חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:14 כ' בחשון התש"פ, 18/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

להפוך את ה'אַחֵר' ל'בֵּן'
דבר מלכות

נושאים נוספים
פרשת יתרו | פעולת מתן-תורה על משה רבינו
התעוררות לגבי בדיקת תפילין ומזוזות
להפוך את ה'אַחֵר' ל'בֵּן'
ה"בר-מצווה" של כל ישראל
מרבה קדושה וטהרה
פרשת יתרו
הרבנית חיה מושקא נ"ע
הלכות ומנהגי חב"ד

כאשר מקבלים החלטה טובה בשבת קודש, היא יוצרת קשר והמשכיות בין השבת לבין ימי המעשה הבאים לאחריה * ההוכחה מדברי הרוגצ'ובי להשפעה העתידית של פעולה עכשווית, אף אם נעשתה מתוך רשות ולא חובה * ההצעה: לפעול בעניין "יוסף ה' לי בן אחר" * שיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התוועדות דשבת זו היא השלישית בהמשך ליום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר – בהוספה על ההתוועדות דיום שבת למחרת יום ההילולא, וההתוועדות דחמשה עשר בשבט (כאשר "קיימא סיהרא – דחודש שבט – באשלמותא"1), שהייתה אף היא בהמשך ליום ההילולא (כמוזכר בהתוועדות).

ומטרתה ותכליתה – לפעול עניין של חזקה [לא רק לדעת רבי ש"חזקה" היא בב' פעמים, אלא "חזקה" שהיא לכו"ע – בג' פעמים הוי חזקה2] בכל ענייני יום ההילולא, כלומר, שכל ההחלטות הטובות שקיבל כל אחד ואחת על עצמו להוסיף במילוי הוראותיו של בעל ההילולא – יהיו באופן של חזקה, שהיא גם מלשון חוזק, היינו, בתוספת חוזק ותוקף.

ומובן, שהעילוי ד"חזקה" אינו ביחס לפעם השלישית בלבד, כי אם שבפעם השלישית מתגלה שגם בפעם הראשונה והשנייה נעשה הדבר בתוקף המתאים – כפי שמצינו בנוגע לג' שני חזקה על-ידי כיתי עדים, "שנים בראשונה שנים בשנייה ושניים בשלישית כו'"3, דמסוגיית הגמרא מוכח, שגם ב' השניים הם (לא רק הכנה ל"חזקה" דשנה הג', כי אם) חלק מעניין ה"חזקה".

ובאופן כזה – מתוך תוקף של "חזקה" – ממשיכים זאת על כל הימים שלאחרי-זה, היינו, שהתעוררות זו תהיה באופן ד"פעולה נמשכת" על כל השנה כולה, וכן על כל השנים שלאחרי-זה.

ב. בהמשך להמדובר לעיל שההתוועדות דשבת זו פועלת תוקף של "חזקה" בכל ענייני העבודה הקשורים עם יום ההילולא – הרי מכיוון שהכוונה בזה היא להמשיך התעוררות זו על כל הימים שלאחרי-זה [בדוגמת העניין ד"ראש השנה", שממנו נמשך על כל ימי השנה כולה4, עד ליום ההילולא דשנה הבאה, וגם במשך השנים שלאחרי-זה, באופן נצחי (אלא שבשנה הבאה יהיו כל עניינים אלו ביתר שאת וביתר עוז5)], בהכרח שתהיה פעולה מסויימת כדי לקשר את ההתעוררות דיום שהשבת עם ימי המעשה שלאחרי השבת.

ובפרט על-פי הידוע6 שימי המעשה קשורים עם בחינת המעשה והדיבור (דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה7 – עשרה8 מאמרות שבהם נברא העולם9), ואילו ביום השבת נעשית העלייה לבחינת המחשבה – שמזה מובן ריחוק הערך שביניהם, ועד כדי כך, שכדי לצאת מיום השבת לימי המעשה, צריך להיות עניין של "הבדלה". ומכיוון שכן, בוודאי יש צורך בפעולה מסויימת שעל ידה יהיה קשר בין יום השבת לימי המעשה.

בשלמא בנוגע למוצאי שבת – ישנה סעודת "מלווה-מלכה" המקשרת את עניין השבת [שנמשך עדיין במוצאי שבת, שהרי  סעודת מלווה-מלכה עניינה ללוות את המלך10, כלומר, שנמצאים והולכים ביחד עם המלך]; מה-שאין-כן בנוגע ליום השבת עצמו.

ולכן, העצה היעוצה – לקבל החלטה טובה בנוגע למעשה בפועל (בענינים שאי-אפשר לעשותם ביום השבת) כאשר נמצאים עדיין ביום השבת, והחלטה טובה זו היא המקשרת את ההתעוררות והתוקף ד"חזקה" שנפעל ביום השבת שלאחרי השבת.

ג. ובהקדמה:

פשוט, שאין כל חסרון בכך שהחלטה טובה זו נעשית לפני זמן החיוב, במעמד ומצב ד"אינו מצווה" (ואדרבה – ביום השבת אסור לעשות ענינים אלו) – שהרי הכוונה דקבלת החלטות טובות היא קיום הדברים בפועל ממש בימי המעשה, וכוונה זו נשלמת גם כאשר ההתעוררות וההחלטה על עניין זה הייתה ביום השבת.

ומצינו זאת גם בהלכה11 – כידוע דברי הרגצ'ובי12 ש"גם פטור (פעולת המצווה בשעת הפטור), כיוון דהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב", ולדוגמה: א) קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני – "אם שחטו עליו בראשון פטור"13, מכיוון שהפעולה דפסח ראשון קיימת גם בפסח שני. ב) קיום מצוות ידיעת התורה גם על-ידי הלימוד בקטנותו, מכיוון שעל-ידי-זה תהיה לו ידיעה בגדלות.

ויש להוסיף, שעניין זה מודגש גם בנוגע לכללות העניין דמתן-תורה – אודותיו למדים בפרשת השבוע:

בעת קבלת התורה נתחייבו בני-ישראל בקיום כל המצוות שבתורה. ולכאורה, יכול לבוא מישהו ולשאול: כיצד יכולים להתחייב בקיום כל המצוות – הרי לכל לראש צריכים ללמוד כל עניינים אלו כדי לדעת את המעשה אשר יעשון?!

הנה כאשר ישאלו שאלה זו אצל "בן חמש למקרא" – בוודאי יצחק למשמע ה"שאלה":

וכי לפני מתן-תורה לא למדו תורה?! – הרי אצל אברהם אבינו נאמר כבר "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי14, שבזה כלולים כל ענייני התורה, כולל "תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני" (כפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא). ועל-אחת-כמה-וכמה משה רבינו – שבוודאי למד ולימד תורה לישראל גם לפני מתן-תורה, ולא עוד, אלא שכבר היו מצוות שנצטוו במרה וכו'15.

ואף שלפני מתן-תורה היו במעמד ומצב ד"אינו מצווה ועושה" – הרי כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, בבוא זמן הציווי, אין נפקא-מינה כלל אם ידיעה זו נתחדשה אצלו בזמן החיוב או לפני זמן החיוב, כי העיקר הוא שיודע מה עליו לעשות בפועל ממש, כפשוט.

ומזה מובן גם בענייננו – שאף שביום השבת אינו מצטוווה על עניינים אלו, ואדרבה: אסור לעשותם ביום השבת, מכל מקום, ה"פעולה" של ההחלטה ביום השבת (בזמן הפטור) קיימת גם בימי החול (בזמן החיוב), שהרי העשייה בימי החול היא תוצאה מההחלטה דיום השבת, ועל-ידי-זה ישנו הקשר דיום השבת עם ימי החול.

ד. מהעניינים העיקריים שתבע בעל ההילולא – שבהם צריכים לקבל החלטות טובות במשך ההתוועדות דיום השבת – ההתעסקות בהפצת תורה ויהדות, עד להפצת המעיינות חוצה.

וכמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפני זה16 שעבודה זו מודגשת בשמו של בעל ההילולא – "יוסף" – על-שם "יוסף ה' לי בן אחר"17, כלומר, להוסיף עוד יהודי ועוד יהודי שיהיה ניכר בו בגלוי שהוא בנו של הקב"ה, ובאופן ד"בן אחר" – שבזה ב' פירושים: א) גם יהודי שבבחינת "אחר" יש לעשות ממנו "בן"18. ב) גם יהודי שהוא כבר בבחינת "בן" – יש להעלותו לדרגא נעלית יותר שלא בערך לדרגתו הקודמת, עד שנחשב ל"בן אחר" (למעליותא) לגבי מעמדו ומצבו הקודם.

זאת ועוד – עבודה זו מרומזת גם בעניינו של חודש שבט (שזהו הצד השווה בכל ג' ההתוועדויות הקשורות עם יום ההילולא, שכולן בחודש שבט):

ידוע19 שצירוף שם הוי' המאיר בחודש שבט [המהווה מחיה ומקיים את כל ענייני החודש] הוא – הצירוף היוצא מראשי-תיבות "המר20 ימירנו והיה הוא".

ובזה מרומז תוכן העבודה הנ"ל (לעשות מ"אחר" "בן")21 – הן בנוגע לתכלית ומטרת העבודה, והן בנוגע לאופן הפעולה:

תכליתה ומטרתה של עבודה זו – להחליף ("המר ימירנו") יהודי שבבחינת "אחר" ולעשות ממנו "בן".

וגם הפעולה מצידו של המשפיע היא באופן ד"המר ימירנו" – שהרי צריך להחליף את מקומו (לפי שעה) מד' אמות של קדושה לצאת ל"רשות הרבים" כדי למצוא את היהודי שבבחינת "אחר" שיוכל לעשות ממנו "בן", ולא עוד, אלא שגם לאחרי שמוצא יהודי זה, הרי גם הדיבור עמו הוא באופן ד"המר ימירנו" – שצריך להחליף את הסגנון שלו לסגנון שהוא לפי-ערכו של יהודי זה, כגון: להסביר שכדאי לו לקיים תורה ומצוותיה מכיוון שעל-ידי-זה יזכה להמשכת ברכותיו של הקב"ה בעניינים שהוא להוט אחריהם (ענייני הרשות, כמובן) – "שלא לשמה" כפשוטו [לא רק שאין זה "לשם התורה", ורק "בשבילו, לקרב נפשו אל ה'" (כמוזכר בהתוועדות שלפני זה22 ממאמרי אדה"ז על כתובים23, כי אם "שלא לשמה" כפשוטו], ובוודאי שדיבור בסגנון זה הוא עניין של ירידה לפי ערך דרגתו.

ובלשון הכתוב24: "טוב ברע או רע בטוב" – שיוצא ממקום הטוב למקום הרע כדי להפוך את הרע לטוב.

וכמדובר לעיל בארוכה, שמכיוון שצירוף שם הוי' דחודש שבט יוצא מהתיבות "המר ימירנו והי' הוא" לבדן – הרי תיבות אלו הם בלשון של ציווי, כלומר, שישנו ציווי (בזמנים ומצבים מיוחדים) – עניין של פיקוח-נפש כו') שיהיה העניין ד"המר ימירנו".

ויש להוסיף, שציווי זה נאמר בכפל לשון – "המר ימירנו", המורה על עניין של ריבוי, כמו: "פתח תפתח" ו"נתון תתן"25 – "אפילו מאה פעמים"26, היינו, שאין להסתפק בפעם אחת, אלא יש לעסוק בזה פעם אחר פעם, אפילו מאה פעמים, עד שיצליח לפעול את הדבר.

ומבטיחים לו ש"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" – שגם "הוא" וגם "תמורתו" יהיו "קודש", ובאופן ד"והיה" – "בהווייתו יהא"27, הן אצלו, שעבודה זו לא תגרע מאומה בשלימות הקדושה שלו, כי אם "בהווייתו יהא" – שעומד, ונמשך כך, בתוקף ובשלימות הקדושה, ואדרבה – באופן של הוספה כו', והן אצל הזולת – "תמורתו יהיה קודש", ובאופן ש"בהווייתו יהא", בכל התוקף.

אמנם, סיום הכתוב, "ותמורתו יהיה קודש", אינו נכלל בראשי-תיבות שמהם יוצא צירוף שם הוי המאיר בחודש שבט – להורות שהוא מצדו צריך לעשות את המוטל עליו, "המר ימירנו והיה הוא", והתוצאה ("ותמורתו יהיה קודש") – אינה נוגעת לו. – מה פירוש שאין זה נוגע לו?! בוודאי "נוגע" לו ש"תמורתו יהיה קודש", שהרי זוהי כל התכלית והכוונה בשליחותו של בעל ההילולא! הכוונה היא, איפוא, שגם כאשר אינו רואה את התוצאה תיכף ומיד, לא נגרע מאומה מעבודתו, אלא ממשיך למלא את תפקידו – "המר ימירנו", ובאשר לתוצאה ד"ותמורתו יהיה קודש" – אין כל הכרח שהדבר יהיה בחודש שבט, אלא ייתכן שעניין זה יהיה בחודש שלאחרי-זה וכו'.

ה. ובהתאם לכך – באתי בהצעה ובקשה שכל אחד ואחת יחליט ויקבל על עצמו (בלי-נדר, כמובן, אבל בכל התוקף) להוסיף במעשה בפועל כדלקמן:

א) מידי חודש בחודשו – כאשר משתנה צירוף שם הוי' המהווה מחיה ומקיים את החודש – ישתדל כל אחד ואחת לפעול בעניין ד"יוסף ה' לי בן אחר", לכל הפחות בנוגע ליהודי אחר.

ב) מידי חודש בחודשו – יוסיף כל אחד ואחת בעניין הצדקה (מלבד מה שרגיל לתת לצדקה בלאו-הכי) במספר ל"ו (בהתאם לכך ששנה זו היא שנת הל"ו להסתלקות-הילולא),

וכדי שכל-אחד-ואחת יוכל לקיים זאת בנקל (ללא בלבולי היצר כו') – תהי' הוספה זו במטבעות קטנות, והעיקר – במספר ל"ו.

ופעולה זו (נוסף לכך שתוכנה אהבת ישראל ואחדות ישראל – מהעניינים העיקריים שתבע בעל ההילולא) תוסיף יתר הצלחה בעבודה דקירוב בני-ישראל לענייני תורה ויהדות.

(תורת מנחם – תשמ"ה, כרך ב' עמ' 1187)

_____________________________

1)    זהר פרשתנו פה, א. זח"א קנ, רע"א. וראה זח"ב רטו, א. שמו"ר פט"ו, כו.

2)    ב"מ קו, רע"ב וש"נ.

3)    ב"ב נו, סע"א ואילך.

4)    ראה גם שיחת ט"ז שבט – ב'יחידות' הכללית לאורחים שיחיו – ס"ג. שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט סכ"ח.

5)    שיחת ט"ז שבט הנ"ל ס"א, וש"נ.

6)    לקו"ת דרושים לש"ש סו, ג. ובכ"מ.

7)    ראה ב"ר פמ"ד, כב.

8)    אבות רפ"ה.

9)    ראה תניא בסופו. אוה"ת שמות (כרך ז) ס"ע ב'תשב ואילך.

10)  שולחן ערוך אדה"ז ס' ש ס"ב.

11)  בבא לקמן ראה לקו"ש חלק כ"ו עמ' 69 סעיף ז'.

12)  צפע"נ הל' תרומות פרק ב' הלכה י"ד (מג, סע"ג).

13)  רמב"ם הל' קרבן-פסח פרק ה' הלכה ז'.

14)  תולדות כו, ה.

15)  פרש"י בשלח טו, כה.

16)  שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט ס"ג ואילך. ש"פ בשלח הנ"ל סי"א ואילך. לקו"ש בשלח ס"ג ואילך. ועוד.

17)  ויצא ל, כד.

18)  אוה"ת ויצא רכ, א ואילך. ויחי שפו, א ואילך. שצ, א ואילך. שצז, ב ואילך. ועוד.

19)  סידור האריז"ל כוונת ר"ח. משנת חסידים סוף מ' טבת ושבט.

20)  בחוקותי כז, לג.

21)  ראה שיחת ש"פ ואראה נ"ל ס"ט ואילך. לקו"ש שם ס"ז ואילך.

22)  שיחת ט"ו בשבט סל"א.

23)  בתחלתו – ד"ה תורת ה' תמימה.

24)  שם, י.

25)  ראה טו, ח-י.

26)  ספרי ופרש"י עה"פ.

27)  ראה ברכות יג, א. מגילה ט, א. יז, רע"ב. בכורות ד, ב. ובכ"מ.

סיכום:

ההתוועדות שבה נאמרה השיחה היא השלישית בהמשך ליו"ד שבט, והרי בג' פעמים הוי חזקה, ותכליתה לפעול שכל ההחלטות הטובות שקיבל כל אחד ואחת על עצמו – יהיו באופן של 'חזקה'.

שבת חלוקה מימי המעשה, בכך שאלו קשורים בבחינות המעשה והדיבור, ואילו בשבת נעשית עליה לבחינת המחשבה. על-ידי שמקבלים החלטה טובה בנוגע למעשה בפועל כאשר נמצאים ביום השבת, ההחלטה טובה יוצרת את ההתעוררות והתוקף של החזקה מיום השבת לימי המעשה הבאים אחריו.

החלטה טובה יכולה להיעשות לפני זמן מימושה בפועל, כמוכח מדברי הרוגצ'ובי בנוגע לפָטור, שפעולתו קיימת אף בזמן שנתחייב, ולדוגמה: קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני – אם נמנה בקרבן פסח ראשון הוא פטור. דוגמה נוספת: קיום מצוות ידיעת התורה על-ידי לימוד של קטן, מכיוון שעל-ידי-כך תהיה לו ידיעה כשיגדל. גם בני ישראל למדו את כל התורה לפני מתן-תורה, כדי "לדעת את  המעשה אשר יעשון". מכאן, שאף שבשבת אסור לעשות את ההחלטות שנתקבלו בה, מכל מקום פעולת ההחלטה בשבת פועלת גם בימי החול.

בעל ההילולא, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, תבע עבודה בהפצת היהדות, המרומזת בשמו: "יוסף ה' לי בן אחר", בשניים: א) גם מי שהוא "אחר" יש לעשות ממנו "בן". ב) מי שהוא כבר "בן", יש להעלותו למדרגה גבוהה יותר – "בן אחר".

עניין זה מתבטא בחודש שבט – שצירוף שם הוי' המאיר בו הוא ה,י,ו,ה – ראשי-תיבות הפסוק: "המר ימירנו והיה הוא", להחליף יהודי 'אחר' ב'בן'. זה עניין של ציווי, שמבטיח שהמשפיע לא ייגרע בדרגתו הרוחנית מכך, אלא "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

ובהתאם לזה הצעה שכל-אחד-ואחת יחליט: א) לפעול בעניין "יוסף ה' לי בן אחר", לכל הפחות בנוגע ליהודי אחד, מידי חודש בחודשו. ב) להוסיף בעניין הצדקה במספר ל"ו.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)