שאלה: מה עניינו של 'הטעם העליון' בעשרת הדיברות, ואיך צריך לקרוא זאת באמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום'?
תשובה: בחומשים מופיעות שתי מערכות טעמים לפסוקי עשרת הדיברות.
'הטעם התחתון' הוא הנגינה הרגילה בקריאת התורה, שבה עשרת הדיברות כתובים בשלושה-עשר פסוקים: 'אנוכי' פסוק אחד, 'לא יהיה לך' – ארבעה פסוקים, 'לא תישא' – פסוק אחד, 'זכור' – ארבעה פסוקים, והדיברות 'לא תרצח' עד 'לא תענה' – כולם יחד בפסוק אחד, והדיבר האחרון 'לא תחמוד' – פסוק אחד.
לעומת זה, 'הטעם העליון' עושה מכל דיבר פסוק אחד. 'אנוכי' ו'לא יהיה לך', שנאמרו בדיבור אחד, נהפכים לפסוק אחד ארוך. 'זכור' נהפך לפסוק אחד. והדיברות הקצרים 'לא תרצח' עד 'לא תענה' כל אחד מהם הוא פסוק אחד של שתי מילים.
שינוי זה במבנה הפסוקים הוא הגורם להבדלי הניקוד, הדגשים וטעמי המקרא שבין שני סוגי הקריאה.
בחג השבועות נהוג לקרוא בציבור בטעם העליון, כפי שניתנו הדיברות לעם ישראל – כל דיבר בפסוק נפרד, כמאמר חז"ל שבקריאה זו נחשב כאילו מקבלים אז את התורה בהר סיני. הספרדים והחסידים נוהגים לקרוא בציבור בטעם זה (המזכיר את מתן תורה) גם בפרשיות 'יתרו' ו'ואתחנן', ואילו מתפללי נוסח אשכנז קוראים בשבתות אלה קריאה רגילה, ב'טעם התחתון'.
יחיד הקורא לעצמו – לכל הדעות קורא ב'טעם התחתון', שהוא הקריאה הרגילה.
מקורות: חזקוני יתרו כ,יג. שו"ת משאת בנימין סי' ו. מג"א ראש סי' תצד ד"ה כתב. שו"ע אדה"ז שם ס"ח-יא, ביאור הלכה וכף החיים שם. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'טעמים (טעמי המקרא)' כרך כ עמ' תרו, וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
