשת לעמוד התפילה.

כ"ק רבנו הזקן היה אומר לפני אברכים גדולים בתורה שיעור בגמרא ובהלכה, והיה להם מניין משלהם והם היו מתרחקים מהיהודים הפשוטים בכל מיני ריחוק והבדלה.

כשכ"ק רבנו הזקן חזר ממעזריטש, הבחינו תלמידיו האברכים בשינוי שחל בהנהגתו כלפי יהודים פשוטים. לא זו בלבד שהפסיק להתרחק מהם, אלא שהתחיל אף לקרב אותם.

בעיני האברכים היה הדבר מוקשה, אבל לא היה להם האומץ לשאול אותו על כך. כ"ק רבנו הזקן הרגיש שהאברכים מתפלאים על הנהגתו החדשה. ואז חזר כ"ק רבנו הזקן לפניהם על 'תורה' שהמגיד ממעזריטש מסר לו בשם מורנו הבעש"ט: "לאהוב יהודי - זוהי מצווה דאורייתא. בכל מצווה ישנו ה'עשה' של המצווה, וה'לא תעשה'. וכך גם במצוות אהבת-ישראל, 'ואהבת לרעך' זהו ה'עשה', ו'לא תשנא את אחיך' הוא ה'לא תעשה'. הפשיטות של היהודי הפשוט, התפילה שלו, אמירת התהילים שלו לאחר התפילה, קיום המצווה שלו משום שהשם יתברך ציווה - גורמים נחת-רוח למעלה".

(ספר-השיחות תש"ז, עמ' 123)

העגלון שהפך לשמש בית-הכנסת

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בליובאוויטש היה יהודי ושמו נחום נחומוביץ, שהיה עגלון. פעם נכנס לבית-המדרש בשעה שהחסיד ר' פנחס רייזעס התפלל. ר' נחום התפעל מאוד מתפילתו. הוא נטל סידור ופתח אותו וקרא את סדר ה'עבודה' של יום-הכיפורים, אמר 'על חטא' ונפל ב'כורעים'. - אצל יהודים פשוטים זוהי הדרגה הגבוהה ביותר.

הוא טען אז כלפי עצמו: "אינני יכול להיות שווה לבהמה". הוא החליט אז שהוא לא רוצה עוד להיות עגלון, ונהפך לשמש בית-הכנסת.

אמר על כך כ"ק אדמו"ר האמצעי: "גולם עץ זה נעלה מגאון הגאונים".

(ספר השיחות תש"ג, עמ' 126)

דווקא האברך הפשוט פועל בשליחות הרבי

סיפר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: בהתוועדות חג השבועות תש"ד בחר הרבי [הריי"צ] שלושה יהודים ואמר להם שהוא ממנה אותם לשלוחיו לקרב בחורי ישיבות לחסידות. והרבי פירש אז: "אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפך" - 'רעך' מתייחס לקב"ה, 'ערבת לרעך' הפירוש לעשות שיהיה ערב לקב"ה, ו'אם ערבת לרעך' - אם אתה רוצה לעשות שיהיה ערב לקב"ה - 'תקעת לזר כפך' - עליך להושיט את ידך לזר על-מנת לקרב אותו. אין הכוונה שבכל העניינים הוא זר, אלא כשם שכל ישראל, אפילו התלמיד-חכם הגדול ביותר, הם זרים לענייני כהונה, כך יכולים להיות גדולים בנגלה, אבל מכיוון שלא למדו חסידות, נקראים זר לעניין זה".

בין אותם שלושה אברכים שהרבי בחר היו שלושה סוגים: האחד היה למדן גדול, השני היה ממוצע והשלישי היה פשוט. כך גם בחסידות: האחד היה 'משכיל' גדול בחסידות, השני היה ממוצע והשלישי היה קטן. למעשה, הלמדן והמשכיל הגדול והממוצע עברו אחר-כך לענייניהם הפרטיים, גשמיות העולם הזה או העולם הבא, אבל לא עסקו בשליחותם. ודווקא הפשוט מביניהם - אמנם אין הוא למדן או משכיל גדול כמותם, וגם אין לו פרנסה... ואף-על-פי-כן עוסק הוא עד היום הזה - ובוודאי ימשיך לעסוק - בשליחות שהטיל עליו הרבי.

מאותה התוועדות עברו כבר עשר שנים - שנחשבות לספירה אחת... ובעשר שנים אלו גופא - הרי זה כבר ארבע שנים לאחרי הסתלקות הרבי.

- האמת היא, כפי שמבואר באגרת-הקודש שלאחר ההסתלקות "אשתכח יתיר", כיוון שגם בחיים חיותו בעלמא דין חייו היו "חיים רוחניים שהם אמונה, יראה ואהבה", אלא ש"בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלושה מידות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחינת מקום גשמי שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו", מה-שאין-כן לאחר ההסתלקות. אלא שזהו אליבא דאמת, אבל לעינינו הרי זה עניין של הסתלקות -

ואף-על-פי-כן, גם ארבע שנים לאחר ההסתלקות, מוסיף הוא לעסוק בשליחותו של הרבי, וכיוון ש"שלוחו של אדם כמותו", הרי בכל מקום שאליו הוא הולך, הולך עמו הרבי.

ונמצא שבעניין זה נתגלה במוחש מעלתם של אנשים פשוטים.

(משיחת יום ב' דחג השבועות תשי"ד)